"תיאודור" הוא הישג יוצא מן הכלל של האופרה הישראלית. עבודה בת שלוש שנים, בסגנון של סדנה מוזיקלית שמשתפת מלחין, זמרים, מנצח וכותב טקסטים, ושהתגשמה אמש (ד') באופרה מבריקה ומרתקת, מעניינת מוסיקלית ועלילתית, ובביצוע מעולה.
"תיאודור" מספרת את סיפורו של הרצל המוקדם, עוד בטרם הגה את רעיון המדינה היהודית. ואת זה היא עושה תוך שהיא מדלגת בין שתי תקופות בחייו: הרצל הסטודנט בן ה-21 בווינה (1881), והרצל הבוגר בן ה-35, מסקר כעיתונאי את משפט דרייפוס בפאריס (1895).
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
הרצל של "תיאודור" הוא יהודי בורגני, חילוני, ליברל, שקיווה שנים להיטמעות טבעית של היהודים באירופה "החדשה". אלא שהמציאות טופחת על פניו שוב ושוב: הרצל הצעיר חדור רוח פטריוטית גרמנית, מעריץ את המלחין ריכרד ווגנר, מבקש להיטמע, להתקבל כשווה בין שווים באגודת הסטודנטים הגרמנית בווינה. אך המציאות טופחת על פניו. אנטישמיות בוטה מתגלה דווקא בקרב מי שחשב לידידיו, והוא מגורש בבושת פנים מאגודת הסטודנטים. אין שם מקום ליהודי. והרצל הבוגר ממשיך וניצב בפני גילויי אנטישמיות בוטים - של הממסד הצרפתי כנגד קולונל דרייפוס היהודי, ושנאת ההמון ברחובות שצורחים "מוות לבוגד היהודי".
5 צפייה בגלריה
ניצב בפני גילויי אנטישמיות בוטים - של הממסד הצרפתי כנגד קולונל דרייפוס היהודי, ושנאת ההמון ברחובות שצורחים "מוות לבוגד היהודי". מתוך "תיאודור", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
הרצל - אחוז דיבוק לפתור את בעיית היהודים - מחפש "פתרונות" טוטאליים, גם אם נואשים. השיא: להביא להתנצרות גורפת של כלל יהודי העולם. רעיון שזוכה לבוז ולעג מפי ז'ולי, רעייתו הזנוחה והממורמרת.
רק בתמונה האחרונה של האופרה, נולד הרעיון הציוני: הרצל הצעיר והבוגר מתאחדים בדואט שהוא בעצם אַרִיַה, שהרי שניהם הם אותו אדם, וברגע הנואש הזה בוקע החזון החדש: הקמת מדינה יהודית.
5 צפייה בגלריה
השילוב בין שתי תקופות חיים של הרצל מבריק. מתוך "תיאודור", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
כתיבת אופרה שכל יוצריה חיים ועובדים במשותף, היא חוויה שונה מהותית מהעלאת אופרה של מלחינים שהלכו לעולמם לפני כ-200 שנים. כתיבת המוזיקה והמילים (לִיבְּרִית) נעשו במעין פינג פונג שבין המלחין יונתן כנען לבין כותב המילים (ובהמשך גם הבמאי) עידו ריקלין. השני כותב סקיצה של תמונה, כנען מלחין כמה גרסאות שלה, ובתהליך משותף מתגבשת המוזיקה והליברית הסופי.
העובדה שבמהלך העבודה היו נוכחים גם מנצח נמרוד דוד פפר וצוות הזמרים, אפשרה כתיבת מוזיקה מותאמת אישית לזמר ולאפשרויות הקוליות שלו. כך למשל מסביר פפר כיצד הלכה והשתנתה והתפתחה האריה של ז'ולי, רעייתו הזועמת של הרצל, תוך כדי העבודה עליה.
(הסופרן ענת צ'רני בתפקיד ז'ולי)
המוזיקה של כנען מרתקת; מצד אחד זו מוזיקה עכשווית של המאה ה-21, אך בו בזמן היא רוויה הדים מקומיים - לרגע נדמה שמבצבצים כאן וילנסקי או סשה ארגוב, אולי משה זורמן או יוחנן זראי. היא קלילה לעיתים, מעמיקה ורבודה לעיתים. וניכר שכנען עסק במגוון ז'אנרים בקריירה שלו מקלאסי מובהק ועד למחזמרים ורוק.
לשבח מובהק זכאי גם עידו ריקלין - הטקסט שלו תמציתי וחד וברור. והשילוב בין שתי תקופות חיים של הרצל מבריק. בנוסף הוא העניק גם חיים לדמויות נשכחות ואומללות בדרכן - ז'ולי רעייתו של הרצל ופאול חברו.
המחזה בדיוני, אך כל עובדותיו מבוססות אמת היסטורית. כן, גם רעיון הנואל שהבזיק לרגע במוחו של הרצל בדבר ניצור של כלל יהודי העולם. ריקלין זכאי גם לשבח על בימוי מדויק, לא מתוחכם אולי אבל בהיר, אפקטיבי וקולח.
5 צפייה בגלריה
העובדה שכולם ישראלים - המנצח, הסולנים, המקהלה והתזמורת - מרנינה. מתוך "תיאודור", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
צד הביצוע המוזיקלי משובח לעילא ולעילא. והעובדה שכולם ישראלים - המנצח, הסולנים, המקהלה והתזמורת - מרנינה. אתמול קיבלנו הוכחה מובהקת שיש קיום לאופרה על טהרת הכישרון המקומי.
נמרוד דוד פפר, פסנתרן ומנצח ישראלי-בינלאומי שמרבה לעבוד בארצות הברית, הניע את האופרה כולה בנמרצות ובדינמיות סוחפים. ותחת שרביטו האירוע כולו קיבל תנופה ואנרגיה, התזמורת נשמעה מצוין, גם המקהלה.
(מאחורי הקלעים של העבודה על האופרה)
והזמרים הם עונג מרנין בפני עצמו. שני ההרצלים; הבוגר - הבריטון המצוין עודד רייך, והצעיר - הבריטון המצוין לא פחות נועם היינץ, היו מעולים. לשניהם מנעד דומה, ובמידה שיש הבדל קולי ביניהם הוא שיקף היטב את ההבדל בתפקיד שלהם. לרייך - בריטון בשל ובוגר עם עומק רגשי, להיינץ - בריטון צעיר, אנרגטי ואופטימי.
הבחירה בסופרן שתשיר תפקיד של גבר ("תפקיד מכנסיים") - שקד סטרול המעולַה בתפקיד פאול חברו של הרצל בוינה - הייתה מוזרה ומעניינת. הפער הגדול שבין הבריטון של הרצל לבין הסופרן של פאול המחיש את פער העוצמה שבין שתי הפרסונות האלה, ואת הרגישות האובדנית של פאול. המצו-סופרן ענת צ'רני הייתה מרשימה בתפקיד ז'ולי. שילוב של נמיכות רוח וייאוש בטונים הנמוכים, עם התפרצויות של זעם והתרסה בגבוהים.
שלוש זמרות צעירות גילמו שלל תפקידים כשהן נעות בינהן במיומנות מרשימה: הסופרן טלי קצף הייתה גם מלצרית זנזונת ואנטישמית, אך גם חדרנית נאמנה בבית הרצל וגברת באופרה. שלושה תפקידים שונים מאוד שהיא עוברת ביניהם בקלילות כובשת. המצו-סופרן תמרה נבות הייתה גם תגרנית וגם מלצרית, ובעיקר מעולה ממש בתפקיד הכומר שהוביל מקהלה כנסייתית. ולרונה שרירא - אף היא בשלל תפקידים של פונדקאית רחומה בבית המרזח, אומנת בבית הרצל וגברת - יש מצו סופרן עם מנעד רחב במיוחד. בתפקיד ברטה היא שרה אלט עם נפח עצום ומאוד מרגש. ראויים לשבחים לא פחות גם הבריטון יאיר פולישוק, הבס יורי קיסין ואחרים. אך תקצר היריעה.
5 צפייה בגלריה
אופרה מצוינת. היא מעניינת, מעוררת מחשבה. מתוך "תיאודור", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
כשהרצל מתחיל לגבש את חזון מדינת היהודים בתמונה האחרונה של אופרה, הוא מתחיל לנסח גם את עקרונות היסוד של אדם וחירותו: "כל אדם יהיה חופשי בלי הגבלות, באמונה שלו, או באי-אמונה שלו, ובלאום שלו." הוא כותב, "ואם יחיו בינינו אנשים בני אמונה אחרת, או לאום אחר, אנחנו נעניק להם כבוד והגנה והם יהיו שווים בפני החוק". וזה הרגע שהקהל באולם פרץ במחיאות כפיים. מי אמר שאופרה אינה אמנות רלוונטית?
שורה תחתונה: זוהי אופרה מצוינת. היא מעניינת, מעוררת מחשבה, המוזיקה סוחפת והביצוע משובח. אני ממליץ בחום.
