ב-2007 עלה לאקרנים "ביקור התזמורת" והפך במהרה לרגע מכונן בקולנוע הישראלי. סרטו של ערן קולירין, בכיכובם של רונית אלקבץ וששון גבאי, גרף שמונה פרסי אופיר - בהם פרס הסרט הטוב ביותר - ויצא למסע בינלאומי מרשים במיוחד. ב-2016 עובד למחזה מוזיקלי שעלה על בימות ברודווי, שם קטף עשרה פרסי טוני (כולל הפרס הגדול) וזכה בגראמי עבור האלבום התיאטרלי הטוב ביותר. בהמשך הועלתה ההפקה בווסט אנד, והובילה את כוכביה, מירי מסיקה ואלון אבוטבול, למועמדויות לפרסי אוליבייה היוקרתיים. בסוף השבוע האחרון המחזמר עלה לראשונה על במה מקומית, בהפקה כחול-לבן ובשיתוף קולירין עצמו - למספר הצגות מוגבל - והקהל המקומי זכה סוף סוף לפגוש מקרוב את ההצלחה הישראלית הגדולה ביותר שנרשמה בזירת מחזות הזמר העולמית.
המחזמר עוקב אחר תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, המגיעה לישראל להופעה. בלבול מבטא קטן - בין ב' לפ' - מסיט את חבריה אל עיירה מדברית ושכוחת אל בשם בית התקווה, במקום פתח תקווה. בהובלת המנצח תאופיק (גבאי, השב לתפקיד שגילם בעבר בקולנוע ועל בימת ברודווי), נאלצים חברי התזמורת להעביר לילה שלם במקום הזר, שמתחיל במסעדה של דינה (מסיקה, ששבה גם כן לתפקידה בווסט אנד). משם הם מתפצלים לארבעה סיפורים קטנים המתרחשים ברחבי העיירה - מפגשים אנושיים צנועים אך משמעותיים, שנחתמים עם עלות הבוקר.
המפגש התרבותי בין החבורה המצרית לזו הישראלית עשוי להישמע כמתכון לעימות פוליטי, אך אצל קולירין הוא נותר אנושי בלבד. השפה על הבמה נעה באופן אורגני בין עברית, אנגלית וערבית (חלק מהקטעים תורגמו לצורך ההפקה לעברית): תאופיק מתחבר אל דינה; חאלד (אמיר חורי) מבלה עם שני צעירים, אחד מהם בגילומו של אדם גבאי - בנו של; ושני חברי תזמורת נוספים לנים אצל זוג צעיר שמתקשה עם צעדיו הראשונים כהורים. אין אפילו שיחה אחת על פוליטיקה. במקום זאת, הדמויות מגלות רקע תרבותי משותף, ששיאו מגיע כשדינה ותאופיק משוחחים על סרטים ערביים ששניהם אוהבים - ודינה שרה את הבלדה היפה ביותר במחזה - "עומר שריף" (אותו הקדישה מסיקה לאבוטבול בטקס האשכבה שלו).
אלא שבתיאטרון היכל שלמה, שבו ההפקה עלתה, תנאי הבסיס עצמם אינם עושים חסד עם החומר. הכיסאות - שעליהם כבר נכתב רבות - אינם מתאימים לאולם תיאטרון, התאורה לא תמיד מחמיאה, והסאונד לא אחיד לעיתים קרובות. אף שיש בהפקה כמה נאמברים טובים, בהם Welcome to Nowhere ו-Papi Hears the Ocean, קשה שלא לשפוט אותם לחומרה כשלא תמיד ברור אם הבעיה נעוצה בסאונד, בזמרים שאינם אחידים ברמתם - או בשילוב בין השניים.
את מרבית השירים מבצעת דמותה של מסיקה, החלטה נכונה נוכח העובדה שהיא הזמרת החזקה ביותר על הבמה, אך גם כזו שמייצרת לעיתים תחושת חוסר איזון, כשהדמויות האחרות נבלעות בצילה. עם זאת, מסיקה מצליחה להיכנס לנעליים הגדולות - בלשון המעטה - של אלקבץ, ולהציע דינה שהיא בעת ובעונה אחת אישה פשוטה מעיירה קטנה ובעלת קול גדול מהחיים. גם חורי וגבאי האב מצוינים, אף שתפקידיהם זוכים לפחות זמן במה מכפי שהדמויות שלהם דורשות.
"אתם בטח לא זוכרים את זה, זה לא היה כל כך חשוב", נאמר בסיום המחזה - משפט יפה ומדויק. אפשר כמעט לטעון שהעלילה "משעממת", אך זה היה בדיוק סוד הקסם שלה על המסך: סיפור קטן ורגיש על אנשים בנוף מדברי. חייהם לא משתנים מן הקצה אל הקצה בעקבות אותו לילה, אך הם זוכים בנקודת מבט חדשה, אולי קטנה - אך משמעותית. על הבמה, לעומת זאת, אותו "שעמום" מורגש יותר. יפה ככל שתהיה תפאורת השיכונים, בלי הקלוז-אפים והנופים, משהו הולך לאיבוד במעבר שבין הקולנוע לבמה.
