הסופר והמשורר יהודה אטלס הלך לעולמו היום (חמישי) בגיל 89. "יודה היה עד רגעיו האחרונים ילד נצחי. בחייו עשה ופעל למען אנשים מתוך רגש ורצון לעזור", נכתב בהודעת המשפחה. "הוא היה עורך, סופר ילדים ומתרגם, ובשנותיו האחרונות כתב על ילדים בסיכון מתוך תחושת שליחות. יהי זכרו ברוך".
"עוד לפני שמתייחסים לכתיבתו המדהימה של יהודה אטלס, יש להתייחס למפנה שהוא שהוא הביא בספרות הילדים הישראלית", ספד לו אפרים סידון. "המעבר מ'האנחנו' אל 'האני'. עד ל'והילד הזה הוא אני' היו גיבורי ספרי הילדים הישראלים חבורות שעסקו בנושאים לאומיים: חסמבות, 'ילדי העיר העתיקה', 'שמונה בעקבות אחד' וכו'. כלומר, ילדים המסייעים למדינה במשימות לאומיות. עלייה, התיישבות, ביטחון ודומיהן, רודפים אחרי מרגלים, נלחמים... מסתננים.
"אטלס העביר את המוקד לילד הפרטי, לילד המדבר על חוויותיו ולא על חוויות האומה. ילד שאכפת לו איזה מתנה הביאה הדודה, או איך לגרום לילדה מהכיתה להתאהב בו. בעיות אמיתיות המעסיקות ילד, יותר מאשר בעיית העם והמדינה. יהודה היה קולו האמיתי של הילד הישראלי ובסדרת הספרים שלו הוא נתן ביטוי לילדים כמות שהם".
נשיא המדינה יצחק הרצוג: "עשרות ספרי הילדים שיצאו תחת ידיו של יהודה אטלס, ולצדם ספרים רבים שאותם תרגם, היו חלק בלתי-נפרד מעולמם של ילדי ישראל, וגם הוריהם מצאו בהם לא אחת הנאה רבה ובעיקר געגוע לשנים אחרות. נפעמנו בכל פעם מחדש מיכולתו המדויקת לתאר ביד אמן את נפשו של ילד. אטלס יחסר לרבים ורבות, אבל פירות כשרונו ימשיכו בוודאי ללוות את ילדי ישראל לדורות קדימה".
יהודה אטלס
(צילום: יובל חן)
אטלס נולד ב-1937 וגדל במושב עין עירון, ליד כרכור, להורים חקלאים. הוא למד בבית הספר העממי בכרכור ובתיכון בחדרה, ובהמשך למד מזרחנות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במשך חמש שנים ערך את עיתון הנוער "במחנה גדנ"ע", ואחר כך עבד במשך 35 שנה כעיתונאי וכעורך ב"ידיעות אחרונות".
ב-1977 יצא ספר הילדים הראשון שלו, "והילד הזה הוא אני", בהוצאת כתר, קובץ של שירים קצרים על חיי היומיום של ילדים, שזכה להצלחה אדירה והוליד ספרים נוספים ברוחו.
"והילה הזה הוא אני"
(עטיפת הספר, איור: דני קרמן)
שנתיים אחר כך יצא תקליט באותו שם, עם לחנים של אבנר קנר ובביצוע של קנר, דויד ברוזה, מזי כהן ואחרים. מאז הפכו שיריו לחומר גלם לכמה מהיוצרים הבולטים במוזיקה הישראלית. יוני רכטר הלחין את "אני רוצה שפתאום", שאריק איינשטיין שר, ומתי כספי הלחין וביצע את "אולי זה מעליב". בין שיריו המוכרים ביותר גם "והילד הזה הוא אני", "אני מוכן", "בערב של סתיו" ו"אל הבית באה גברת".
בשנת 2001, לכבוד יום העצמאות, צילמו בערוץ הילדים ספיישל משיריו של אטלס בשם "ורק אני לא" בהשתתפות מנחי הערוץ בהם סנדי בר, עודד מנשה, ליאת אחירון, עדי עזרוני, קובי מחט, דנה דבורין, טל מוסרי, נמרוד רשף ועוד.
בעקבות הצלחת "והילד הזה הוא אני" יצא אחריו גם הספר "הילדה שאני אוהב" (1988) שזכה לאהבת הקהל.
בריאיון ל-ynet שקיים ב-2015 סיפר אטלס שהשיר "דני גיבור" של מרים ילן-שטקליס, על רגע של דחייה בחיי ילד, הוא מקור ההשראה הראשון והחשוב ביותר שלו, ובעיניו השיר היפה ביותר שנכתב בארץ, גם למבוגרים. "אני הולך בעקבות השיר הזה בכתיבה שלי ועוסק ברגשות וברגעים בחיים של ילדים", אמר אז. "אבל אלה תמיד רגעים שבהם יש לילד בעיה כלשהי. להיות ילד זה לא גן עדן, זו תקופה די קשה בחיים של בנאדם".
את "פו הדוב" ו"הבית בקרן פו" של א. א. מילן כינה "ספרי חיי". הוא סיפר שקרא אותם לילדיו, ושהם מצטטים מהם עד היום. הוא גם התעקש שאין לכתיבתו גבול גיל: "כל מה שאני כותב מיועד לילדים בני שנתיים ועד לבני 92".
מתוך הספר "אני רוצה לדבר איתך"
(איור: גיא מורד)
באותה שנה יצא ספרו "אני רוצה לדבר איתך!", באיוריו של גיא מורד. הספר מספר על ילד שמתמודד עם בריונות מצד חבר לכיתה, והוא מבוסס על מה שעבר על בנו השלישי, יובל, בבית הספר היסודי. "גם אני קיבלתי מכות בתור ילד וזה נחרט בי", סיפר אטלס. "לרוב אומרים לילדים 'אם מרביצים לך, תחזיר'. אני מודיע לך שזו עצה שעוד לא עזרה לאף אחד בעולם".
גיבור הספר מנסה שוב ושוב לדבר עם הילד שמציק לו, ואטלס ראה בסיפור גם משל רחב יותר. לדבריו, הוא החליט לפרסם אותו דווקא אז בגלל האווירה בארץ ובגלל הסכסוך עם הפלסטינים, וביקש להציע בו "פתרון אחר לאווירה של אלימות". כשחבר העיר לו שהשם אינו מסחרי, השיב: "מה אכפת לי? אני כותב מה שאני רוצה לכתוב".
יהודה אטלס במפגשעם אסירים בכלא רימונים
(צילום: אביגיל עוזי)
בשנותיו המאוחרות פנה אטלס אל ילדים שלא הופיעו באף אחד מספריו. הכול התחיל בהרצאה שנתן לעובדים סוציאליים במרכז הקהילתי בית דני בשכונת התקווה. בסופה קמה פסיכולוגית מהקהל ואמרה לו שאין בידיהם אף טקסט שאפשר לקרוא עם הילדים שהם מטפלים בהם, כי כל מה שנכתב עוסק במשפחות מצפון תל אביב ובבעיות "מפונקות". "אני לתמהוני אמרתי 'אני מתחייב'", סיפר ב-2017 בריאיון למוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".
מאז נפגש עם ילדים ועם בוגרים שעברו הזנחה, אלימות והתעללות, בהם אישה בשנות ה-40 לחייה, שסיפרה לו שרק אחרי שקראה את השיר שכתב עליה השתחררה מהפחד שהטמיע בה הפוגע. הוא כתב את השירים מפיהם, "מגובה קומתו ותבונתו של ילד", כלשונו. "בכל מה שאכתוב לא אצליח לספר על קצה סבלו של ילד אחד", אמר. "כל ילד הוא לא שיר אחד, אלא אלפיים שירים". הפרויקט התגבש לבסוף לספר "ילדים של אף אחד", שיצא בהוצאת מכון חרוב. הספר כולל כ-170 שירים על ילדים ובני נוער בסיכון, והוא מחולק ל-11 שערים לפי סוגי הפגיעה.
לאורך הקריירה הארוכה שלו כתב אטלס 32 ספרים לילדים, ובהם גם ספרי סיפורים, מקוריים ומעובדים, בפרוזה ובחרוזים. הוא כתב גם ארבעה ספרים למבוגרים ותרגם כ-60 ספרים, רובם מאוירים. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים וארבעה נכדים.
