רגע אחרי שהוציא סוף-סוף את אלבומו החדש, Bully, הוכרז שלב חשוב במסע הקאמבק של קניה ווסט (המכונה גם Ye): ביולי הקרוב הוא ישתלט על פסטיבל Wirless בלונדון, אירוע ההיפ-הופ החשוב ביותר מחוץ לארצות הברית, ויהיה המופע המרכזי בכל שלושת ערבי הפסטיבל (בדומה למה שעשה שם דרייק בשנה שעברה). ההודעה לתקשורת בישרה שהמופעים יהוו "מסע דרך האלבומים הכי איקוניים" של ווסט. אם תהיה אמת בפרסום, המשמעות היא ש-Bully לא ממש עומד לככב שם.
"ביי ביי לעצמי הישן/מתעורר לאני החדש", ווסט שר ב-Father, וזה נכון לטוב ולרע: מחד, Bully מציג ווסט מעט יותר ממוקד ובעיקר מנוער מהיצור האנטישמי, המיזוגן והנאלח שהפך אותו לפרסונה נון-גרטה במיינסטרים. מאידך, להשוות בין ווסט העכשווי לאמן שהיה בשיאו בעשור הראשון של המילניום זה כמו להסתכל על תמונות של בניין לפני ואחרי טיל איראני: היסודות אולי עדיין שם, וגם כמה פריטים אהובים שנשארו מאחור, אבל דרושה עוד הרבה מאוד עבודה כדי שאפשר יהיה לחזור ובטח להרגיש בבית.
Father הנ"ל הוא דוגמה לכישרון יוצא הדופן של ווסט למצוא ביט חזק ובשרני ולרוץ עליו עד שנגמר האוויר, בסיוע אדיב של טרוויס סקוט ועוד בגרסה פחות מסונתזת מהרגיל של אחד מאבירי הטראפ. אין פלא שכבר עתה הוא תופס תאוצה במצעדים. ואילו Punch Drunk ו-Whatever Works מהדהדים את הנוסחה המוקדמת של ווסט: סימפול עם ניחוח נוסטלגיה וילדות נאיבית (במקרה של Whatever Works ווסט מסמפל שיר של עצמו מ-2004), ועליהם התבוננות מעודכנת על מצבו של האגו היחיד על הפלנטה שמסוגל לתת פייט לדונלד טראמפ. במסגרת המסע במשעולי הזיכרון, ווסט גם מבקר בהרפתקת האוטו-טיון המתקתקה של האלבום 808 & Heartbreak, למשל בקטע Highs & Lows.
אך כיוון שמלכתחילה עריכה היא לא תחום ההצטיינות של ווסט ואישיותו הכאוטית בטח שלא עוזרת, Bully נמלט מהאפשרות להיות אלבום סביר או אחלה מיני-אלבום לטובת רעיונות לא אפויים שהיתרון היחיד שלהם הוא בהיותם קצרים למדי. מצד שני, להוציא אלבום שנמשך 42 דקות בלבד ועדיין לצאת ממנו כאילו רצת מרתון זה לא הישג להתפאר בו. וכדי לא להעמיס על הקוראים והקוראות - למה להתחרות בענף שווסט כל כך טוב בו - ניתן להסתפק בדוגמה של Circles, שבו ווסט חובר לדון טוליבר המצוין, שהוציא רק לאחרונה את Octane, אחד הפרויקטים המוצלחים של התקופה. וכל זה בשביל מה? דקה וחצי של, ובכן, כלום. שיר זכיר כמו "פרשנות" של ניר דבורי. כבר עדיף ללכת להקשיב בלופ ל-E85 של טוליבר. זה שיר.
(מתוך האלבום Bully, חברת תקליטים: YZY)
למעשה, Bully מעורר חשד שמא אפילו מגלומן כמו ווסט לא ממש מאמין שהאלבום הזה משתווה לאירוע מכונן כמו My Dark Twisted Fantasy או שאפילו קטע אחד מבין ה-18 מדגדג להיטים סוחפים כמו Jesus Walks ו-Runaway. זה יותר כמו המשך מוזיקלי למודעה שפרסם בעיתון, שבה התנצל בפני העם היהודי על הדברים המחליאים שאמר: פלטפורמה לטובת קאמבק, שאולי יאפשר לו לבצע את המעבר המתבקש בין יוצר פורץ דרך ל-Legacy Artist שדוהר על תהילת העבר. הבעיה עם ווסט היא שכמו מדינה מסוימת במזרח התיכון, גם הוא התרגל למלחמה אינסופית - עם עצמו. השאלה היא מי ינצח: האמן או הבריון.
