התערוכה החדשה "בארץ אהבתי" מאוסף הפניקס, היא בשורה משמעותית בעולם האמנות המקומי - מדובר באוסף האמנות הישראלית הפרטי מהגדולים והחשובים שקיימים בישראל (שאינם שייכים למוזיאונים) וכולל כ-1,500 יצירות. מי שעומד מאחורי האוסף המרשים הוא איש העסקים ואספן האמנות יוסף חכמי וניתן למצוא בו בעיקר ציורים, אך גם פסלים, צילומים ואף מעט מיצבים ויצירות וידאו. חכמי ליקט עצמו ואף עמד בקשר עם אמנים ואנשי מפתח בעולם האמנות.
משפחת חכמי החזיקה בבעלות על חברת הביטוח הפניקס, עד למכירתה לקבוצת שחר-קז בשנת 2002 תמורת סכום של כ-314 מיליון דולר. אוסף האמנות העצום שצבר חכמי נמכר אף הוא כחלק מנכסי החברה, ונשאר בבעלות הפניקס. מאז, יצירות בודדות מהאוסף מוצגות במסדרונות של מטה חברת הפניקס, ורובו ככולו שוכן במקום שמור בתל אביב ועין הציבור כמעט ולא נחשפה אליו.
לא הרבה הזדמנויות היו לציבור הרחב לראות את האוסף החשוב הזה, הזכורה שבהן התקיימה ב-1999 במוזיאון תל אביב לאמנות, בתערוכה שנאצרה על ידי מרדכי עומר, המנכ"ל והאוצר הראשי המיתולוגי של המוזיאון. אך מאז שהפניקס עברה ידיים ואיתה אוסף האמנות - האוסף קפא בזמן. כבר לא מצטרפות אליו יצירות אמנות חדשות, הוא אינו "חי" ומשתנה יחד עם עולם האמנות המקיף אותו. הוא הפך להיות מסמך היסטורי, אך דווקא ככזה הוא הופך להיות חשוב וחד-פעמי.
10 צפייה בגלריה
משה מוקדי, "חרמש הירח והסוס הכחול", 1923-1924, מתוך התערוכה "בארץ אהבתי"
(צילום: אלעד שריג)
אחזקת אוסף יצירות אמנות דורשת לא מעט, וגם עולה כסף - אחסון העבודות ושימורן בתנאים מיטביים הוא לא עניין של מה בכך. אך אוסף אמנות שיושב וצובר אבק הוא למעשה נכס שאינו מניב. אז הפניקס ניסתה למכור אותו. לא הרבה אחרי שהחברה עברה ידיים, הם מכרו את האוסף הבינלאומי, שבו היו יצירות של אמנים בינלאומיים מהגדולים והמוכרים אי פעם, ביניהם ואן גוך ופיקאסו. בשנת 2010 הם עשו ניסיון למכור את האוסף הישראלי, אלא שמשא המתן בין הפניקס לבין המועמד המוביל לרכישה הגיעה למבוי סתום ואי הסכמות, ולבסוף התפוצץ. "האוסף הוא לא נכס של הפניקס, הוא שייך לכל הציבור", אמר מנכ"ל הפניקס הנוכחי והחדש יחסית, אייל בן סימון, במסיבת העיתונאים לרגל פתיחת התערוכה. "הוא מרכז יצירות מתחילת הציונות ועד ימנו וכולל אמנים מופלאים ויצירה מופלאה".
לאחר שעבר לא מעט טלטלות, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית ממשיך לנסות להרים את הראש, הרבה הודות למינויה החדש של האוצרת החדשה שרי גולן. עבור כל מוזיאון מדובר בהצעה שקשה לסרב לה: פנייה של גוף בעל ממון להציג אוסף אמנות כה מרשים, ואף לקחת את רוב הנטל (הפניקס גם מינו אוצרת מטעמם, רוני כהן-בנימיני). אך האם גם הקהל צפוי להרוויח משיתוף הפעולה הזה?
"בארץ אהבתי" היא חגיגה גדולה ונדירה של אמנות ישראלית מתחילת דרכה, עוד טרם קום המדינה, ועד כמה עשורים אחורה בזמן. החוויה מספקת תחושת שיטוט בשלושה מימדים בקורס תולדות האמנות. גדולי האומה ניבטים אליך מכל פינה, ואין פינה דלה: יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי (ממובילי קבוצת האמנים ההיסטורית והחשובה "אופקים חדשים", המכונים בכינוי החיבה של תלמידי האמנות: שטרייכמצקי), אריה ארוך, יצחק דנציגר, אביגדור אריכא, מנשה לא-רק-כבשים קדישמן, יוסל ברגנר, נחום גוטמן, מיכה אולמן, משה גרשוני, מיכאל דרוקס, אורי ריזמן, לאה ניקל, מיכל רובנר, תמר גטר, נורית דוד, אביבה אורי, יהודית לוין, בותינה אבו-מלחם, נפתלי בזם, פסח סלבוסקי, פנחס כהן-גן, ראובן רובין ועוד ועוד. רובם ככולם נשאו את הלפיד של הובלת עולם האמנות הישראלי, ובצדק. בתערוכה, שחולשת על שלוש הקומות של המוזיאון המשופץ והיפה, ניתנת למבקרים הזדמנות לראות יצירות אייקוניות של אמנים אייקוניים, מוכשרים ומוכרים, שכפי שנאמר כבר - נדירות ההזדמנויות לראות אותן, ועוד בהיקף הזה. זו תערוכה שאסור לפספס, בין אם אתם חובבי אמנות, או שאתם סקרנים לראות מה בעצם היא אמנות ישראלית.
מרוב יצירות משמעותיות, קשה להצביע על יצירה אחת שאסור לפספס: האם זו "אשת האמן במבט אל הרחוב" של יוסף זריצקי? האם זו המחווה של הצלם עדי נס ל"המלקטות", או העבודות המרגשות של מיכל רובנר? "דיוקן" המונומנטלית של גבריאל קלזמר, או "ארון מתים" המצמררת של אורי ליפשיץ? הפסל הקטנטן והחכם של סיגלית לנדאו, או מיצב הדלתות החרוטות המהפנט שיצרה, שמהדהד נשיות, אלימות ומסתורין? אולי התבליט המרשים של נורית דוד?
האוצרות מחלקת את הקומות לפי נושאים: בקומת הכניסה "(אי) מקום" - שמתמקד ביחס למקום ולזהות המקומית; בקומה הראשונה "עבודות גוף" - שמתמקד, ניחשתם את זה, בייצוגים של גוף באמנות הישראלית; והקומה השלישית והאחרונה, "מה נשמע בבית?", מתייחסת בעיקר לדימויים ולרעיונות שנוגעים בבית ובמשפחה. באופן בלתי נמנע, הרעיונות האלה שזורים האחד בשני, ויצירות שמופיעות בקומה אחת יכולות היו בחלקן למצוא את עצמן בקומה אחרת. החלוקה מסייעת, אבל היא כמעט לא משנה - בין היתר בגלל שהאוסף, על אף היותו מגוון מאד מבחינת שמות האמנים ומספר היצירות, עדיין מוגבל.
מעבר לעובדה שצעירי האמנים המשתתפים בתערוכה הם כנראה אלי פטל, סיגלית לנדאו וגיל מרקו שני - אמנים שנושקים לגיל 50 או חצו אותו - התערוכה לא מייצגת את עולם האמנות כיום אלא את ההיסטוריה של עולם האמנות. עברו רגע על רשימת השמות, הניימדרופינג, שלפני שתי פסקאות. כמה נשים יש שם? כמה אמנים מהחברה הערבית? התשובה היא מעט מאוד, וזה לא מקרי. כמו שאומר הפתגם, "אם אתה לא שם, אתה לא קיים", ואוסף הפניקס הוא מראה לאיך עולם האמנות הישראלי ייזכר לדורות.
10 צפייה בגלריה
משה מוקדי, "נוף עם בית ועץ", 1923 בקירוב, מתוך התערוכה "בארץ אהבתי"
(צילום: אלעד שריג)
לפני כ-30 שנה, היה אוסף הפניקס הפנים של "איך אוסף אמנות ישראלית אמור להיראות". הוא לא שאף לכלול את כלל הקולות שהיו קיימים בחברה, לא שאף להרחיב אותם, וכך התערוכה, טובה ככל שתהיה, גם נראית. היום, בשנת 2023, הערכים שמובילים את ההתבוננות שלנו כמבקרות ומבקרים בתערוכה הם מעט אחרים. אלה לא אמירות כנגד התערוכה "בארץ אהבתי" החשובה ללא ספק , שלא חייבת להיות עכשווית - אבל האוצרות לא באמת מספקת רובד נוסף מעבר ל"תראו איזה יפה האוסף". נכון, הוא יפה, ונכון גם שתערוכה כזו לא חייבת להיות עכשווית. אבל כצופים וצופות, המבט שלנו עליה הוא עכשווי, חשוב, משמעותי, ואפילו מהווה חלק מהחוויה האמנותית עצמה.
10 צפייה בגלריה
אורי ריזמן, "אישה-הר" (גבעות בנגב), סוף שנות ה-60. מתוך התערוכה "ארץ אהבתי"
(צילום: אלעד שריג)
התערוכה "בארץ אהבתי" היא תחנת חובה לכל מי ששוחה בעולם האמנות, ולכל מי שלא מבין כלום באמנות ורוצה הזדמנות לשכשך בו ולהבין על מה כל המהומה. זו הזדמנות נדירה ורבת-ערך שכדאי לנצל. אבל התערוכה הזו לא מאירה את האמנות הישראלית לדורותיה באור חדש, והאוצרות יכולה הייתה באותה מידה להיות מסודרת אחרת ולהיראות די אותו הדבר. בהיעדר התייחסות להווה מצד האוצרות, המבט העכשווי עליה - חושב, ביקורתי, ולא רק מעריץ ומוחא כפיים - נותר התפקיד שלנו, הצופים. מבקר או מבקרת בנקודת המבט הנוכחי יכולה לראות גוונים שאספני האמנות של לפני שלושה עשורים ויותר לא ראו. וכדי לראות תערוכות בגוונים האלו - תצטרכו לבקר בתערוכות אחרות.
