אפשר להניח את האצבע על הרגע בו הפכה "הפיט" (The Pitt) מסדרה קטנה של HBO עם קהל נאמן-אבל-לא-גדול-במיוחד, לתופעה תרבותית בארה״ב. זה קורה בפרק ה-13 של העונה הראשונה, שגם הוביל את נואה וויילי לנקות את שולחנות הפרסים בחורף הזה. אי אפשר להגיד יותר על הפרק הזה, אבל חייבים להאמין ש"הפיט" הייתה צומחת בכל מקרה לקונצנזוס הסדרה הטובה ביותר של 2025, וכזו שגם הפכה ללהיט רייטינגי.
"הפיט" - טריילר
(באדיבות HBO)
"הפיט" נכנסה למלחמת העולמות של הסטרימינג, בה מייצרים סדרות בינג׳ בתקציבי סרטים של מארוול, ושברה את כל המוסכמות: תקציב סביר, פרק אחד בשבוע, בלי אפקטים וגאדג׳טים שאינם מכשירים רפואיים ונוזלים שנראים כמו דם. רק סיפור חכם, דמויות מצויינות וריאליזם בתי חולים שלא נראה אף פעם בטלוויזיה. העונה הראשונה של "הפיט", שסוף סוף מגיעה לישראל עם השקת שירות הסטרימינג של HBO, הייתה מושלמת. העונה השנייה, שרק התחילה, נראית טובה לא פחות.
3 צפייה בגלריה
העונה הראשונה הייתה המושלמת, העונה השנייה נראית טובה לא פחות. מתוך "הפיט"
(צילום: באדיבות HBO MAX)
הרעיון של "הפיט" - משחק מלים בין Pit "הבור", כינוי אמריקאי לחדר מיון, ו-Pitt -הכינוי של פיטסבורג -פשוט למדי ועם זאת מבריק: זה הילד של אי.אר ו-24. כל פרק הוא שעה במשמרת בת 15 שעות בחדר מיון בבית חולים ציבורי בפיטסבורג - 15 פרקים בעונה זה מספר עצום בימינו. וכך, סיפור של מאושפז שהתחיל בשעה הראשונה חוזר בשעה השישית, כי למרות שעברו שישה שבועות בחיים האמיתיים, הוא עדיין נמצא בחדר המיון הזה, בו השעה רק 12 בצהריים והמזרק מהמערכה הראשונה הופך לאקדח באחרונה.
מעבר לריאליזם שמכריח עצימת עיניים פעמיים בפרק, מה שמבדיל את "הפיט" מסדרות בית חולים אחרות הוא פשוט העיתוי שלה. ד״ר מייקל רובינוביץ׳, שכולם קוראים לו רובי, הרופא שמוביל את המשמרת, מתמודד עם PTSD מימי הקורונה, בהם איבד את המנטור שלו. לכך מתחבר המשבר המחמיר כל הזמן בבתי חולים ציבוריים בארה"ב, כשמטופלים נשארים לפעמים ימים שלמים במחלקות חירום כי אין מספיק מיטות אשפוז או צוות שיטפל בהם. "הפיט" מביאה את זה לסלון ועוברת דרך כל הז׳אנרים של חדר מיון: מתח, אקשן, שברון לב, ייסורי גוף ונפש נוראיים ורגעי ניצחון קטנים. היא עושה זאת עם פיתוח דמויות מעמיק, כתיבה מצויינת, עריכה של סרטי ג׳ייסון בורן, אותנטיות רפואית והצלחה יוצאת דופן בחיבור קאסט אלמוני כמעט לגמרי.
"הפיט" עלתה בינואר של שנה שעברה כמעט ללא יחסי ציבור מצד HBO. אם כבר, דיברו עליה רק בגלל תביעה משפטית שהוגשה נגד היוצרים, ג׳ון וולס, המפיק המיתולוגי של "אי.אר" ו"הבית הלבן", ו-אר סקוט גאמל. משפחתו של מייקל קרייטון, היוצר המנוח של אי.אר, טענה כי וולס מייצר ספין-אוף של הסדרה כדי לעקוף את רכישת הזכויות מהמשפחה. לוקח בדיוק שני פרקים להבין שהקשר היחיד בין "אי.אר" ל"הפיט" הוא חדר המיון ונוכחותו של נואה וויילי.
וויילי הוא הכתפיים עליהן עומד הכול. לפני 30 שנה הוא היה ד"ר ג'ון קרטר, הצעיר האידיאליסט. עכשיו הוא ד"ר רובינוביץ׳, רופא יהודי מותש, שלפעמים נדמה כי הוא לא רוצה לחיות יותר. זה תפקיד חייו של וויילי, והאמפתיה הטבעית שלו הופכת את ד״ר רובי לרופא המרתק ביותר שנראה בטלוויזיה. מספר שתיים לוויילי היא קתרין לאנאסה, ששיחקה בעשרות סדרות, אבל בגיל 59 זה רגע הפריצה הגדול שלה. על תפקידה כדיינה אואנס, האחות האחראית על המשמרת, זכתה לאנאסה בספטמבר בפרס האמי. פורצים צעירים יותר הם טיילר דירדן, בתו של בריאן קרנסטון, שמגלמת מתמחה רגישה במיוחד, וגארן האוול הוולשי, עוד מתמחה שעובר משמרת איומה.
הקאסט המגוון אתנית ותרבותית של רופאים, אחיות ואחים, כמו גם המאבק על שמירת מאגרי האמפטיה בתנאים בלתי אפשריים, הופכים את "הפיט" לסדרה פרוגרסיבית מאוד בארה״ב של היום. היא לא מתנצלת לרגע ומצליחה שלא לייצר תגובת נגד שמרנית, דווקא משום שהיא מראה לצופים את אמריקה שהם מכירים בחייהם האמיתיים, כשהם לא שקועים במחילת הארנב באינטרנט. מלחמות תרבות סביב פיגועי ירי, מתנגדי חיסונים, אפליה ואלימות נגד אנשי רפואה נראות הרבה פחות חשובות כשרצפת חדר המיון צבועה באדום ואנשים מתים ברגע אחד.
