באוקטובר 2008 פתחו הרשויות בטהרן בחקירה נגד גולשיפטה פרהאני בגלל שהייתה השחקנית האיראנית הראשונה שהסכימה להופיע בהפקה אמריקנית (כאהובתו של לאונרדו דיקפריו ב"גוף השקרים" של רידלי סקוט), ועוד ללא חיג'אב. קצת יותר משלוש שנים לאחר מכן, נאסר עליה לבקר במולדתה. הסיבה: צילומי עירום למגזין "מאדאם פיגארו" הצרפתי. "את מוזמנת להציע את שירותייך האמנותיים במקום אחר", מסרו נציגי משטר האייתולות. מאז ההתנגשות עם השלטונות בארצה, פרהאני התרכזה בקידום הקריירה שלה בניכר, וזו תפסה תאוצה כשלוהקה לסרטים מתוצרת אירופה וארצות הברית. למרות ההצלחה, היא מעולם לא שכחה את המקום ממנו היא באה - ולא יכולה לשוב אליו, עדיין. "כל מהגר שעוזב משאיר מאחור חלק גדול מעצמו, וזה נכון לאיראן או לסומליה למשל", אומרת השחקנית בת ה-43 בריאיון מיוחד ל-ynet שנערך במהלך פסטיבל קאן האחרון, "זה סוג של אבל שאת חיה איתו כל חייך. נכות שאת נושאת לנצח".
הנכות הזאת, כפי שהיא מגדירה את העלבון שחשה בעקבות התכחשות הרשויות במולדתה, לא מנעה מהשחקנית האיראנית הגולה לפלס לעצמה מסלול מרשים ומגוון שהביא אותה לעבודה משותפת עם הבמאים ג'ים ג'רמוש, ג'ון סטיוארט, האחים רוסו, לואי גארל (שאיתו אף חלקה מערכת יחסים), והופעות לצידם של כריסטיאן בייל, אדם דרייבר, אנטוניו בנדרס, מריון קוטיאר, סיינה מילר, כריס המסוורת' וגם ג'וני דפ ב"שודדי הקאריביים". קשה להאמין, אבל בשנים האחרונות היא גם כיכבה בשתי הפקות מתוצרת כחול-לבן של הבמאי הישראלי ערן ריקליס, שליהק אותה למותחן הריגול שלו "מסתור" (2017) והדרמה "לקרוא את לוליטה בטהרן" (2024).
להופיע בסרטים ישראלים זה כמו להגיד "פאק יו" למשטר האייתולות באיראן.
"זה לא 'פאק יו' למשטר. אני ממש לא מתעניינת בהם. זה פשוט להיות אדם עם כבוד עצמי ולומר - אנחנו אמנים, אנחנו מעבר לגבולות. זה מה שאמנים עושים - הם מקדימים את זמנם. העולם נהיה יותר ויותר קוטבי, הפוליטיקה קורעת אותו לגזרים, אבל דרך האמנות אנחנו מחברים אותו מחדש. בשבילי, אמן הוא מעבר ללאום, מעבר למין, מעבר לדת. אני לא רואה אנשים כאישה או גבר, ישראלי או לא - זה לא משנה. אמנות היא כוללת, פוליטיקה מפלגת. אנחנו נפגשים עכשיו בקאן, בזמן שהעולם קורע את עצמו לגזרים".
הפגישה בקאן מתקיימת לרגל הקרנת הבכורה של הסרט האחרון בכיכובה "אלפא", שביימה הקולנוענית הצרפתייה השערורייתית ז'וליה דוקורנו, הזכורה לטובה - או לרעה - מ"טיטאן", שזכה בפרס דקל הזהב ב-2021. כמו המותחן המדמם על רוצחת סדרתית אכזרית, או דרמת ההתבגרות "נא" (RAW, א"ב) על נערה בעלת תאווה בלתי נשלטת לבשר אדם, גם הפעם דוקורנו עוסקת בגיבורה צעירה בשם אלפא שמתמודדת עם טראומות בין-דוריות בצל מגפה מסתורית שהופכת רקמות אנושיות לאבנים. פרהאני מגלמת את אמה החד-הורית של אלפא, העובדת כרופאה בבית חולים מקומי. היא מתנהלת ביומיום בצל האובדן של אחיה הנרקומן (טאהר רחים) שנדבק בנגיף בגלל מזרק מזויף, ולא מצליחה להמשיך בחייה. כשאלפא (מליסה בורוס) חוזרת יום אחד הביתה עם קעקוע, חרדת האם מתפרצת ואיתה גם הזכרונות הקשים. כל זאת בעוד החברה כולה מפתחת תסביך חשדנות כלפי אלו הנגועים במחלה המדבקת, שמהדהדת את משבר האיידס משנות ה-80.
"הדמות שלי מלאה בפחד", מתארת פרהאני את דמות האם בסרט, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, "היא תקועה בטראומה ובאבל שהיא לא מצליחה לשחרר. אנחנו רואים איך היא מעבירה את זה לבת שלה. בשלב מסוים זו הבת שמצילה אותה. היא לא רוצה לחיות את זה ודורשת ממנה לשחרר את הזיכרון. הדבר הכי יוצא דופן בסרט הזה הוא שלמרות כל הדברים הקשים והמכוערים שקורים בו, הוא מלא באור, ברגעים אנושיים, באהבה, באמפתיה - וללא שיפוט. אף אחד לא נשפט על מי שהוא או מה שהוא. יש כל כך הרבה רוך ורגש".
"אלפא" - טריילר
(באדיבות NEON)
זה בוודאי לא היה פשוט לאזן רגשית בין תחושות החמלה והרוך למראות מעוררי הפלצות שכוללים מזרקים וגופות מאובנים של בני אדם.
"האירוניה היא שהייתי הרבה יותר מחוברת לדרמה. האימה הגופנית הייתה בשבילי כמעט משנית. הגוף שהופך לאבן, זה היה בשבילי פשוט. כשצפיתי בסרט, הבנתי שהרגש הוא הדבר החשוב באמת. גם כשאני עובדת על הגב שלו, זה לא על הגב - זה על התחושה שבין אח לאחות. זה לא על עולם הפנטזיה שז'וליה יצרה".
פרהאני מפתיעה כשהיא מצהירה שמעולם לא צפתה בסרטיה של דוקורנו לפני שלוהקה ל"אלפא", ולכן לא התרשמה מראש מחיבת הבמאית לאימה קיצונית כמו עם משפחת הקניבליסטים ב"נא", או הצעירה שנכנסת להריון במהלך סקס מזדמן עם מכונית ויוצאת למסע הרג של בני אנוש ב"טיטאן". לדבריה, הסוכנים שלה הכריחו אותה לקרוא את התסריט. "אני תמיד מפוזרת, שולחים לי תסריטים רבים ואני לא מגיעה לזה. אבל כשאמרו לי שההפקה עומדת להמשיך הלאה, קראתי את התסריט, והוא נגע בי עד עמקי נשמתי. הייתי באמת נרגשת, וכתבתי לז'וליה שאני כל כך גאה ומתרגשת שהיא בחרה בי לשחק את התפקיד הזה", היא נזכרת, ומגוללת את חווית הצילומים עם דוקורנו, שידועה כבמאית דומיננטית ונחושה במיוחד, שלא תמיד קל לעבוד איתה.
"עם ז'וליה אין הרבה מקום לשאלות. מה שהיא אומרת - זאת ההחלטה האולטימטיבית", אומרת פרחני, "לפעמים אין לה סבלנות או זמן לענות על שאלות. היא כל כך בתוך העולם שלה כבמאית, שהיא מודיעה לך שזה מה שזה, ואנחנו נצטרך להגיע לשם. שחקנים רגילים לשאול שאלות כדי להבין, אבל די מהר את מבינה שמה שהיא רוצה זה הדבר הנכון. אז פשוט מפסיקים לשאול. גם אם את לא מבינה, את נותנת לה בדיוק מה שהיא מבקשת - וזה הדבר הנכון לעשות. עבורי זה אחד הלקחים הגדולים ביותר: להיכנע. פשוט לבוא, בלי שאלות. כשצופים בסרט, מבינים בדיוק למה. הלוואי שהייתי יודעת את זה קודם. זה היה חוסך לי זמן הסתגלות. אבל כשיש לך במאית שחושבת קדימה, זה גם נותן ביטחון. היא כבר חשבה כמה צעדים קדימה. את לא צריכה לדאוג לכלום. היא יודעת הכול, כמו תנ”ך, מאל"ף ועד תי"ו".
מצד שני, פרהאני הייתה צריכה לקחת תחת חסותה את בורוס בת ה-19, שחקנית לא מנוסה שהיטיבה לגלם את אלפא בת ה-13, אך הייתה צריכה הנחיה ותמיכה במהלך הצילומים. "תמיד אני אומרת שהרגעים שבהם צריך להיות הכי זהירים וערניים הם כשעובדים עם שחקנים שאין להם הרבה ניסיון, כי הם הכי טובים", מפתיעה השחקנית המנוסה, "הם כמו ילדים, כמו אנשים שאינם שחקנים. הם מביאים אותנו אל העולם האמיתי. בשבילי היא כוכבת והעולם עוד יגלה אותה, עם הנחישות, החריצות, וההשקעה שלה. היא כל כך חרוצה שהיינו צריכים לבלום אותה לפעמים. לעבוד איתה היה אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לנו. איזו זכות הייתה לעבוד איתה".
בורוס מצידה מספרת שלדעתה הליהוק שלה היה טבעי בגלל החריצות והנחישות, תכונות שמתחברות היטב לדמות. "אני חושבת שז'וליה בחרה בי כי היא רצתה מישהי שיש לה את האופי שיש לאלפא. בחרו בי כי אני מאוד נחושה. הצד הפחות טוב של נחישות הוא שזה יכול להיות גם מטריד, ואני בהחלט יכולה להיות מטרידה. זה לא היה קשה מהבחינה האישיותית, אלא יותר מהבחינה הגילאית. הייתי צריכה ללמוד איך ללכת, לדבר, להתנהג כמו בת 13. אבל מבחינת האישיות זה מאוד אני. אני עקשנית ונחושה".
העולם של הסרט שואב מהתפרצות מגיפת האיידס בשנות ה-80, יותר מעשור לפני שבאת לעולם. איך הצלחת להתחבר לזה?
"אנחנו דור של היפוכונדרים. בסרט זה לא לגמרי ברור, ויש חוסר ודאות לגבי מה בדיוק קורה, מה המחלה הזו. זה יכול להתייחס לאיידס, או לקורונה. לא יודעים. אי-הוודאות הזאת זה מה שהופך את זה למפחיד באמת. עבור אלפא, החרדה הזו קשורה גם לזה שהיא נחשפת לדברים שהם לא לגילה. היא מתבגרת מהר מדי, הופכת למבוגרת לפני הזמן, כי היא בעולם שכבר נמצא בעצמו במשבר. ראיתי בסרט אמירה פוליטית וביקורת חריפה על חברה שמבודדת, נוטשת ומרסקת את החולים שלה. וזה בדיוק מה שאלפא נלחמת בו - כי גם היא עצמה מרוסקת. זה מה שניסיתי להעביר".
פרהאני מתחברת למסר הפוליטי הביקורתי שנובע מ"אלפא" ושמשיק גם לחיים האישיים שלה בצרפת, על רקע הקרע בינה לבין המצב במולדתה - שם קיימת טראומה בין-דורית מסוג אחר מאז מהפכת חומייני ועד היום. "כולנו נכים במובן מסוים מהטראומות שאנחנו נושאים, ובעיקר מאלה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו. אבל מה שאנחנו עושים עם הטראומות האלה, זה מה שחשוב. תמיד הדור הבא הוא זה שעוזר לנו לצאת מהן. הם אלה שבוחרים בשבילנו לצאת מתוך הכאב והבוץ שבו אנחנו שוחים", היא מסבירה, וצופה ש"אלפא" יעורר הדים גם בקרב הצעירים באיראן: "הו אלוהים, באיראן אנשים ייגנבו מזה. עולם האמנות באיראן היום כל כך מתקדם, אינטלקטואלי ומדהים. אני חושבת שאנשים כבר מחכים לסרט הזה".
אחד המסרים העיקריים ב"אלפא" הוא שלהיקשרות רגשית יש מחיר, שעשוי להיות גבוה מדי. לאהוב מישהו זה אומר לדעת לשחרר אותו, וגם את עצמך, מהזיכרונות. זה נכון ביחסים בינאישיים כמו בסרט, אבל במקרה שלך, זה גם עשוי להיות נכון בהיקשרות שלך למדינה שלך.
"אני חושבת שהמעשה האמיץ ביותר הוא לשחרר משהו. לא לעשות, אלא לשחרר. לומר לא. עבור מישהי כמוני, שאין לה כמעט פחד לקפוץ ולעשות, אני חיה במצב הישרדותי, ולא תמיד מבינה כמה את פצועה. כל חיי ברחתי ממפלצות גיאוגרפיות ופוליטיות. אנחנו נאחזים בדברים. אבל לפעמים צריך לשחרר גם אהבה כשהיא לא טובה לך. אם את נתקעת בזה, את לא רק נתקעת בעצמך, את גורמת לבת שלך לשלם על זה גם. כולנו במובן מסוים קורבנות של מה שההורים שלנו לא הצליחו לשחרר. המעשה הכי אמיץ של אהבה הוא לשחרר מישהו. לכבד את ההחלטה והבחירה של האחר, גם אם את לא מסכימה. וזה גם על כל הרוחות האלה שרודפות אותך - פשוט לשחרר. לתת להן לעזוב".
