בשנים האחרונות קיבלה חברת "כתר פלסטיק" יחסי ציבור מכיוון לא צפוי ואולי גם פחות רצוי: שלל תגרות ספונטניות שנלכדו במצלמה כלשהי, ועירבו באופן גורף כיסאות פלסטיק של החברה, עד כדי כך שהז'אנר כבר התבסס והפך פופולרי ברמה שגוגל משלים את המילים "כסאות" ו"כתר" עם המילה "מכות". כמובן שעם ישראל לא המציא את החיבה למכות מצולמות. הרבה הרבה קודם היה שם אחד, ג'רי ספרינגר, יהודי אמריקאי חננה עם משקפיים, חליפה ומראה עדין אבל עם רקורד בפוליטיקה, שיחד עם המפיק היצירתי שלו ריצ'ארד דומיניק, הפכו טוק-שואו משמים בשנות ה-90 לקרקס טראשי נטול רחמים או תחתית של הטבע האנושי.
"ג'רי ספירנגר: מכות, מצלמה, אקשן" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
התוכנית נשארה באוויר כמעט 30 שנה, ספרינגר עצמו הלך לעולמו בשנת 2023, חמש שנים לאחר שהתוכנית ירדה. אם אתם מעוניינים בעדויות המחורפנות של המפיקים שלו על אחורי הקלעים של התוכנית, דוקו בשם "מכות, מצלמה, אקשן" מחכה לכם בנטפליקס. שני פרקים, שהם שני פרקים יותר מדי, נעים בין התקרבנות של המפיקים על מר גורלם כמי שהיו צריכים להזין את המפלצת ודגימה של מקרים מיוחדים בהיסטוריה של התוכנית. אני יכולה לאמ;לק לכם אם אתם לא רוצים לבזבז את הזמן: דומיניק רצה שערוריות כמה שיותר מזעזעות (הוא היה מוכן גם להוצאה להורג בטלוויזיה), ספרינגר זרם איתו כי הכסף והפרסום זרמו אליו. מתישהו מישהו התחיל ללכת מכות בתוכנית ומאז זה הפך לסטנדרט - אין תוכנית בלי מכות. הרייטינג עלה וכשזה קורה לאף אחד כבר לא באמת אכפת מכל השאר. אה, ואיש אחד התחתן עם הסוסה שלו.
"המופע של ג'רי ספרינגר" היא אולי התוכנית המושמצת ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקנית (הוא כבר זכה בתחילת האלף בתואר "התוכנית הגרועה ביותר בתולדות הטלוויזיה" בתחרות שערך מגזין TV גייד), אבל בלא-מעט מובנים היא הקדימה את זמנה. אחריה הגיעו הריאליטי והרשתות החברתיות שניצלו את אותם טיעונים מגוחכים על חופש הביטוי והעובדה ש"זה קיים אז זה צריך להיות בטלוויזיה", כדי להצדיק את המצעד האכזרי של אורחים, שהאמינו שספרינגר מעניק להם הזדמנות "לספר את הסיפור שלהם". במובן מסוים "המופע של ג'רי ספרינגר" הייתה הרחם ממנו יצאו סדרת כמו "טייגר קינג" ואחרות - כל האנשים המשוגעים שאנחנו אמורים לצפות בהם ולחגוג את הטרלול וחוסר המודעות שלהם במסווה של דוקו.
אבל לא רק הם. תוכניות כמו "ג'רי ספרינגר" אולי היו חלק מההתדרדרות של המין האנושי כחברה, אבל הן בהחלט גם האיצו את ההתדרדרות הזאת. הן המקור לתפיסה המעוותת הנוכחית של מושגים כמו "חופש הביטוי" (מותר להגיד הכול, גם אם זה פוגעני, ואף אחד לא לוקח אחריות על כלום) ולרידוד והשטחה של מושגים כמו "דמוקרטיה" (הרוב קובע, גם אם זה דורס את זכויות המיעוט או את מערכת האיזון והבלמים של החוק). וככה, בדרך לחופש המוחלט והאוטופי המין האנושי מאבד את צלם האנוש.
למרבה הצער, ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר מ"המופע של ג'רי ספרינגר". היום אנחנו יוצרים גרסאות חדשות ומורכבות יותר של אותו בידור נמוך, רק עם אלגוריתמים שמעצימים אותו ומטשטשים את הגבולות בין בידור למציאות. כשאנחנו מתרעמים על כך שמישהו "מחליט עבורנו מה ראוי לשידור ומה לא", על כך שהאח הגדול נותן בטלוויזיה את "לה מרמור" במקום משחק כדורגל, אנחנו שוכחים שהאח הגדול הזה אמור להיות אנחנו. שאנחנו אמורים להציב לעצמנו גבולות ולהתעלות מעל הדחף שלנו להקליק על עוד סרטון מכות של כסאות כתר. כללים חברתיים כמו חופש הביטוי היו אמורים להגן על האורחים של ספרינגר, לא עליו ועל התאגיד שהרוויח מהתוכנית שלו.
2 צפייה בגלריה
"ג'רי ספרינגר" לא רק שקפה את המצב, היא נרמלה אותו והעניקה לו תו תקן חברתי. מתוך "ג'רי ספירנגר: מכות, מצלמה, אקשן"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"ג'רי ספרינגר" הקדימה את זמנה כשהיא לקחה לקיצון את מסחור הכאב והמצוקה האנושית וקראה לזה "חופש הביטוי", היא ביזתה קונפליקטים אישיים וקראה לזה "בידור". היא טשטשה את הגבול בין הפרטי והציבורי ועשתה שיימינג הרבה לפני שהכרנו את המושג הזה ברשתות החברתיות. הרבה לפני שהיו כאלו.
"ג'רי ספרינגר" לא רק שקפה את המצב, היא נרמלה אותו והעניקה לו תו תקן חברתי, והיא בין היתר אחראית לכך שדמויות ציבוריות שנקטו בשיטה שלו התקדמו אל מוקדי הכוח וההשפעה והפכו ללגיטימיים. באופן אבסורדי, האורחים של ספרינגר, אלו שנוצלו לטובת הרייטינג והופקרו בהמשך, הם גם האנשים שהעלו לנשיאות אנשים כמו טראמפ, שמי שישווה בין הטכניקות שלו - הפיכת עימות לספקטקל בידורי, פרובוקציה לטובת רייטינג, ניצול רגשות קמאיים ואמירת ה'אמת' כביכול - לאלו של ספרינגר, יצטמרר מהדמיון. במובן הזה, איש שהתחתן עם הסוסה שלו היא הקטנה שבבעיותינו, והחטא הקדמון שאנחנו אמורים להכות עליו הוא לא הרומן מהצד של בן הזוג שלנו, ובכל מקרה, גם אם זה מגיע למכות, לפחות אל תצלמו את זה. תהיו בני אדם.
