זה נשמע כמו סרט של דייויד קרוננברג או דייויד לינץ' - סרט מהסוג שהאחיות ניל וקארין רומנו היו צופות בו בשמחה, אגב: בדירה קטנה בשכונת יד אליהו בתל אביב חיות תאומות זהות, גותיות למראה, בעולם הקטן שבנו לעצמן. הן ישנות במיטה אחת, אוכלות מאותו מסטינג וכמעט מתנזרות מחברת אדם.
בסלון הקטן שהן חולקות עם שותף אחד ו-ותיק הן מנהלות חיים סימביוטיים עם מטרה אחת: יצירת האמנות המשותפת שלהן תוך שמירה על גבולות הבועה שיצרו. מדי פעם מסתנן פנימה אורח לא רצוי שיוצר דרמה שמן הסתם מתורגמת לעוד ציורים, וככה הן מפלסות את דרכן אל תודעת הקהיליה האמנותית.
השיחה איתן כמעט סוריאליסטית: הן מטפחות את הדמיון הוויזואלי ביניהן ו-37 השנים שבהן היו (כמעט) בלתי נפרדות ובילו ימים ארוכים על רצפת הסלון ביצירה בארבע ידיים, הפכו אותן ליצור שחולק לא רק תשוקה וחדר אלא תודעה. רוב התאומים נלחמים על ביסוס זהות נפרדת אבל העובדה שקשה להצביע על הנקודה שבה נגמרת האחת ומתחילה השנייה אומצה על ידי התאומות והפכה למרכיב דומיננטי בכרטיס הביקור שלהן. מסתבר התנהלות כמפלצת דו-ראשית יכולה להיות גם נוחה.
זה נשמע שהייתן צריכות לבחור בין השתלבות חברתית לבין האומנות שלכן.
קארין: "בחרנו באומנות וזה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. אנחנו לא נהנות מהחיים, אנחנו יוצרות. כלומר נהנות וגם סובלות תוך כדי, אבל זה חלק מהיצירה".
מבחינתכן זה מחיר ששילמתן או שפשוט קל יותר להיות ביחד-לבד?
קארין: "זה גם מחיר. לפעמים אני קצת במוד יציאה והיא אומרת 'אין לי כוח לאנשים, בואי ניצור'".
ניל: "אז אני אומרת לה תצאי לבד, בבקשה".
קארין: "אבל כן, ויתרנו על כל מיני דברים בחיים כי אנחנו נותנות את הנשמה שלנו ליצירה. והנושאים שלנו קשים וכואבים כי אלו הצלקות שלנו".
ניל: "אנחנו דוגלות בלגעת בפצעים, לראות את היופי בחוסר שלמות. איפה שקצת קשה, איפה שלא נעים זה חשוב לנו לנבור שם, לנבור בכאב".
"דוגלות בלגעת בפצעים. לנבור בכאב". ניל וקארין רומנו
(צילום: Maria Varshavsky)
ההתבודדות שלכן היא תגובה להחרמה או נידוי מבחוץ?
ניל: "לא, לא, אנחנו אוהבות את השקט".
קארין: "תמיד היינו אאוטסיידריות ששומרות על עצמנו מפני העולם. אז הסתגרנו ויש לזה השלכות".
ניל: "גם הסרטים שאנחנו אוהבות הם הכי קישלובסקי, דיוויד לינץ'. קומדיות רומנטיות מרדימות אותנו, לא עושות לי כלום".
יש ביניכן תלות?
קארין: "כן. כן. הרבה פעמים ניל קמה ויש לה פחות כוח ואמביציה לייצר".
ניל: "הלו!"
קארין: "קורה, מה. אז אני נותנת את הדרייב. 'קומי קומי, שתי את הקפה'".
ניל: "כן, לפעמים אני צריכה את ההצלפות האלה כדי להתעורר על החיים".
קורה שאתן חוות בדידות בתוך היחסים שלכן?
קארין: "בטח. לפעמים דווקא מרוב שאנחנו כל כך מחוברות ומרגישות כאחד, מרגישים את הבדידות, מרגישים את העצב".
ניל: "אנחנו ביחד ועדיין לבד אל מול כל העולם".
קארין: "מרוב שמתרגלים ללבד אתה כבר לא תלוי בחיצון. את מבינה? כן. ואז זה סוג של ממכר קצת".
"אנחנו ביחד ועדיין לבד אל מול כל העולם". ניל וקארין רומנו
(צילום: Liebe Blech)
אתן יודעות לקחת ספייס אחת מהשנייה?
ניל: "אנחנו יכולות לשתוק ביחד או נגיד להקשיב למוזיקה ביחד שזה מרגיע".
קארין: "יש לנו את המשולש הקדוש - אמנות, מוזיקה וסרטים. אנחנו מוותרות על קשרים חברתיים אבל אנחנו שומעות את המוזיקה שאנחנו אוהבות, רואות את הסרטים שגורמים לנו להוציא את הדמעות. וכמובן האומנות זה במקום הראשון".
ניל: "וככל שאנחנו יותר טכנולוגיים אז החברה מתקלקלת לפי דעתי. מרגיש שאנשים יכולים להיות יותר רעים דרך הטכנולוגיה".
אתן פעילות ברשתות?
"יש לנו את הפייסבוק והאינסטגרם כדי להוציא את האומנות שלנו החוצה".
קארין: "לפעמים בא לנו לסגור הכול. להגיד 'אנחנו יוצרות, ביי עולם'. אבל אין ברירה צריך להישאר בתודעה. בהתחלה ישבנו וחיכינו אבל הסתגלנו לקטע של להציג את עצמנו. פשוט ליצור ולהעלות, לא לחכות לגייט קיפרס. התרגלנו לעידן המקולקל".
היו תגובות שהרגשתן שאתן לא יכולות להכיל?
ניל: "הרבה אנשים מתעניינים בחיים הפרטיים שלנו, אבל אנחנו אוהבות להשאיר את החיים הפרטיים שלנו פרטיים".
קארין: "כי היה לנו סיפור עם סטוקר משוגע. הוא היה פשוט Evil Shit".
ניל: "הוא היה פשוט אובססיבי אלינו ברמות אחרות, לנו ולאומנות שלנו, והוא היה פותח אלפי פרופילים מזויפים וחשבנו להתנתק לגמרי מהרשתות".
קארין: "הוא היה שולח לנו הודעות אהבה, אני אוהב את האומנות שלכם. אני חי בשביל לנשום את האומנות הזו. ויום אחד הוא שלח משהו אלים, שהוא מפוצץ גיטרה באלימות. ואז אמרתי אוקיי, ניל, חייבים לפעול. הייתה לי אינטואיציה מאוד חזקה לגביו, הרגשתי ממנו סכנה ממשית אז פעלנו, התלוננו ל-FBI".
ניל: "ובנוסף גם עשינו ריקוד כזה עם השותף שלנו, מן טקס, שפליז פליז יעוף לנו מהחיים. ועשינו גם ציור, הנבלה היה השראה לציור calling for karma, רואים בו נשים חזקות מול מדורה עם ספר פתוח, לא ניכנע!"
"הבחור הזה תקף עם בלוק אישה וגבר, רוצץ להם את הראש, פצע אותם אנוש. היה מרדף אחריו והשריף ירה בו". היצירה Calling for Karma
(איור: ניל וקארין רומנו)
קארין: "יום אחד, אחרי חמש שנים שהוא רדף אחרינו פתאום נהיה שקט ממנו, שקט מופתי. אז הבנו שמשהו קרה. חיפשתי את השם בגוגל. מה מסתבר? הבחור הזה תקף עם בלוק אישה וגבר, רוצץ להם את הראש, פצע אותם אנוש. היה מרדף אחריו והשריף ירה בו, הוא נפצע ואז הוא התאבד עם אקדח. כן, כן, אמיתי! ואנחנו שרדנו חמש שנים של הקריפ הזה".
ניל: "The vilian is dead!"
קארין: "הקטע בלהיות אמן זה שכל הנפש פתוחה. אז אנשים באמת יכולים להתאבסס, וזה לא נעים והיינו לבד. אבל הקארמה! סוף סוף הטוב ניצח!"
"היצירות שלנו חשובות לנו והמחירים בהתאם. אנחנו לא מתנצלות"
הן נולדו וגדלו בתל אביב לזוג הורים שעלו מטורקיה - אמא שעבדה בתחום המלונאות ואבא שהרצה בבצלאל בתחום העיצוב התעשייתי, ורדף אחריהן עם ספרי-לימוד על אמנות שהן סירבו לקרוא כדי לא להתקלקל. הן שמרו על התום האוטודידקטי והיום הן יוצרות אמנות סוריאליסטית, אפלה וייצרית, שמתרגמת את הכאב הנפשי שלהן לציורים עוצמתיים וסוערים. הרבה דמויות נשיות בקומפוזיציות בלתי אפשריות, לא מעט מיניות וצבעוניות עזה.
היצירה Destroy The Patriarchy
(איור: ניל וקארין רומנו)
כשהתאומות רומנו קיבלו פניה מאוצרי תערוכת "הקיץ של אביה - תערוכה קבוצתית על חרם והדרה חברתית", אחת משלוש תערוכות שעוסקות בנושא ויועלו בגלריה העירונית לאמנות ברמת השרון, זה היה רק המשך טבעי לנושאים שעסקו בהם ממילא. "תמיד עסקנו בשונה, במנוכר ובמנודה", מבהירה קארין, "אבל אחרי שפנו אלינו יצרנו כמה עבודות במיוחד".
ניל: "זה נושא חשוב. וילדים צריכים להיות מודעים לרוע הזה שקיים בהם. הם צריכים לדעת שזה הורס לילדים אחרים את החיים. כל החרמות והנידויים".
קארין: "כן, ילדים הם לפעמים הכי רשעים".
חוויתן חרם בתור ילדות?
ניל: "לא, אבל הייתה איזו ילדה שלעגה למכונית של אבא שלנו בגלל שהיא טרנטה".
קארין: "ואז היא שלחה אלינו את אח שלה שנתן לנו כמה בוקסים. כן זה קורה אבל זה לא היה חרם. אבל מגיל צעיר היינו מורדות. אני זוכרת אותנו בגיל שבע זורקות את כל הבגדים הנשיים שלנו מהחלון".
"בגיל שבע זרקנו את כל הבגדים הנשיים שלנו מהחלון". ניל וקארין רומנו
(צילום: Maria Varshavsky)
ניל: "הסתובבנו עם גברים, שיחקנו כדורגל".
קארין: "לא גברים, ילדים".
ניל: "תחומי העניין שלנו היו פיקות, נפצים וחיות. תמיד אהבנו חיות. היו לנו מלא צבים".
קארין: "יש לנו תמונות מהילדות שאני מנשקת צב".
ניל: "זאת הייתי אני, חמודה. תמיד היינו שונות והיו אינטריגות במשפחה כי היינו לא פשוטות ונראה לי ולהורים שלנו היו חיים לא פשוטים בארץ זרה. נראה לי שכדאי שאנשים יצטרכו להוציא רישיון כדי להיות הורים".
קארין: "אני לא רוצה ילדים. בכלל לא. מגיל צעיר ידעתי. נו צ'ילד. אני בקושי אחראית לעצמי והחיים כבדים. מלא מלחמות, מלא רוע אנושי. לא, אני לא בנויה לזה. זה גם לא מעניין אותי".
"הייתה תקופה שחשבנו שאנחנו בנים". ניל וקארין רומנו
(צילום: Maayan sabag)
"אנחנו לסביות, היא מספרת, "הבנו את זה בגיל שבע, דרך השכנה החמודה שלנו, היא עניינה אותנו אז שרנו לה יחד שיר אהבה. למרות הא-רומנטיות שבנו יצא ששרנו שיר רומנטי. בתיכון זה התחזק דרך מישהי שהייתה ביסקסואלית".
ניל: "הייתה תקופה שחשבנו שאנחנו בנים. גם זה קרה, ואז ניסינו קצת להרשים את הבנות כזה".
יש בכלל מקום למערכות יחסים זוגיות שיוצאות מהבועה שלכן?
קארין:" לי היה שיא - עשר שנים לא יצאתי עם אף אחת. וגם לא נשיקה כאילו, כלום, ניינטה. מתוך בחירה כמובן, זו הייתה בחירה שלי לתת מקום לאומנות בלי רעשי רקע. עשר שנים זה המון. כמה היה לך? שבע?"
אבל קרה שהתאהבתן?
ניל: "אני לא יודעת להגיד. אומרים שאם יש תהיות אז זה לא. היה לי קראש אבל התאהבות זו מילה גדולה. כשמתאהבים רוצים להיות עם הבן אדם הרבה ולי מספיק פעם בשבוע. אנחנו מאוד צריכות את החופש היצירתי שלנו ומשהו רומנטי קצת מסיט אותך מהדרך".
קארין: "יש אנשים שחיים בשביל ה-התאהבות בשביל להרגיש כאילו את הניצוצות. מבחינתנו אהבה זה לציורים שלנו".
"אנחנו מאוד צריכות את החופש היצירתי שלנו ומשהו רומנטי קצת מסיט אותך מהדרך". היצירה Room Full Of Braids
(איור: ניל וקארין רומנו)
זה הגיוני לצפות שתתאהבו באותה אישה?
קארין: "כשזה קורה, הידלקות כזאת, אז כן, זה יכול להיות ביחד. היה לנו לא מזמן. לא נפרט עליה שלא יעלה לה האגו".
ניל: "היא נמשכת יותר לגוד גירלז. אמרת לי לפני יומיים שאת אוהבת אותן קצת חננות".
קארין: "כי זה כיף להיות ליד מישהו חכם".
ניל: "ואני לפעמים קצת נופלת לבאדי-באדי, כי אני מחפשת אתגר".
קארין: "נגיד לי היה פייז של יווניות".
אתן מדמיינות איך תחיו בזקנתכן, נניח?
קארין: "אני עדיין מרגישה בת השלושים!"
ניל: "ששש לא מדברים על זקנה. למרות שאנחנו קצת אולד סולס. אנחנו ילדותיות ושובבות אבל יש בנו משהו שחווה הרבה. דווקא בציורים לא יצא לנו עדיין לדבר על זקנה, זה קצת מרתיע אותנו. עשינו ציור שקראנו לו Our revenge will be artistic not personal, של נשים עוצמתיות עם אש בוערת, קראנו לזה ככה כעקיצה למי שלא האמין בנו. חמודים, יש לנו תוכניות!"
"גלריסטים יכולים להגיד 'אלה פנטזיונריות'. אבל אנחנו חיות מאמנות". היצירה Our Revenge Will Be Artistic, not personal
(איור: ניל וקארין רומנו)
קארין: "היו לנו 13 שנה להתרכז בחלומות, ועם הזמן גילינו שאנחנו לא פנטזיונריות. אנחנו מקבלות הוכחות מכל כיוון. בחו"ל באמת מאמינים בנו. התעוררו עלינו קצת".
ניל: "גם פה גלריסטים יכולים להגיד 'אלה פנטזיונריות'. אבל אנחנו חיות מאמנות. יש תקופות ויש תקופות כמו אצל כל אמן אבל כן, מדי פעם אנחנו בענייני עסקים. היצירות שלנו חשובות לנו והמחירים בהתאם ואנחנו לא מתנצלות ולא חייבות הסברים. מקבלות את הסטמפות ממוסדות חשובים והולכות עם האמת שלנו".
קארין: "הרבה מהגלריסטים הם בדיוק כאלו אנשים, שבאו מחיים מאוד שבעים".
ניל: "זה קשה, לפעמים האמן עם הנפש בחוץ ודווקא הגלריסט הוא גרידי".
קארין: "די ניל, בסוף יצא לנו ריאיון של כסף. על כסף עדיף שלא נדבר הרבה".
"תמיד היינו דיכאוניות אבל היא באמת חטפה התקף והסתירה את זה"
אם התאומות רומנו היו זקוקות להוכחה שהן ישויות שמושרשות זו בזו, הגיע השירות הצבאי שלהן, הפעם הראשונה שבה הן הופרדו פיזית - האחת לחיל חינוך בתל השומר והשנייה לשלישות ברמת גן - וסיפק אותה. התקופה המבלבלת הזאת הבהירה להן ביתר שאת כמה הן זקוקות האחת לשנייה. הן איחדו כוחות חזרה עד שבגיל 24, במהלך חופשה משפחתית בירושלים, חוותה קארין התקף פסיכוטי שבסופו של דבר היה השער שלהן ליצירה אמנותית.
"כתבו באבחנה שהייתי כמו עלה נידף". היצירה No more shall we part
(איור: ניל וקארין רומנו)
ניל: "שתינו עברנו שם תהליך. תמיד היינו דיכאוניות אבל היא באמת חטפה את ההתקף והסתירה את זה אפילו ממני".
קארין: "אני זוכרת אפילו מה כתבו באבחנה, שהייתי כמו עלה נידף. ככה כתבו. הפסיכולוגית אמרה שעברתי תהליך של היפרדות".
למה הסתרת בעצם?
ניל: "כי היא התביישה".
קארין: "כי כשיש לך מחשבות הזויות ואין מי שיעצור אותן, את לא יודעת להתמודד. קיבלתי כאפה רצינית. נכנסתי למצב של כאילו שתיקה ועברתי טיפול חמש שנים עם פסיכולוגית צמודה. לאט לאט התגברתי על המכשול הזה והיו עוד כמה מכשולים, אבל אני לא אפרט כי לא בא לי סיפור טראגי".
ניל: "אני ישר אמרתי, 'למה לא שיתפת? למה? איך יכולת כאילו להסתיר את זה ולהיות עם המחשבות האלה לבד? אנחנו פה'".
קארין: "כשסיפרתי, סיפרתי פול גז, הוצאתי הכול. האמנות גם עזרה, אחרי זה התחלנו ליצור אינטנסיבי".
ניל: "האמנות הצילה אותנו משם".
"האמנות הצילה אותנו". ניל וקארין רומנו
(צילום: Maayan sabag)
קארין: "כן, פתאום יש משמעות. יש למה לקום בבוקר. כאילו יש לנו say בעולם. ותודה לטל, הפסיכולוגית. היא זכתה בציור, אגב. היא בת מזל".
ניל: "היא היחידה שנתנו לה ציור. חברים שרוצים ציור בחינם - לא נותנות. סורי לא".
שלא תחשבו לרגע שזה עניין פשוט, לקבל חתיכה מהנשמה של התאומות רומנו. לפעמים מדובר בעניין מורכב רגשית אפילו להן עצמן. אפילו כשמדובר באמנות כאמצעי שהחזיר אותן לחיים, הצלילה שלהן אל עומק הטראומה מאתגרת לפעמים אפילו אותן.
"התגובה שלי להתקף שחוויתי הזכירה קצת דיכאון אחרי לידה", מסבירה קארין, "ככה אמרו לי. אז ציירנו ציור שנגע ספציפית בנושא הזה, וזה היה ממושך, שבועיים של עבודה סיזיפית. לשבת ולקרוע את התחת על הציור הזה ולהתעסק עם רגשות שקצת הדחקתי. אז אולי לא בכינו תוך כדי עבודה אבל ראינו את הציור הזה בכל יום".
ניל: "זה אחד הציורים הכי חזקים שלנו. שמנו אותו לייבוש לכמה ימים ובשלב מסוים היינו צריכות שנייה להכניס אותו, הוא היה קצת אינטנס, ראינו אותו כל הזמן מולנו והוא כל הזמן הציף רגשות".
איך מתנהל תהליך העבודה שלכן?
קארין: "אנחנו משלימות אחת את השנייה. כשאנחנו מתחילות עבודה אז קודם כל חושבות על רעיון מרכזי. כל אחת לוקחת סקיצות בנושא ויוצרת קומפוזיציה של דמות ברורה, אנחנו מאחדות את הקומפוזיציות. אז יוצאות לנו כל מיני דמויות שהן קצת הזויות. לא ריאליסטי".
אתן רבות?
"כשאנחנו ביחד במחזור על ציור, וואו. זה ריבים, זה קללות, זה בלאגן, אש ותמרות עשן. אבל אז הציור באמת יוצא שלם".
ניל: "נראה לי שציור בלי ריבים הוא פרווה כזה. הריבים בונים אותו. אי אפשר שהכול יהיה יפה ומושלם, צריך את המתיחות".
על מה אתן רבות?
קארין: "אם נגיד אחת עושה איזו טעות קטנה, אוי ואבוי. אם מחוץ לגוף נמרח איזה צבע לבן או איזה משיחה לא במקום. פעם ב- אנחנו לא מרוצות מציור ואנחנו לוקחות את זה מאוד קשה. זה כמה ימי אבל. אבל לא זרקנו כלום מעולם".
"ציור בלי ריבים הוא פרווה כזה. הריבים בונים אותו". ניל וקארין רומנו
(צילום: Liebe Blech)
ניל: "אין לכם מה להסתובב ליד הפח שלנו, אנחנו לא מסוגלות לזרוק אמנות. אנחנו משתדלות ממש לאהוב קומפליטלי כל יצירה שאנחנו עושות ואם לא נחזיר אותה למקום ומתישהו נחזור ונתקן אותה. לא זורקות".
