השחקן אימרי ביטון הוא בוננזה אמיתית כשזה מגיע לריאיון עיתונאי, או טיפול פסיכולוגי, תלוי מאיזה צד אתם מגיעים. יש כל כך הרבה נושאים ואירועים בחיים שלו שקורצים למי שמנסה להכיר אותו ומפתים לצלול אליהם, כיוונים שבקלות יכולים לפרנס שיחה של שעות. עושה רושם שביטון גם בנוי לשיחה כזאת, אבל מגבלות מרגיזות, כמו זמן או רוחב היריעה, מאלצות הסתפקות ברפרוף והתמקדות בנושאים הרלוונטיים. אבל ביטון יכול להיות מרוצה - החיים ותפיסות החיים שלו יפרנסו עוד הרבה ראיונות עתידיים מבלי שהוא יאלץ לחזור על עצמו.
הוא גדל בקריית גת, הבן הקטן מבין שלושה אחים. כשהיה ילד אביו עזב את הבית ואת אימו, ציפי, שגידלה לבד את שלושתם. כששיחק חבר בכנופיית פשע בסדרה "המדרשה", סיפר על ילדות שכללה לא מעט היתקלויות עם כוחות החוק. 13 שנה אחרי שעזב, אביו חזר הביתה, וההורים שלו נישאו בשנית. כשהאב חלה בסרטן אמא של ביטון ביקשה ממנו לחזור לגור איתה לכמה חודשים, כדי לסייע בטיפול באב. הוא חזר והספיק לסגור מעגל עם אבא שלו לפני מותו, בזכות שיחות כנות על שנות ההיעדרות ועל ילדות בצל הפחד מאלימות.
את השירות הצבאי שלו כלוחם בנח"ל, ביטון העביר בקרבות במלחמת לבנון השנייה. הוא חזר משם עם אות הצטיינות ועם פוסט טראומה שאובחנה רק שנים מאוחר יותר בסיטואציה בלתי שגרתית: ביטון גילם תותחן שנלקח בשבי הסורי בסדרה "שעת נעילה". במסגרת ההכנות לסדרה הוא נפגש עם לוחמים ממלחמת יום כיפור, ואלה שיתפו את תסמיני הפוסט-טראומה שהם מתמודדים איתה. ביטון הקשיב ולאט-לאט התגבשה בו ההבנה שהוא סובל מתסמינים דומים. "במהלך הצילומים היה לי טריגר מאוד רציני", הוא משחזר בריאיון ל-ynet, "אבל אני יודע להגיד שיש לי פוסט טראומה הרבה לפני שהתחלתי לטפל. הייתי בהכחשה מטורפת לגבי זה כי רציתי להאמין שאני חזק וגיבור, ולי זה בטח לא קרה. אני חושב שברגע שהדבר הזה התחיל לקבל לגיטימציה בחברה שלנו, גם אם בחצי כוח, זה היה מספיק עבורי להוציא את זה ולהתחיל לטפל בעצמי".
ביטון החל בטיפול שכולל מעקב פסיכולוגי וכלב נחייה רגשי (שזכה לשם הסימלי צ'אנס) שמזהה מראש את הסימנים שמקדימים התקף ומסייע לו להתמודד איתם. הוא פגש את בת זוגו תמר שאיתה הוא עומד להגשים בקרוב את חלומו הישן, להפוך לאבא, ובמקביל טיפח את קריירת המשחק שלו בטלוויזיה ובקולנוע. מלבד "שעת נעילה" הוא קרוב לוודאי מוכר לכם גם מהסדרות "בני אור", "בעלת החלומות", "שקשוקה", "העיר הטובה" (שכללה את סצנת הסקס הבלתי נשכחת עם עוז זהבי), והחל מהשבוע גם מ"אוטו אוכל VIP", ריאליטי הבישול של רשת (ימים ב' ו-ד'), שבו הוא מתחרה יחד עם אחיו שי בחמישה זוגות בשלנים נוספים. למעשה ביטון הוא היחיד שמגיע לתחרות עם ניסיון מוכח בהסעדה - הוא ואחיו פתחו לאחרונה בפלורנטין את מסעדת "ציפי ובניו", שבה הם מבשלים את המאכלים מבית אמא.
"אני מבשל כבר מעל 15 שנה", הוא מבהיר, "מאז שיצאתי מהבית בעצם. גם בבית היום - המטבח שלי. את תמר אני מאכיל כבר מהיום הראשון, בין אם אני מבשל בבית ובין אם בשנה האחרונה כשאני מבשל במסעדה ומביא אוכל הביתה. אני יודע שלוקח זמן עד שילד גדל ומתחיל לאכול מוצקים, אבל אני מחכה לרגע שאני אאכיל את הילד שלי".
למה "ציפי ובניו" ולא "ציפי ובניה"?
"אלף כי זה שם שגורם לאנשים לתהות ואפילו להיכנס למסעדה ולשאול את השאלה", הוא מחייך בממזריות, "ואני מרגיש שממש מגיע לאמא שלי הכבוד, היא לביאה רצינית. היא גידלה אותי כמו אמא ואבא במשך המון שנים, אז מגיע לה".
הריאליטי הראשון שלך, מברוק.
"נכון, הייתי צריך להתעלות מעל מלא מחסומים ודעות קדומות שהיו לי, כמו זה שאני שחקן ואני רוצה למתג את עצמי, או לפחות להאמין שהדברים שאני עושה הם איכותיים, וריאליטי נתפס בעיני לא מעט אנשים כמשהו זול - לא משנה אם יש או אין לך כישורים, אתה רק צריך להביא ג'וס. אבל אחרי שדיברתי עם העורכים והמפיקים הבנתי שהתוכנית הזאת רחוקה מהצהוב, ורק רוצים להתעסק בפאן ובאוכל. וזו גם פרנסה".
איך היה להצטלם עם אחיך?
"מדהים. אני מגיע מהעולם של טלוויזיה, לא כזה מתרגש מהמצלמה, אבל לאחי זאת הייתה הפעם הראשונה והרגשתי שאני צריך לעטוף אותו וגם לתת לו את המקום לפרוח. היה מדהים לראות אותו עובר מבהלה בשניות הראשונות כשהמצלמה נדלקת, ולראות אותו גדל תוך כדי ימי הצילום עד לשלב שהוא מתחיל ליהנות מזה ולרצות את זה".
"אוטו אוכל VIP" שצולמה בקיץ האחרון נאלצה לחכות על המדף בעקבות אירועי 7 באוקטובר, וגם אז להתמודד עם מציאות טלוויזיונית חדשה, מטושטשת גבולות. גם ביטון מודע לעובדה שדרך העדשות החדשות שאימצנו בלית ברירה ב-100 הימים האחרונים, תוכנית כמו "אוטו אוכל" עלולה להיתפס כצורמת. הריאיון מתקיים אחרי היום הטראומטי שבו פורסם דבר מותם של 24 חיילים, יום שמעבר לצער הגדול מילא את ביטון גם בספקות, לגבי הריאיון ולגבי התוכנית.
"לפני שנרדמתי שאלתי את עצמי את מי מעניינת התוכנית בתקופה כזאת. אלה היו חיים אחרים. מרגיש לי שכל מה שיש בו אופטימיות, אין לו שייכות. הדבר היחיד, שאני חלק ממנו עכשיו ומתקבל על הדעת על ידי החברה ובכלל, זה יצירת חיים, כמו מה שקורה במשפחה שלי כרגע. לפעמים יש איזו הפוגה ולאנשים יש נחת בלב, כי לא קרה יותר מדי ביומיים-שלושה האחרונים, אבל אחרי זה אתה מקבל בומבה ללב שמרסקת אותך. אתה מתעורר עם זה בבוקר והולך לישון עם זה בלילה, ואני שואל את עצמי, לא בקטע רע, פאק, את מי אני מעניין?".
אלא שמה שהופך את ההתמודדות של ביטון למעניינת הוא גם מה שהופך את ההתמודדות של כולנו למעניינת, כלומר, העובדה שמדובר בטראומה חוצת-גבולות שמשותפת לאומה שלמה. וזה גם מה שהביא לתפנית מעניינת בהתמודדות של ביטון עם הפוסט-טראומה האישית שלו. זה התחיל לא טוב – כמו כל מדינת ישראל גם ביטון התחבר באינפוזיה לחדשות בחודש הראשון. חי מעדכון לעדכון, נצמד למסכים. ואז הגיע החודש השני והקושי גבר. "זה הפך למעמסה מאוד גדולה על הנפש", הוא משחזר. "כי זה נמשך ונמשך, והאינטנסיביות לא הלכה אפילו צעד אחד אחורה. זה רק הלך ונהיה קשה יותר.
"אנשים צריכים להבין שפוסט-טראומה זה לא משהו שאתה סוחב איתך כל היום. יש טריגר וזה כמו התקף. אצלי זה יכול להישאר איתי גג חצי יום, אבל זה משפיע על האנרגיה, על היכולת התפקודית, על הכול. ואחרי זה מסתיים. היום, אחרי שאני מטופל לא מעט שנים, ויש לי את צ'אנס, ותמר מכירה כל ניואנס של היומיום שלי, יש לי כלים להתמודד, נהיה קצת יותר קל. אבל האירוע הזה כל כך ארוך שאני צריך למצוא כלים חדשים להתמודד. זה לא רגע שמגיע, אני מתמודד וזה עובר עד הפעם הבאה בעוד יומיים שלושה או שבוע. אני מועד לזה כל יום, כל היום".
אז אתה מתנתק במודע.
"כן, לגמרי".
כבר כמה שנים שביטון משקיע את זמנו בהעלאת המודעות לפוסט טראומה, בין אם במפגשים או בהרצאות, בהקשר צבאי, חברתי או טיפולי, כדי לתת לגיטימציה למי שהוא פוגש ולשתף את החוויה האישית שלו. לא מזמן הוא נפגש עם ניצולי המסיבה ברעים ומצא את עצמו מנהל בלילה אחד עשר שיחות אישיות עם אנשים שנכחו במסיבה. "יש לי חברים שנרצחו ולא מעט מכרים שנפצעו, בין אם בשירות צבאי או במסיבה, ובמפגש ההוא פתאום הבנתי את כמה כוח יש בלבוא ולדבר על זה", הוא חושף, "דווקא מהמקום שלי, שעל פניו הכול סבבה. אני בזוגיות, אני עובד, מי שרואה אותי ולא מכיר אותי לא יחשוב שיש לי פוסט-טראומה. אבל היא יכולה להתפרץ בכל רגע ולתפוס אותך בפינות הכי קטנות של היומיום. היא שם. ופתאום מצאתי את עצמי מדבר עם חבר'ה צעירים ומבין עד כמה חשוב להסביר ולאפשר להם להרגיש שמה שהם חווים הוא לגיטימי, ושאי-אפשר לדחוק אותו לפינה. צריך להוציא אותו החוצה וכמה שיותר מוקדם".
מה 7 באוקטובר עשה לפוסט-טראומה שלך?
"בדרך כלל בפוסט-טראומה אתה נשאב לתוך הרגע שלך. כשהיא תופסת אותי, זה עם פלאשבקים מהשירות הצבאי שלי, מהלחימה בלבנון. אבל בחודשיים האחרונים פתאום קלטתי שיש משהו הרבה יותר גדול מהפוסט-טראומה האישית שלי. בין אם אתה שותף ישיר למה שקרה, ובין אם לא, אתה חלק מאיזושהי חוויה ארצית. פוסט-טראומה לאומית. פתאום אתה לא מתעסק רק בשלך, היא אפילו נדחקת טיפה הצידה. פתאום יש הרבה מקום להכיל את הכאב ואת הטראומה של אנשים אחרים, ופתאום, סליחה על הביטוי, אתה יוצא מהתחת של עצמך ורוצה להיות עבור אנשים אחרים. אני גם רואה איך השיח על טיפול נהיה כל כך פתוח וגלוי. חבל שאנחנו מגיעים לזה דרך אירוע כל כך טראומתי, שבימים הראשונים לא ידעתי איך להכיל אותו בכלל. אבל הנחמה הכי קטנה שלי זה שבתוך כל הדבר הזה יש לאנשים את היכולת לדבר ולהוציא את זה החוצה".
מה השתנה?
"אני חושב שזה דור אחר. בין הדור שלי לדור הזה יש פער עצום. לי לקח לי עשר שנים להרים יד ולהגיד 'אני לא יכול. אני לא יודע איך להתמודד עם מה שאני עובר, אני צריך עזרה'. חשבתי שכשאני מרים יד ומבקש עזרה, זה מצייר אותי בתור בן אדם חלש. היום אני מבין שזה בדיוק ההפך. אתה בן אדם סופר עוצמתי וחזק אם דווקא ברגעי החולשה שלך, כשאין לך את האפשרות לתת מענה למה שאתה חווה, אתה יודע להרים את היד ולהגיד, 'חבר'ה, סטופ. אני צריך עזרה, ואני צריך שמישהו יהיה איתי וייתן לי מענה לפוסט-טראומה שלי'. זה מה שהופך אותי היום להרבה יותר חזק. אני יודע עם מה אני יכול להתמודד ועם מה לא.
"הדור שהגיע אחריי, הם לא מחכים. אני לא מדבר על 10 שנים, הם לא מחכים אפילו חצי שעה. הם כבר מוציאים את זה החוצה, ואני לא יודע אם הם מבינים שזה הדבר הכי טוב שהם יכלו לעשות לעצמם, לפרוק את זה על הוואן. גם בעקבות 'שעת נעילה' הייתה יציאה מהארון של הפוסט-טראומה אצל לא מעט אנשים. אני מקווה שאף אחד מאיתנו לא יצטרך להתמודד עם דברים כאלה, ושהאירועים האלה לא יחזרו לעולם, ועדיין אני יודע להגיד שיש איזו נחמה קטנה בזה שהפוסט-טראומה קיבלה איזושהי במה חיובית".
"היה לי ביטחון שאהיה אבא טוב, עכשיו עולים מלא חששות"
ביטון לא מרבה להעלות פוסטים אישיים ברשתות החברתיות, אבל בתחילת השבוע, כשהאושר שלו איים לעלות על גדותיו, הוא העלה תמונות של תמר (35) ההרה, פרי מצלמת הפילם שלו, ושיתף שהיא בחודש השביעי להריונה. "עד עכשיו תמר הייתה לביאה לאורך כל ההיריון", הוא מצהיר, "יש לה את הרגעים שלה אבל אותי זה מאוד מצחיק. בגלל שאני מכיר אותה ממש טוב, אז כשקורה משהו שהוא לא היא, אני יודע שזה לא תמר. אז במקום להיבהל או להיטרף מזה, כי יש סיטואציות שאתה אומר, 'באמת, חלאס'. אני לא מראה את זה כי אני לא רוצה לפגוע או להקטין מהרגע שהיא חווה כרגע, אבל בפנים אני נקרע מצחוק".
ואיך אתה מגיב?
"אני בולע, אני לא מתעצבן, אני שואל, 'מה את רוצה שיקרה עכשיו? אין בעיה, זה מה שיקרה, הכול טוב'. והיא יכולה לפעמים להשתגע עליי ביום אחד ארבע-חמש פעמים, אבל אחרי שלוש דקות היא באה אליי בחיבוק, ואני כבר מכיר את המעגל הזה אז לפעמים אני אומר לה, 'לא צריך את החיבוק עכשיו, אני יודע, הכול טוב'. אני מעריץ נשים שעוברות את התשעה חודשים האלה, זה הטריפ הכי מטורף שבן אדם יכול לחוות בחיים. אנשים יוצאים למסיבות, עושים את מה שהם עושים, מדברים איתך אחרי זה על המקומות שהם היו בהם שמונה שעות, ואני אומר כאילו זה טריפ של תשעה חודשים!
"אני קצת מתבייש להגיד את זה אבל אם הייתה לי אפשרות להיכנס להיריון, אם היו שואלים מי רוצה להשתתף בניסוי, אני הייתי אחד הגברים הראשונים שהיה מרים את היד. עכשיו מתחילות כל הבעיטות והתזוזות של הבטן, ואני יכול למצוא את עצמי נשאב לבטן הזאת חצי שעה, לא מוריד ממנה את העיניים, כל באמפון הכי קטן כאילו... בכל פעם שאני נופל לאיזה רגע חשוך, גם אם זה בהקשר של הפוסט-טראומה, גם אם זה בהקשר של המקצוע שלי, לא משנה מה - נקודת האור שלי כרגע בחיים זה ההיריון הזה. בכל פעם שנעתקת לי הנשימה אני חושב על זה ואני חוזר לנשום".
לא שיש לך הרבה ברירות, אבל אתה תוהה אם זה זמן טוב להביא אליו ילד?
"חד משמעית. נראה לי כולנו רוצים להביא את הילדים שלנו לעולם מלא בפרחים, ביופי ובאהבה, וכן, זה מערער מאוד. גם חוסר הוודאות לגבי העתיד, דברים שלא התעסקתי בהם בכלל. כל הזמן חשבתי עליי, על תמר, אנחנו אנשים גדולים. אני יודע מה אנחנו יכולים לתת. אני יודע שזה החלום הכי גדול של החיים שלי בערך מגיל 20 זה להיות אבא, יותר מכל דבר אחר. ופתאום זה הולך ומתקרב, ומהביטחון המטורף שהיה לי בידיעה שאני אהיה אבא טוב, שאני אתמסר ואהיה מכיל ורגיש, עולים מלא תהיות וחששות. הכול חסר ודאות ואני רק רוצה להביא אותו למקום בטוח".
אתה מדסקס עם עצמך מה תעשה כדי להיות אבא יותר טוב מהאבא שהיה לך?
"אני רוצה להיות האבא הכי טוב שאני יכול. אני כבר ערוך לזה. אני לא ילד, אני בן 38. אין לי שום טענות לבחור בן 24 שמביא ילד, כל אחד והזמן שלו, אבל אני מרגיש כל כך בשל לעשות ויתורים על באמת הכול. בין אם זה בפן החברתי, בפן הכלכלי, בכל פרמטר בחיים שלי אני מוכן לוותר וברור לי שיהיו ויתורים. ואני לא לבד, יש לי פרטנרית מדהימה. ברור שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד, אבל אני מוכן. אני רוצה".
המחשבה על להיות אבא עם פוסט-טראומה, בין אם נוכחת יותר או פחות, זה משהו שמעסיק אותך?
"אני חושב שאם הייתי מקבל את הילד הזה לידיים לפני עשור הייתי מאוד מפחד. הייתי בחרדות ואני לא יודע אם הייתי יכול לתת לו את המענה שהיום אני יודע לתת. לא ידעתי אז לשלוט בהתפרצויות שאני עובר. זה מאוד לא נעים להגיד, בטח לא כלפי הסובבים אותי אבל גם כלפי עצמי, הייתי אלים. הייתי פקעת עצבים. הייתי יכול לא לישון במשך כמה ימים מהסיוטים, לחיות על שעה וחצי-שעתיים שינה, ואז האינטראקציה שלי עם אנשים הייתה קשוחה. היום אני הרבה פחות מפחד, יש לי אינספור כלים לטפל בזה. אז אני יודע שלפעמים זה יכול להיות מאתגר אבל אני רגוע. בהרבה מובנים הילד הזה מגיע בדיוק בזמן".
"הצעתי שכשהמלחמה תיגמר, נעבור לגור בעוטף. אני מחפש חיים עם משמעות"
החיים של ביטון מורכבים מהחומרים מהם עשויים סרטים. אחד מהם אגב, ממש בשלבי עשייה. הוא מתרחש באירוע אחד, אירוע האזכרה השמיני לאבא שלו והוא מבוסס על סיפור אמיתי. משפחת ביטון מגיעה לאזכרה אלא שאז מתברר שאימא ביטון הזמינה את מבקרי האזכרה לשעה הלא נכונה, והם מוצאים את עצמם בבית עלמין ריק, מנסים לקושש אנשים זרים בשביל הקדיש. מה שהחל כמריבה של משפחה על סף התפרקות התנקז לרגע כואב, שבו שלושת האחים, שכל אחד מגיע ממשבר אישי משלו, מביטים באמא שלהם ומבינים את ההקרבה שהיא עשתה כדי שיישארו יחד. כשאצל שלושתם מבליחה ההבנה, הם מתחילים לצחוק מעל הקבר, להתחבק ולחגוג את האיחוד המשותף, לתדהמת העוברים והשבים.
במהלך הכתיבה פתח ביטון את החוויה עם אמא שלו ושני האחים, וגילה שכל אחד מהם חווה את האירוע בצורה שונה. "זה גם מתקשר לי מדהים לפוסט-טראומה", הוא מוסיף, "פתאום אתה מבין שיש דברים שציירת בראש שלך בצורה מסויימת, וכשאתה מתחיל לשחזר את החוויה הזאת עם כל מי שהיה נוכח באירוע, דברים מתחילים להתיישב במקום. מה שאתה חשבת שקרה זה לא בהכרח משהו שמישהו אחר, שהיה 20 סנטים לידך, חווה. הוא חווה משהו אחר.
"זה גם מה שקורה בפוסט-טראומה. הפער בין מה שקרה לך לבין מה שסיפרת על עצמך בראש, ובין הצריבה הרגשית שקיבלת בלב לבין מה שקרה באמת. ואני יודע שעכשיו עושים את זה עם צוותים שיוצאים מלחימה. מושיבים את כולם ועושים סקירה של כל האירוע, תוחמים את המציאות, וזה שם את כולם באותו העמוד לגבי מה שקרה. אני מבין שהחוויה אצלך עוצמתית יותר, אבל בוא נשים את זה במקום הנכון. לפעמים הרגש שלך תוקע אותך באיזה מצב נפשי, אבל בשיחה ושיתוף מתבררת לך המציאות.
"בסיפור של האזכרה, כל המשפחה שלי חוזרת לשולחן הסעודה שאחרי העלייה לקבר. ומשהו באנרגיה השתנה אבל אני הייתי כל כך בכאב שלי, שמה שנשאר לי מהארוחה הזאת זה משהו עצוב. בשיחה עם המשפחה, כשגלגלנו את זה שוב, הבנתי שזה בעצם הרגע הכי שמח בסיפור. הרגע עם הכי הרבה תקווה. זה בעצם הרגע שבחרנו במשפחה שלנו שוב פעם מחדש. ואני, בגלל שהייתי בתוך משהו פנימי שלי, לא הצלחתי לראות את זה".
למה הייתם לפני התפרקות?
"כל אחד היה באיזושהי התמודדות מטורפת בחיים. אחי אודי עם המשפחה שלו, ושי מול משבר אחר. אני הייתי בבית ספר למשחק והייתי עני מרוד, לא היה לי כסף לאכול. כל אחד היה בנקודת שפל בחיים שלו, ועם הכאב של אותו יום והמשברים האישיים שכל אחד סחב איתו לאירוע הזה, זה הרגיש שאחרי היום הזה אנחנו מתפרקים סופית ולא נהיה יותר משפחה. מה שקרה הוא בדיוק ההפך. מהרגע שיצאנו מבית העלמין ועד היום אנחנו משפחה יותר ויותר חזקה, יותר אוהבת, יותר מכילה.. אנחנו עובדים היום במסעדה ואנחנו כל יום, כל היום כמעט, אחד בתחת של השני. במקום שיהיו אינטריגות אנחנו עושים פיפי במכנסיים מרוב צחוק במשך עשר שעות. ואני יודע שאני אסתכל על השנים האלה בעוד עשור ואני אברך על הרגעים האלה".
איפה עוד אתה רואה את עצמך בעתיד?
"אני אגיד מה שמתרוצץ לי בראש כמעט הכי הרבה, ואני אגיד את זה בזהירות: עולם המשחק זה כבר לא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. זה משהו שאני מאוד אוהב לעשות, אני מתפרנס ממנו בכבוד, אני באמת מרגיש שאני פורח כשאני משחק, ועדיין אני מרגיש שיש דברים שאני יכול להיות ממש טוב בהם, שמגיעים אליי בתקופה האחרונה יותר ויותר. בא לי להיות גנן בגן ילדים וללמוד הוראה או חינוך.
"כבר כמה שנים אני מרגיש בשל לצאת מהעיר ולטפח את התא המשפחתי שלי ולהתרכז רק בו. בלי דברים שפתאום שואבים אותך לחיים בתל אביב. הצעתי לתמר שברגע שכל המלחמה הזאת תיגמר, נעבור לגור בעוטף. אני לא לבד, יש לי פרטנרית, אני צריך מישהו שיסכים לעבור איתי, אבל אין לי בעיה עם שקט ולבד, בסופו של דבר אני מחפש חיים עם משמעות. מבחינתי לעבור לשם זה להפוך את מעבר הדירה שלנו למשהו עם משמעות יותר גדולה מאיתנו. אני מאוד מאמין במה שאנחנו מייצרים, קהילתית וחברתית, ואני מאמין שאם כמה שיותר אנשים טובים, עם חזון, יגיעו לאזורים האלה כשהכול ייגמר, השיקום יהיה הרבה יותר מהיר והרבה יותר נכון. ואם אני באמת אגע גם בחינוך, מבחינתי זאת פסגת החיים של משמעות שאיחלתי לעצמי. להעניק איזושהי אופטימיות, לתת מלא אהבה לילדים שיגדלו שם אחרי כל התופת שעברו. זה משהו שאני מתעסק בו בתקופה האחרונה וזה איזשהו חלום שהלוואי ויתגשם. אני אוכל לטפח אותו לצד עולם המשחק בסופו של דבר, אלה סוג החוויות שהופכים אותי גם לשחקן יותר טוב, אז זה Win Win".