דקה לתוך הפרק הראשון של הדוקו עליו, צ'רלי שין יושב בדיינר אמיתי שנראה כמו סט צילומים, ומספר, בשקט ובחיוך, איך הוא "כבר לא האיש ההוא" ומה נתנו לו שבע שנות פיכחות. המצלמה קרובה, הבמאי אנדרו רנצי נשמע ברקע, ומתקבלת תחושה של גישה נדירה לגיבור שכבר ראינו אינספור פעמים בגרסאות אחרות של עצמו. זה רגע פתיחה אפקטיבי כי הוא מציע על הנייר עסקה פשוטה לצופה: אני אומר הכול, אתם מאמינים לי שהפעם זה אחרת.
"הידוע בכינויו צ'רלי שין" - טריילר
קצת רקע, לדור האלפא: שין הוא אחד הכוכבים הגדולים של סוף האייטיז ושלהי הניינטיז, שחקן קולנוע וטלוויזיה עם רזומה עמוס בלהיטים, שהפך גם לסמל של התרסקות מתוקשרת. ההתמכרויות לסמים ולאלכוהול נמרחו על כותרות ראשיות, הקריאות !Winning ו-Tiger Blood הפכו לממים בזמן סבב הראיונות המטורף של 2011, וב-2015 הוא חשף בתוכנית "טודיי" של NBC שהוא חי עם HIV כדי לעצור ניסיונות סחיטה שבוצעו נגדו. הוא שרד שני הליכי גירושים מתוקשרים - עם דניס ריצ’רדס וברוק מולר - וגם ילדים, צווים, אשפוזים. ויש גם אחת, היידי פלייס, "המדאם של הוליווד" שהריצה רשת ליווי בשנות ה-90; שין היה לקוח וגם העיד נגדה. בין לבין נרשמו אינספור ניסיונות לחזור למוטב, צהובונים שמלווים בזמן אמת כל נפילה וכמובן, כיכוב בסדרת העל "שני גברים וחצי", שגם היום אפשר לראות אותה בשידורים חוזרים והיא תהיה מאוד, אבל מאוד, מצחיקה.
4 צפייה בגלריה
כמעט האמנו לו שהפעם זה יהיה אחרת. מתוך "הידוע בכינויו צ'רלי שין"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"הידוע בכינויו צ'רלי שין" (aka Charlie Sheen) הוא דוקו נטפליקסי דו-פרקי, כשלוש שעות סך הכול, שמבטיח ש"שום דבר לא נשאר מחוץ לתחום". בפועל, הבטחה כזו דורשת לא רק וידוי אלא גם שיטה: שאלות קשות, שאלות המשך, חיבור בין עובדות להשלכות. רנצי משתמש בטריק של "הוצאה מהחדר" - שולח את הצוות החוצה וממשיך לכאורה לשיחה אינטימית - אך האפקט קולנועי בעיקר; האינטימיות לא מעמיקה, הגבולות לא זזים, והנקודות שהכי צריכות בירור נשארות על פני השטח.
דרך העבודה של רנצי נוכחת כל הזמן: הוא מתנדנד בין התרגשות של מעריץ לדאגה של חבר, ודווקא שם נמס עמוד השדרה העיתונאי שלו. איך לומר, חוקר בשב"כ הוא לא היה יכול להיות. במקום למפות מנגנונים - מי ידע, מי הרוויח, איפה נעצרו הבלמים - העריכה מתמסרת לנוכחות של שין ולכישוריו כמספר סיפורים. זו החלפה של פירוק-מיתוס בתחזוק-מיתוס; סרט שהכוכב היה עושה על עצמו, רק עם צילום יפה ומוזיקה נכונה. בשלב מסוים, כבר לא ברור אם צ'רלי שין הוא אדם אמיתי או למעשה דמות שקרלוס ארווין אסטבז (בשם שעימו נולד) המציא לעצמו - ויגלם עד יום מותו.
המשפחה היא ציר קריטי להבנת הסיפור, אבל האב מרטין שין והאח אמיליו אסטבז נעדרים מבחירה, והיעדרם מזיז את מרכז הכובד עוד צעד אל המונולוג של צ'רלי. האח רמון נוכח אך מאופק, כמעט ייצוגי. וכשעמודי התווך לא מדברים, האחריות של הבמאי לייצר קונטרה גדלה, והאמת נוטה מטבעה לכיוון של מי שמספר אותה על עצמו. הקולות שמסביב מוסיפים שכבות חשובות: ריצ'רדס ומולר הגרושות (מס' 2 ו-3 בהתאמה) מדויקות ולא מייפות, השחקן ג'ון קרייר והבמאי צ'אק לורי מ"שני גברים וחצי" מאזנים חיבה ואכזבה, השחקן טוני טוד הוא גם החבר וגם המצפון היציב מהילדות, והיידי פלייס, המדאם - בזעם שקפוא בזמן - מזכירה את המחיר של מעשים שמקבלים כאן טיפול עדין מדי. זה חומר גלם מצוין לבניית טיעון אתי על אחריות, נזק ותיקון, אך רנצי בעיקר מנענע אותו כתפאורת רוחב במקום להעמיק ולסגור פערים בין גרסאות.
4 צפייה בגלריה
מדויקת ולא מייפה. דניס ריצ'רדס, גרושה מס' 2, מתוך "הידוע בכינויו צ'רלי שין"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מבחינת מידע, רוב מה שמסופר כבר הונח על השולחן בזמן אמת: "מסיבות", "מסיבות עם בעיות", ואז "רק בעיות"; אשפוזים; מסיבות עיתונאים של האב מרטין; הסבב ההוא של !Winning ו-Tiger Blood; והחשיפה ל-HIV. כשאתה מגיע מאוחר למסיבה, אתה חייב להצדיק את עצמך לא בסיכום אלא בפרשנות, במהות: קשר סיבתי בין בחירות להשלכות, ותמונה מערכתית של התעשייה שסביב הכוכב: סוכנים, אולפנים, רשתות, חוזים, ביטוחים, סעיפי מוסר, קנסות והסכמי שתיקה. כאן כמעט לא עושים את זה, ולכן הסיפור נשאר אישי ונעים לצפייה. להבדיל מ"הריקוד האחרון" על אגדת הכדורסל מייקל ג'ורדן, כאן הניסיון לתת צד שני הוא זהיר בעיקרו.
כדי להבין למה הוליווד המשיכה להמר עליו גם כשהתנהגותו הייתה בלתי נסבלת, צריך לזכור את הרזומה הכבד. "פלאטון" של אוליבר סטון עם נוכחות שהחזיקה יפה את המסך. "וול סטריט" עם גאונות במקצב והבנה של טון ודיוקו. "הימור מכור" (Eight Men Out) עם עדינות בתזמון ותפקיד שמחייב משחק קבוצתי. "ליגה לאומית" שפוצץ את הכריזמה שלו. "לרקוד עם טייסים" שמיצב אותו כמלך פארודיה עם מודעות עצמית נדירה. "שמתי ברז למורה" (פריס ביולר) עם הופעת אורח קצרה ובלתי נשכחת. "ספין סיטי" שבו ירש סיטקום והחיה אותו. וכמובן, "שני גברים וחצי" שהפכה אותו למכונת רייטינג עולמית עם שכר של כשני מיליון דולר לפרק בשיא.
מעבר לרשימה, שלושה דברים מסבירים את שאלת ה"למה בעצם הוא קיבל עוד צ’אנס?": טיימינג קומי שמנצל שתיקות לא פחות ממשפטים; כריזמה שמאפשרת למצלמה לנוח עליו בלי לקרוס; ויכולת לנוע בין גווני אנטי-גיבור ועדיין לשמור אמפתיה. זה נדיר, וזה מיתרגם לכסף. לכן האולפנים והרשתות שבו אליו שוב ושוב - לא מרחמים, אלא כי הוא הניב ערך כלכלי יוצא דופן. דוקו שמצמצם את הדיון הזה מפספס מפתח להבנת המחזור של החסד שקיבל, כל פעם מחדש. הדבר ניכר בעיקר בעונות האחרונות של "שני גברים וחצי", שם היה ברור כבר לבמאי כי הוא במלטדאון, אבל כולם עשו הכול כדי להתעלם מהבעיה.
בחזית האתית הסרט נשאר פרווה. להזכיר עובדות קלילות על החיים שלך באופן תמציתי - כמו אלימות במשפחה, צווים, כישלונות הוריים, טענות לחשיפה לנשאות HIV - אינו שווה ערך להתמודדות. התמודדות היא שפה שמכירה בסבל של אחרים, פירוט של מה נעשה כדי לתקן, והצבת גבולות לעצמך ולתעשייה שמסביבך. פה לא מקבלים תוכנית פעולה ולא מקבלים ציר זמן שמכריע איפה הודו, איפה התנצלו ואיפה נשאר ואקום. לקורא המעשי כדאי להתאים ציפיות מראש - אם אתם רוצים ריענון של הזיכרון הקולקטיבי והצצה אל מאחורי הקלעים של אדם שנשאר בחיים כדי לספר, תקבלו מוצר זורם עם רגעים מעניינים. אם אתם מחפשים בירור רציני של אחריות ושל מה עושים כדי לתקן נזק שנגרם לאחרים, לא תקבלו כאן מענה מלא, אלא התחלה לא סדורה. שיחה שמחמיאה למספר יותר משהיא מועילה לנפגעים.
ומעבר לסיפור האישי יש כאן כמובן מערכת הוליוודית קלאסית: סוכן שרואה הכנסות חוזרות, אולפן שמזהה החזר השקעה, רשת שמודדת דקות צפייה וכוכב שממיר סיפור חיים לכוח מסחרי - זהו מנגנון תמריצים שמסביר למה גלגל ההצלה נשלף שוב ושוב. בלי לפרק חוזים, ביטוחים, סעיפי מוסר וקנסות, אי אפשר להבין באמת איך העסק עבד. כאן כמעט לא נוגעים בזה, וחבל. העריכה מלטפת את המעשה המקצועי במקום לשים אותו במרכז. ההקבלות בין דמויותיו לחייו נערכות במונטאז’ים יפים, אבל הצופה שמבקש להבין “איך הוא עובד” - כמו איך מחליטים טון, מתי מורידים הילוך, מה עושים כשהסצנה לא נושמת - הוא נשאר בלי תשובות. התוצאה היא רכב בלי מנוע.
נטפליקס מוכרת כאן מוצר בידורי מלוטש, לא תחקיר עיתונאי עם סט כלים של הצלבות, גרסאות ובדיקות עצמאיות. מי שנכנס אליו כאל בידור יקבל חוויה שקל לצרוך, ויסיים ב"פאק, הוא מטורף"; ומנגד, מי שנכנס בציפייה לסטנדרט מערכתי של עיתונות ירגיש חסר. אבל, וזה אבל חשוב, צריך לתת לשין את מה שמגיע לו: מעבר לשערוריות, זהו שחקן עם רזומה משמעותי באמת, סופרסטאר ברמת צ'ארם שמסוגל להחזיק פריים, טייק, סצנה ועונה שלמה כאילו נולד בתוך העדשה. זו בדיוק הסיבה שהמערכת שבה אליו שוב ושוב - וגם הסיבה לקחת את הדוקו הזה בערבון מוגבל.
4 צפייה בגלריה
מוצר בידורי מלוטש, שכולל אפילו את שון פן. מתוך "הידוע בכינויו צ'רלי שין"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
נטפליקס היא מפעל בידור, לא מערכת חדשות; הסרט נבנה קודם כל כדי לעבוד כסיפור, ושין הוא סיפור מדהים. אפשר להתרשם מהכריזמה ומהעבר המקצועי, ואפשר ואף רצוי לזכור שהמוצר נועד לבדר. וביחס למטרה הזו, הוא מצליח; ביחס לאמת מחייבת, פחות.
