הופעת המחצית של באד באני בסופרבול הייתה חגיגה מכל מיני סוגים: שירים, סגנונות מוזיקליים, ריקודים, צבעים, תרבויות אורחים ואפילו חתונה הייתה שם. אבל נדמה שבאמריקה 2026, זאת הייתה בעיקר מסיבת קצף: הקצף שנשפך מהפה של נשיא ארה"ב, יועציו ומכונת הפרופגנדה שלו בזמן שהם ראו איך בניטו אנטוניו מרטינז אוקסיו כובש בנונשלנטיות אופיינית את האירוע הכי אמריקאי שיש עם שירים בספרדית לעיני מאות מיליונים בארה"ב ומחוצה לה.
הם אלה שניסו לצייר את הבחירה בבאד באני – אמן מצליח בקנה מידה הולם כבר לפחות שלוש שנים ואורח במופע של ג'ניפר לופז ושאקירה כבר ב-2020 – בתור הכרזת מלחמה. זה נגמר בתבוסה היסטורית, וזה עוד לפני שמתייחסים לפיאסקו שנוצר מה"פסטיבל" שהתארגן במחאה על הופעת המחצית: עמותת Turning Point USA, מיסודו של פעיל הימין המנוח צ'רלי קירק, הרימה מרתון הופעות בהובלת קיד רוק כי לשיטתם באד באני ויתר החומים גנבו להם את הסופרבול. הפסטיבל היחיד שיצא מזה הוא כמות האמנים והלהקות שהחליטו להבריז כי למה להתבזות ועוד לפספס הופעת מחצית יוצאת דופן.
אחת הסיבות שכך היה היא שדווקא אירוע שכולו שופוני פגש אמן שהמהות שלו היא "קלאס באפס מאמץ": אפילו כשכל העיניים עליו - ליטרלי - הוא לא פחד לתת לבמה לעבוד בשבילו ולא להיפך. בעוד אמנים ואמניות מרגישים שהמעמד מחייב אותם להתנהג כאילו הם טום קרוז בצילומי "משימה בלתי אפשרית" – כמו אשר והסקייטים לפני שנתיים - באד באני זז באלגנטיות בין מוקד אחד למשנהו, תוך שהוא מתרכז במיצוי הכריזמה האינסופית שלו ומתנהג כאילו הוא בעצם המנכ"ל של האירוע, ומנכ"ל טוב יודע שאין סיבה להתרכז רק בו: יש כל כך הרבה רקדניות ורקדנים נהדרים, תפאורה מהממת ועתירת מחוות לפורטו ריקו, ניצבים מפורסמים (קארדי בי, ג'סיקה אלבה, פדרו פסקל), זמרים אורחים (ליידי גאגא עם גרסה לטינית של Die With A Smile וריקי מרטין ברגע מרגש של העברת הכתר), זיקוקים.
באד באני רק צריך לבצע את הלהיטים המעולים והכיפיים שלו (מ-Tití Me Preguntó המוכר גם כ"שיר הסלפי" ועד NUEVAYoL שחגג את ניו יורק בקליפורניה), לזוז קצת, לחייך, לקרוץ וגם להזיל דמעה. כפי שהגדיר זאת הכדורגלן אלון מזרחי: אין לו שום דבר להוכיח והוא הוכיח את זה על המגרש.
אבל אחרי שההבטחה שלו ל"מסיבת ענק" התממשה במלואה, באד באני ידע שהוא חייב לנווט בין החוקים הנוקשים של ליגת הפוטבול בנוגע לתכנים לא-מוזיקליים לבין התייחסות למצב שגרם לו לוותר לחלוטין על הופעות בארצות הברית בטור המגה-מצליח שלו ולגנות את רשות ההגירה (ICE) בפרסי הגראמי לפני שבוע. אמנים ואמניות שעמדו למבחן דומה, כמו ליידי גאגא בשנת הנשיאות הראשונה של טראמפ (2017), יצאו מזה בשן ועין. למעשה, חלף עשור שלם מאז האגרוף השחור של ביונסה בביצוע של Formation, שעשה קולות של מחאה באמצע המופע הנימוח של קולדפליי. אפילו קנדריק לאמאר היה עסוק מדי בביף המטומטם שלו עם דרייק מכדי שמישהו ישים לב לשאר המסרים החריפים שהושתלו שם.
באד באני בחר לגשת לפצצה הזאת באמצעות שני הדברים שהוא הכי מבין בהם: אהבה וסטייל. מאחוריו הופיע שלט אלקטרוני שעליו נכתב "הדבר היחיד שיותר חזק משנאה היא אהבה", וכשהוא אמר "אלוהים יברך את אמריקה" הוא מנה את כל מדינות היבשת. באד באני לקח כדור פוטבול שעליו נכתב "ביחד, כולנו אמריקה" והנחית אותו על הדשא בעוצמה, כמו שעושים שחקני פוטבול שמבקיעים טאץ'-דאון. וזה היה כל כך מדויק, קטן ואנושי. מה הפלא שטראמפ התחרפן וכינה את המופע בסיומו "הגרוע אי פעם! סטירה בפני האומה... לא מבינים אף מילה שהבחור הזה אומר! הוא לא מייצג אותנו". עם כל הכבוד, לא פלא שגם הוא העדיף את המנצח הגדול של הערב על פני, ובכן, קיד רוק.
