מלחמת טילים היא עניין מפחיד לכשלעצמו. היא מפחידה ברובד נוסף כשהיא מתרחשת מעל סטודיו מלא בפסלי קרמיקה, במקרה הזה הסטודיו של נוי חיימוביץ' ותמיר ארליך, הידועים בשם נוי ותמיר, אמנים ובני זוג. "כשהמדפים רעדו פשוט החזקנו אצבעות שהכול ישאר שלם", מסביר נוי. "עוד לפני 7 באוקטובר האמנות שלנו עסקה בהתמדה בחיים תחת מלחמה. זה האמצעי הכי טוב שיש לנו לעבד ולשרוד את המציאות הקשה בארץ".
או להתנתק ממנה?
"ולפעמים להתנתק. הסטודיו הוא הממ"ד הנפשי, ומה שמעניין הוא שתחת הלחץ של המלחמה והקיפאון של העולם מסביב נולדות יצירות דחוסות ברגש".
אחרי דחייה של יותר מחודש בעקבות מלחמת האריות והשועלים, נוי ותמיר, אמני קרמיקה המתגוררים במושב משמר איילון, מציגים עבודה בשם "קווסט 2" בתערוכה "עולמות זעירים" במוזיאון תל אביב. היצירה היא דגם מניאטורי מרובה התרחשויות ,שמשלב בין הזיכרון הטראומטי של תמיר מאירוע הרצח בברנוער ובין משחק "מבוכים ודרקונים", שנהג לשחק בתקופה ההיא וסיכוי טוב שהציל את חייו.
במקביל יוצג, החל מיום ראשון, הפרק האחרון בטרילוגיית פסלי-המקדשים שלהם, שנקראת - תאמינו או לא - "הקרב הבא", בביאנלה לאמנויות במוזיאון ארץ ישראל. על "המקדש האדום", שיסגור את הטרילוגיה, הם עבדו בשבועות האחרונים, והוכיחו שגם כשהתותחים רועמים המוזות לא בהכרח סותמות את הפה. הטרילוגיה מוקדשת לנושא כאוב - מלחמת הנצח שכרוכה בחיים בארץ הקודש. אבל אם שני המקדשים הקודמים התמקדו בטקסים לאל מדומיין בתקווה למנוע את המלחמה, "טקסים שכשלו, כמובן", מאבחן תמיר, "החלק השלישי הוא מקדש יותר ביתי, אינטימי ויומיומי, שחושב על המלחמה כמשהו שיש לחיות איתו ולצידו".
במקום לברוח מהמציאות נכנעתם לה.
"זה ללא ספק היה מוזר, אבל גם הרגיש לנו מדויק, לפסל מנחות לאל המלחמה במהלך התקופה הזאת".
החברים שלהם מכנים אותם "מפלצת דו ראשית", הם מבקשים לדבוק בשם המותג שלהם, נוי ותמיר. לפני 13 שנים הם הכירו בלימודים, התאהבו, עברו לגור יחד ובשלב מתקדם יותר, ב-2020, הם גם איחדו סופית את תיק העבודות שלהם. מאז הם מתפקדים כישות כמעט הומוגנית, למרות שכל אחד מהם מגיע עם מטענים שונים. כמו לא מעט אמנים, הכורח שהביאה איתה הקורונה חילץ מהם פתרונות יצירתיים. הפרויקט הדיגיטלי שיזמו, "בידוד", היה הפעם הראשונה ששיתפו פעולה רשמית, כשהקימו אתר שבכל יום הציג בעמוד הבית שלו עבודות ומחשבות של אמן אחר. "הבידוד" היה גם הפרויקט הדיגיטלי הראשון שנרכש לאוסף של מוזיאון ישראל.
ב- 2021 הוצגה תערוכת היחיד הזוגית הראשונה שלהם כצמד, במוזיאון הרצליה. "זאת הייתה תערוכת היציאה מהארון שלנו", מחייך תמיר. בחמש השנים האחרונות הם הציגו יותר מעשר תערוכות יחיד זוגיות, שלא פעם נעות סביב ציר ברור של ההרס והחורבן הנפשי, הפיזי והתרבותי שמביאה איתה המלחמה. אם בניתם על אסקפיזם, לא בטוח שהגעתם למקום הנכון. אם אתם בעניין של קתרזיס ואמנות חושפנית ומעוררת מחשבה, אתם מוזמנים לציין בביקור בתערוכה את שש אחרי המלחמה.
"אף נער או נערה לא מוכנים למפגש עם אלימות ומוות בסדר גודל כזה"
לכל שבת הייתה מוצאי שבת, ובכל מוצאי שבת הנער תמיר היה מגיע לברנוער בתל אביב. "הייתה לי הזדמנות לפגוש שם עוד נונער קווירי, אנשים שדמו לי. זה הרגיש מקום מאוד בטוח. אתה מגיע לברנוער ויכול לקנות בחמישה שקלים טוסט ותה ולשבת עם חברים. תמיד יש שם מדריכים. אבל באחת השבתות התקשרו אלי חברים ששיחקתי איתם 'מבוכים ודרקונים', ואמרו לי שהיום כולם יכולים לשחק ואני חייב לבוא". הוא הסכים.
בדרך הביתה ממשחק הפנטזיה התחילה המציאות לחלחל. "התחלתי לקבל מלא טלפונים מאנשים ששאלו אם אני בסדר", הוא נזכר, "והתחלתי להבין את הסדר גודל של מה שקרה. שאנשים שאני מכיר נפגעו. ליז טרבישי שהייתה חברה שלי נרצחה. זה הפך לאחת הטראומות הגדולות שלי בתור נער, ונוצר איזה קשר בלתי פתיר בין 'מבוכים ודרקונים', שהיה סוג של בריחה בשבילי, מבריונות כלפיי, מזהות מינית לא ברורה, מהשכונה, ובין הטרגדיה הזאת. לברנוער כבר לא הייתי מסוגל לחזור".
היצירה "קווסט מספר 2 – מלחמת הארץ האחת", שמנקזת את החוויה הטראומטית הזאת, היא פסל קרמי רחב ממדים, המורכב מעשרות סיטואציות מיניאטוריות המתקיימות בעולם הפנטזיה. טירות, יערות, נהרות ויצורים זעירים, ששואבת השראה ממשחק "מבוכים ודרקונים", אבל שזורה בו אלימות רעילה ומטרידה של הדמויות, רובן ככולן גבריות. מרחוק היא "נוצצת כמו תכשיט", אבל הצופים נוטים להזדעזע מהאלימות כשהם מביטים בה מקרוב. שתי דמויות מחובקות מביטות בכל הכאוס מהצד, ועליהן חתומים שמות היוצרים.
"אני לא חושב שאף נער או נערה מוכנים למפגש עם אלימות ומוות בסדר גודל כזה", אומר תמיר, "וזה יוצר אצלי תחושה שנעה בין כאב לניתוק. עד היום, כשאני עומד ליד העבודה בתערוכה ומספר לאנשים שוב ושוב על הסיפור, הגוף שלי מגיב בקיפאון והלם, וזה צף שוב בזמן המלחמה. אני לא חושב שאני יוצא דופן. במדינה הזאת כמעט לכל בן אדם יש סיפור טראומטי שקשור לאובדן, אלימות או מלחמה, וכל הזמן נוצרות טראומות חדשות".
"אני זוכר את סבא שלי מדבר על הפיגוע", נזכר נוי, "ואני אז נער בארון, ואני זוכר אותו אומר 'יופי, כל הכבוד, מגיע להם שעשו את זה, מה זה הומואים'. זה היה רגע חד מאוד של בדידות. סבא לי, קוקו, היה דמות מורכבת – קשוח וממורמר שעלה מטוניס למושב שהוקם על ידי ניצולי שואה מצ'כוסלובקיה, ולא ממש השתלב. אני ידעתי שאני אוהב בנים כבר בגיל צעיר אבל בגיל ההתבגרות זה הפך למשהו שניסיתי להדחיק ולהתפלל שייעלם. הייתי בטוח שאני הגיי היחיד בבית הספר ובמועצה כולה.
"בגיל 17 התחלתי לספר לחברות שאני דו-מיני (ככה היינו אומרים אז), ואחר כך לאט לאט גם לומר שאני גיי. לאמא סיפרתי בגיל 21 – זה ניפץ לה קצת את הפנטזיה על אישה ונכדים, אבל היא תמיד קיבלה אותי גם כשהיה לה מורכב. לאבא דווקא הכי פחדתי לספר, והוא הגיב הכי בפשטות: "נו, ויש לך חבר?". היום זה כבר לא אישיו בכלל במשפחה, גם אחי הקטן יצא מאז מהארון, אבל הרגע ההוא מול הטלוויזיה נשאר איתי".
המצב של הקהילה נכנס לעבודות שלכם?
נוי: "אני חושב שהאומנות שלנו היא אומנות קווירית. זה מורכב, כי הקהילה מצד אחד היא מיינסטרים. נכון? יש לנו את כל הכוכבים הגדולים האלה. מצד שני היא בכל זאת נרדפת. גם כאמנים אנחנו מרגישים נרדפים בישראל של 2026. ושתי הרדיפות האלה מתחברות ובאות לידי ביטוי ביצירה שלנו. העולמות שאנחנו יוצרים הם גבריים לחלוטין. אין אפילו דמות אחת של אישה בקווסט, ובאופן כללי ביוניברס של העבודות שלנו אנחנו מציגים עולם גברי, רעיל, אלים, מסוכן שקצת הורס את עצמו גם באיזשהו מקום".
מה הקהילה יכולה לעשות אחרת?
תמיר: "סולידריות ואיחוד מאבקים. ההזנחה בזמן מלחמה מאוד דומה למה שאמרנו על תרבות, שגם היא במובן מסויים קהילה שנמצאת תחת דיכוי. אנחנו רואים את הרגרסיה הקשה בעולם ביחס להומופוביה וטרנסופוביה, השמרנות שמנסה לפגוע בקהילה ולהשתיק אותה. המפגע מהברנוער, אגב, לא נמצא מעולם וגם לפני משהו כמו חודש הממשלה הפעילה את חוק ברנוער, שבעצם טוען שפיגוע על רקע מגדרי לא יחשב לפיגוע טרור. זאת אחת הסיבות שעשינו את התערוכה".
"אבל מבחינתי זה יותר עמוק, זה עניין מגדרי. לדעתי מה שיפתור את הבעיות בעולם זה Gender War. יש פה קבוצה שצריך להפיל אותה, אנחנו רואים את טראמפ ואת ביבי ואת כולם, זה מעבר לשמאל וימין".
תסביר.
"נגיד שחייזר יגיע עכשיו לכדור הארץ, וכולנו נראים לו אותו דבר. הוא לא יודע להבדיל בין גזעים שונים של בני אדם, בטח שלא גבולות, לאום וכו'. וישאלו אותו: תנסה לחבר בין מאפיין של בני האדם לבין ההרס של הכדור, מלחמה ואלימות. התשובה תהיה חד וחלק: הבעיה היא גברים. זה מובן מאליו כשמסתכלים על כל המלחמות הללו, מי מנהל אותן ואיך. אבל בכנות, מספיק שהחייזר הזה יהיה על הכביש חצי שעה מתל אביב למשמר השומרון כדי להבין שבעיית האלימות קשורה בגברים. המצב ישתפר כאשר נשים, לצד בני ברית נוספים, יפילו את השלטון הגברי האגו-מניאקי הזה בכדור הארץ. מה שצריך זה מלחמת ג'נדר".
אדוני זוכר ששניכם גברים?
"בדיוק, ובגלל שאנחנו גברים שנמשכים לגברים זה נהיה עוד יותר מעניין, וגם בעבודות שלנו אלימות מתערבבת באהבה, תשוקה וקינק".
"היו תקופות שגם היינו הולכים לטיפול באותה שעה"
הם הכירו במהלך לימודי התואר הראשון שלהם באקדמיה "בצלאל" בירושלים. תמיר היה בן 19, נוי בן 24. מהר מאוד הם התאהבו ועברו לגור יחד בנחלאות בירושלים, וגרו בה כמה שנים עד שכמו מנחם בגין לפניהם, הרגישו שאינם יכולים עוד. "ירושלים עיר קשה", מודה נוי.
תמיר: "היינו מקבלים מבעל הבית שלנו, בנחלאות, כן? כל מיני שיחות כמו 'השכנים אמרו שהם רואים אתכם מתחבקים בתוך הבית. אם אתם יכולים לא להתחבק".
נוי: "בתוך הבית!"
תמיר: "מתחבקים!"
"רואים אתכם גייז בתוך הבית. אתם יכולים לא להיות גייז בבקשה"?
תמיר: "בדיוק. ואז עברנו לתל אביב ואז לרמלה. מאוד קצר בתל אביב. לא התחברנו. תמיד אמרו לנו שאוצרים לא אוהבים לנסוע אל מחוץ לתל אביב אבל זה לא קרה".
מהדירה הקטנה של סבתא של נוי ברמלה הם המשיכו למשמר איילון, המושב בו גדל נוי, שיפצו לול ישן שעמד על שטח של 100 מ"ר ויצרו לעצמם את סטודיו החלומות לקרמיקאי הנלהב. "בחיים לא דמיינתי את עצמי נערת מושב", מודה תמיר, "אבל התאהבתי ואני לא יכול לדמיין את עצמי יוצא מפה עכשיו".
איך עובדים יחד על יצירה?
נוי: "אני חושב שאחרי 13 שנה ביחד, הקו האומנותי שלנו התאחד. הרפרנסים שלנו, הדברים שאנחנו אוהבים להסתכל עליהם, ללמוד מהם, וגם הקו האומנותי. הידיים שלנו כבר הפכו להיות מסונכרנות. מישהו אחד מתחיל, השני מצטרף או כשמישהו אחר התחיל משהו והוא לא מרוצה אז השני לוקח את המושכות. או שאנחנו ממש פורסים ועושים יחד. גם משלבים מקצבים שונים בעבודות. תמיר, הקצב שלו מאוד מהיר אני יותר לוקח את הזמן".
תמיר: "זה אף פעם לא יציב. זה תמיד מתנדנד ממקום למקום. אומנים רגילים להיות מאוד בודדים ולהיות לבד ולעבד הכול בראש, ואתה צמא שמישהו ייתן לך פידבק. נוי ואני מחויבים אחד לשני להקיא הכול ורבלית החוצה כל הזמן. לשתף אחד את השני אפילו ברעיונות הכי מטומטמים שיש לנו. אם זה עבר לי בראש ואני אזרוק את זה ונוי יחשוב על זה מכיוון אחר".
מה אתם עושים עם הנטייה של הגבולות להטשטש? איך אתם שומרים על האינדיבידואליות שלכם?
נוי (צוחק): "זה לא קל".
תמיר: "אינדיבידואליות היא מאיתנו והלאה. אולי בהוראה יש לכל אחד יומיים בשבוע שהוא יוצא מהסטודיו ונפגש עם התלמידים שלו, ושם לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו. היו תקופות שגם היינו הולכים לטיפול באותה שעה בתל אביב, היינו יוצאים ביחד מהבית וכל אחד היה נכנס לטיפול שלו. אבל אמנים טובים לוקחים את מצב החיים שלהם ועובדים איתו. ונוי ואני חוגגים את המיקס המוחי הזה, ואם לא נאפשר לו לנזול אחד לשני ולהיות קיצוני לפעמים, נאבד חומר מאוד משמעותי מהיצירה שלנו, שהיא מצד אחד מאוד ספציפית, מצד שני מאוד פתוחה".
אתם מגדירים את עצמכם כ"אוטודידקטים בקרמיקה". למה הכוונה?
"יש לנו תנור", צוחק תמיר, "אבל אנחנו מתיחסים למרחב הקרמי כאל מעבדה שמותר לטעות ולהתנסות בה. לקרמיקאים יש הרבה פעמים חוקים מאוד נוקשים וברורים לגבי איך עושים דברים, והרבה פעמים כשהם רואים את היצירה שלנו והם ישר חושבים שזה נמוך, שזה קיטש, הם לא מבינים באיזה גלזורות אנחנו משתמשים, כי גלזורות זה שייך לעולמות של כדים, כלים, והפסלים שלנו נוסלים ונמרחים וזה שביר בסדר גודל שקרמיקאים לא עובדים איתו.
"העבודות שלנו, בואי נגיד שכלכלי זה לא, משום בחינה. פגשנו אפילו אוצרת ראשית ששאלה אותנו 'למה אתם עושים את זה?' בקטע מודאג, של 'אתם צריכים לחיות ממשהו'. אבל העבודה על הסטודיו לימדה אותנו להיות החשמלאים, המפיקים, הנגרים. בזכות זה התערוכות שלנו נראות בתקציב שהוא כפול ארבע מהתקציב שיש לנו בפועל".
נוי: "שהוא בדרך כלל אפס. עשינו חשמל בכל התערוכות לתאורות שלנו, לדברים שזזים".
תמיר: "בנינו תשתיות שעולות יותר מהסכום שנותנים לאמנים כדי לעבוד על תערוכה של שנה. הייתה תערוכה שרצינו שיהיו בה שני שבילים של דק שמובילים לשני אזורים בתערוכה, הבנאים שעבדו אצל השכנים שלנו נתנו לנו הצעת מחיר שגבוהה מהתקציב שלנו להצגה בתערוכה. בסוף בנינו את זה לבד".
זה כל כך ישראלי.
"ממש. לא היה לי מושג שאני אהיה כזה חשמלאי טוב, הרבה פעמים אנחנו עושים תאורה ולהאיר קרמיקה זה מאוד קשה. היא מלאה בהשתקפויות, צריך תמיד למצוא את הזווית הנכונה, את העוצמה הנכונה כדי שהיא לא תסתנוור או תיעלם. אם לא היינו מסוגלים לבנות את כל זה בעצמנו, לא היו תערוכות בסדר גודל כזה".
"ביקורת ומורכבות הפכו מזוהות עם שמאל - ושמאל מזוהה כאויב"
אחד הזכרונות החזקים של תמיר משכונת ג'סי כהן בחולון, שבה גדל, היא הריבוי הקיצוני של מקלטים ציבוריים. היום זה נראה כמו יתרון אבל הוא מצביע באותה נשימה גם על הדואליות שמאפיינת אותו. "זה מונומנט שאת יודעת שהוא שם כדי להגן עליך, אבל גם כשאין מלחמה הנוכחות שלו כל הזמן מזכירה לך שאת זקוקה לו ושהמלחמה עומדת להגיע,. אז הוא בעצם מחזיק את הדואליות הזאת של משהו שמגן וגם מאיים. מזכיר לך שאת נמצאת בסכנה, וזה משהו שחוזר הרבה בעבודות שלנו, כי בסופו של דבר אנחנו גם בהתמדה מתייחסים למציאות העכשווית, מתייחסים למציאות בישראל".
יש סטיגמה מאוד ברורה לג'סי כהן.
"נכון, ואני יכול להגיד לך שזה מאוד משפיע על התודעה שלך בתור נער. התביישתי לספר שאני מג'סי. למרות שכשגדלתי שם, בתחילת שנות ה- 2000, סוף שנות ה-90, המצב נרגע קצת. עדיין הייתה אלימות. בגיל מסוים, ככה סביב כיתה ו', התחילו קללות אלימות והבנתי שזה לא מרחב שאני יכול לשרוד בו. הבית שלי היה ממש אי בטוח בתוך הדבר הזה וההורים שלי אפשרו לנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות, אבל עדיין הרגשתי לא שייך לשכונה"
אבל כשסיים את התואר הראשון בבצלאל, תערוכת היחיד הראשונה של תמיר עלתה במרכז הישראלי לאומנות דיגיטלית, בשכונת ג'סי כהן. "זה היה רגע מרגש ומשמעותי בשבילי", הוא מספר, "והנה, בדיוק עכשיו סוגרים אותו, כחלק מכל הקיצוצים בחולון. נסגר מוזיאון הקומיקס, המוזיאון של התיאטרון, קיצצו במוזיאון העיצוב, זה ממש שובר את הלב".
למה אמנות תמיד במקום האחרון בישראל?
נוי: "במציאות של מלחמה מתמשכת, כשכל המשאבים צריכים להיות מגויסים לקרב, למשבר, ויותר גרוע - להישרדות פוליטית של פוליטיקאים שבטח לא מעניינת אותם האמנות שלנו, התרבות היא הראשונה להיזרק מתחת לגלגלים. ואמנות פלסטית, שתמיד הייתה בתחתית שרשרת המזון התקציבית, אפילו עוד יותר.
"אנחנו חושבים שהרבה אנשים בתפקידי מפתח לא מבינים למה זה בכלל נחוץ, וקל להם לבטל אותנו ראשונים. הבעיה מחריפה כשזה מתערבב עם אידיאולוגיות מעוותות. אמנים נוטים להיות אנשים שמביאים מחשבה ביקורתית ומייצגים מורכבות ביחס למציאות. אנחנו חיים בתקופה שבה ביקורת ומורכבות באשר הן מזוהות עם שמאל, ושמאל מזוהה כאויב או כמילת גנאי.
תמיר: "היום הביטויים 'שמאל' ו'ימין' משרתים בעיקר את השלטון, ככה משסעים את החברה ופוגעים במי שיש לו ביקורת. מיקי זוהר ביטל פרסים לאמנים, בחולון נפגע העושר התרבותי שנבנה בעיר, ושמענו על עוד עיריות שרוצות לסגור מוסדות אמנות כדי לשחק עם הנדל"ן. כמו שזה נראה כרגע, אם השלטון לא יתחלף, אין עתיד לתרבות ואמנות בישראל".
