גרישה הוא בחור מוזר. כשהיה בן תשע עלה לארץ ממוסקבה, וכעת, בגיל 40, הוא עדיין גר עם אמו בדירה קטנה ביפו. גרישה לא מושקע במיוחד בחיים שלו: במקום לצאת, לעבוד ולהתאהב - הוא משוטט בין גלגוליו הקודמים ומחפש את הנשמה התאומה שאבדה לו בגלגול הזה. לשם כך הוא פותח שידור לייב ברשתות ומצהיר כבר בתחילתו: "אם לא אמצא את הנשמה התאומה שלי עד סוף הערב - אתאבד". זהו גיבור ההצגה "נשמות" בתיאטרון גשר, שממריאה מההבטחה הקיצונית הזו למסע בין עולמות, זהויות והתרבות היהודית לדורותיה.
"נשמות", המבוסס על הרומן של רועי חן, הוא הפרויקט השני שמביים איתי טיראן בכיכובה של יבגניה דודינה בתיאטרון היפואי. אחרי "ריצ'רד השלישי" - שעסק בפער שבין השייקספיריות הבריטית הרחוקה לישראליות המקומית – מגיע מחזה שנכתב כאן, ובוחן דרך מיסטיקה וטראומה שאלות של יהדות, ציונות ושייכות.
עלילת המחזה נארגת כשתי וערב בין שתי הדמויות המרכזיות - גרישה (אריאל ברונז), כאמור, ואמו מרינה (דודינה), שעלתה לארץ כמה שנים אחרי בנה ובעלה לשעבר (שבניגוד אליה היה יהודי). בחלקים בהם גרישה נמצא בעמדת המספר, הוא מתאר את גלגולי הנשמה שלו בחייו הקודמים; תחילה הוא שב לביתו בחורביצה שבליטא במאה ה-17, כשהה ילד בן תשע בשם גץ. הוא מתאר את משפחתו בשטעטל ואת אחותו הקטנה גיטל - נשמתו התאומה. לאחר סופם הטראגי הוא ממשיך אל הגטו הראשון בוונציה במאה ה-18, לפאס שבמרוקו במאה ה-19 - ולבסוף אל ישראל של המאה ה-21.
4 צפייה בגלריה
לא משנה היכן ומתי הן נמצאות, הדמויות תמיד נידונות לסבל. מתוך "נשמות" בגשר
(צילום: ישעיה פיינברג)
התחנות הללו מומחזות על הבמה באמצעות השחקנים (נטע רוט, עלא דקה, גלעד קלטר והילדות איה זמיר / רוני אורגד), המגלמים בכל פעם דמויות אחרות. בכל תקופה מחפש גרישה-גץ את גלגולה של גיטל - ששמה, כמו שלו, מתחיל תמיד באות ג'. אך לא משנה היכן ומתי הן נמצאות, הדמויות תמיד נידונות לסבל בשל יהדותן (או כמהגרות במקרה הישראלי), ונמצאות במרדף מתמשך אחר מחילה על חטאי עברן.
במקביל, בתום כל סיפור של הבן, מופיעה דמותה של מרינה. כשהיא שוברת את הקיר הרביעי ופונה ישירות אל הקהל, היא מסבירה בהיגיון רווי הומור כיצד בנה המעורער נפשית ממציא את הכול. היא מעגנת את הסיפורים בנסיבות חייהם הממשיות: כך, למשל, בגלגול הוונציאני היה יתום מאם - משום שהתקופה משקפת את השנים שבהן עלה לארץ והיא נותרה במוסקבה; והשם גץ מתגלה כראשי תיבות של שמו הפרטי ושם משפחתו.
הקהל נותר עם השאלה מהי האמת. האם ייתכן שהצעיר אכן זוכר את חייו הקודמים, או שמא מדובר בפסיכוזה? התפאורה המרשימה של ערן עצמון, המצמצמת את הבמה לחלל ביתי קטן שבתנועת סיבוב עובר בין סלון הדירה ביפו לחדר השירותים, רק מעצימה את הספק. ה"אל-ביתי" הפרוידיאני - שבו המוכר נעשה זר - מהדהד בעוצמה. כשהאמבטיה הופכת לגונדולה, המקרר והארון לדלתות כניסה והתנור החשמלי לעצים בוערים, לא ברור אם מדובר במטפורה כמו שהאם טוענת או בזיכרון מיסטי כמו שגרישה מספר.
מלבד ברונז ודודינה, שאר השחקנים מקפצים באלגנטיות בין הדמויות השונות. מבחינת הקומפוזיציה של הסצנות זה מייצר תנועה חיה ומדויקת - כמעט בחירה הכרחית בהצגה שמדלגת בין מאות ויבשות. עם זאת, יש כאן גם נקודת תורפה: הדמויות עצמן נותרות לעיתים כתפאורה חיה לסיפוריו של גרישה, וההצגה נשענת בעיקר עליו ועל אמו. ברונז מצוין; מבלי לחשוף יותר מדי, הוא מדלג בין דמויות שונות בתכלית בכל גלגול ומטעין כל אחת מהן באיכות אחרת, גם אם נדרש רגע הסתגלות לראות אותו כילד בן תשע כשהוא כמובן גבר מבוגר.
אצל דודינה, לעומת זאת, הצופה לא נזקק לשום הסתגלות. היא משתלבת בנעליה של מרינה בדיוק ובשליטה שאין שנייה להם. במונולוגים שלה היא ניצבת כמעט לבדה על הבמה, וטיראן אמנם דואג לעגן אותה בפעולות יומיומיות כמו מריחת קרם פנים או אכילת יוגורט, אך אלה רק מדגישות את העוצמה השקטה של נוכחותה. מחיאות הכפיים אינן תולדה של גימיק בימתי אלא של כריזמה ודיוק נדירים. מעטות השחקניות שמסוגלות להחזיק כך במה שלמה - ולהפוך דיון תיאולוגי על גלגולים ושייכות לדרמה אנושית חדה ומוחשית.
