מאז הושלמה בניו יורק בשנה שעברה החקיקה להשבת אמנות שנבזזה על ידי הנאצים ומוצגת במוזיאונים, כל תביעה שמוגשת לבית המשפט משתווה לעלילת פרק שלם ב-CSI: טרגדיות משפחתיות קורעות לב, קנוניות דיפלומטיות בינלאומיות, חוקי קניין סבוכים, חוקרים פרטיים, היסטוריונים, סוחרי אמנות, פיקאסו, ואן גוך, גוגנהיים, MOMA - הכול לכדי תמונה לא כל כך אימפרסיוניסטית.
שתי התפתחויות שחלו השבוע מוסיפות משיכת מכחול לקנבס המורכב בלאו הכי הזה. במקרה אחד, צאצאי הישראלים של ניצולת שואה יהודייה, בהם תושבת ערד דורית מרקס ותושב חלוצה אילן מרקס, תובעים את מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק בטענה לגניבת יצירה של ואן גוך בבעלות המשפחה, "נשים קוטפות זיתים" (La cueillette des olives) בשווי מוערך של 70 מיליון דולר, ובניסיון טיוח של המקרה לאורך 100 שנים.
בכתב תביעה חוצה-יבשות שהוגש לבית המשפט בצפון קליפורניה, אליה נמלטו בני המשפחה מהנאצים במינכן, טוענים תשעת היורשים שהאוצר הראשי של המוזיאון, הנחשב לאחד החשובים בעולם, קנה את היצירה במחיר מופחת ומכר אותה ללא ידיעת בעליה המקוריים - למרות שהייתה ברשימה האסורה של יצירות של יהודים שנבזזו על ידי הנאצים.
הציור "נשים קוטפות זיתים", שצייר ואן גוך ב-1889 ממש לפני מותו, נקנה מגלריה יוקרתית במינכן ב-1935 על ידי הדוויג שטרן, אשת חברה גבוהה ידועה בעיר, לטובת אוסף האימפרסיוניסטים שלה. מדובר באחד מ-15 ציורי קולקציית עצי הזית של הצייר הפוסט-אימפרסיוניסטי המפורסם בזמן ששהה בבית החולים לחולי נפש בסן-רמי, אחרי שכרת לעצמו את אוזנו. ואן גוך העריץ את היופי של עצי הזית ומצא בהם שלווה ורוגע. במכתב לאחיו מאותה שנה הוא כתב כי "זה משהו כל כך מיוחד ויוצא דופן! יפה מכדי להעז לצייר או ללכוד אותו. עץ הזית הוא משהו אחר, הוא, אם אתה רוצה להשוות אותו, כמו דלקרואה".
5 צפייה בגלריה
המוזיאון גנב וטייח את המקרה? יצירה של ואן גוך במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק
(צילום: Ted Shaffrey/AP)
כששטרן, בעלה וששת ילדיהם ניסו להימלט מהגל הגואה של רדיפות הנאצים ב-1936, הגסטפו מנע מהם לקחת את היצירה. בלחץ הזמן ועל מנת שיהיו להם מזומנים כדי לברוח, שטרן הסכימה למכור את הציור חזרה לגלריה, שמצידה ניצלה את המצוקה כדי לקנות אותו במחיר פחות בהרבה משוויה האמיתי. בעלי הגלריה, אגב, אף הוא היה יהודי, היינריך טנהאוזר, ושמו שב ועולה בתביעות מסוג זה.
שטרן ומשפחתה מצאו לבסוף חוף מבטחים בברקלי, קליפורניה, וכעשור לאחר מכן, בנו של טנהאוזר בעל הגלריה ממינכן הגיע לניו יורק עם הרבה מהאמנות שברשותו. הוא מכר את "נשים קוטפות זיתים" לאיל הון מקומי ממשפחת אסטור, והם בסופו של דבר מכרו אותו בשנת 1955 למוזיאון המטרופוליטן. האוצר הראשי אז, תיאודור רוסו, אישר את הרכישה ב-125 אלף דולרים, למרות שלפי כתב התביעה הוא ידע היטב על ההיסטוריה שלו. "היצירה הופיעה ברשימה של אמנות שנבזזה מכיוון ששטרן ניסתה למצוא אותה לאחר המלחמה ונסעה במיוחד למינכן ולוושינגטון כדי להיפגש עם פקידים אמריקנים, ללא הצלחה", טוענים התובעים. הם גם מוסיפים שבעל הגלריה שתיווך בין משפחת אסטור למוזיאון המטרופוליטן הופיע ברשימת "דגל אדום" של מחלקת המדינה כסוחר אוצרות יהודים שנבזזו.
לדברי היורשים, הוכחה נוספת להתנהלות המפוקפקת כביכול של המוזיאון הגיעה בשנת 1972, כשהאוצר רוסו ביקש למכור את היצירה. הוא ארגן מכירה פומבית חשאית לכמה גלריות נודעות והצליח למכור את הציור תמורת 75 אלף דולרים. המכירה עצמה נשמרה בסוד במשך חודשים, עד שאיגוד סוחרי האמנות של אמריקה פנה ל"ניו יורק טיימס" כדי להתלונן על "הפרה של אמון הציבור". בכתבה, שמצורפת לכתב התביעה, כונתה המכירה הפומבית "פעולה יוצאת דופן", שכן המט "לא נפטר בעבר מיצירות באיכות של ואן גוך". הרוכש זוהה כג'יאני אגנילי, "תעשיין איטלקי" ומקורב של אחת הגלריות החזקות בעיר. מנהל המוזיאון דאז הסביר לעיתון שמדובר סך הכול ב"יצירה פחותה" ושההכנסות ממנה שימשו ל"קניית דברים גדולים יותר על ידי מאסטרים שפשוט אין לנו ולעולם לא יהיו זמינים שוב", כמו ציור של דייגו ולסקז בשווי 5.5 מיליון דולרים.
האוצר רוסו נפטר כשנה לאחר מכן והמוזיאון הורה לנעול את ארכיון המסמכים שלו עד שנת 2073 - מה שלדברי התובעים מאפשר למוזיאון בכוונה להסתיר את האמת על פרשת "נשים קוטפות זיתים" במשך העשורים הבאים. מאז המכירה ב-1972 הציור נעלם מעיני הציבור, אבל בשנת 2019 הגיח לפתע בקטלוג של גלריה חדשה שנפתחה באתונה, יוון. כשנודע לכך לצאצאים של שטרן - שכבר הלכה לעולמה מאז - הם החליטו לתבוע את המוזיאון ואת הגלריה היוונית בטענה שמשפחתם נפלה קורבן למסכת שקרים של עשרות שנים. הם דורשים את היצירה חזרה, או את שוויה המוערך, בנוסף לפיצויים.
במוזיאון המטרופוליטן אמרו כי בזמן מכירת הציור לא היה תיעוד שהוא שייך למשפחת שטרן, וכי המידע הזה הפך זמין רק כמה עשורים אחרי שהוא יצא מאוסף המוזיאון. בתגובה רשמית נמסר כי המכירה "עמדה בקריטריונים המחמירים של המוזיאון", והיצירה אכן "נחשבה לאיכותית פחות מיצירות אחרות מאותו סוג באוסף. בעוד ה-Met עומד על עמדתו לפיה עבודה זו נכנסה לאוסף ונמכרה באופן חוקי במסגרת כל ההנחיות והמדיניות, המוזיאון מברך וישקול כל מידע חדש ותיעוד שיצא לאור".
התביעה החדשה מגיעה יום לאחר מסיבת עיתונאים חגיגית בה הודיעה הפרקליטות בניו יורק על השבת שבע יצירות אמנות של האמן האוסטרי אגון שילה, בעלות כוללת של 7 מיליון דולרים, ליורשיו של נספה שואה. בכך בא לידי סיום ההליך המשפטי הארוך ביותר שהתנהל בעולם בנוגע להשבת אמנות שנגזלה על ידי הנאצים. הוא החל למעשה עוד ב-1998 כשהתובע המחוזי של מנהטן דאז ניסה לעצור את החזרתה של אחת היצירות ממוזיאון ה-MOMA בניו יורק לאוסטריה. מומחים משפטיים מעריכים שהמהלך הנוכחי של הפרקליטות ישפיע באופן מובהק על החלטות עתידיות של בית המשפט בנוגע לתיקים בנושא.
אחד היורשים, שופט בית הדין לסחר בינלאומי של ארצות הברית, טימותי רייף (64), סיפר ל-ynet כי הקדיש את חייו למען הרגע הזה ש"מזכיר לנו שוב שהרצח ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה הסתיר זה מכבר את השוד ההמוני הגדול ביותר בהיסטוריה". שבע היצירות שהוחזרו הוצגו עד היום בשלושה מוזיאונים, כולל כאמור ב-MOMA בניו יורק, וחלקם היו בידי אספנים כמו נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רון לאודר, שנחשב לתומך של השבת אמנות שנגזלה בשואה.
בין העבודות של שילה שהושבו ניתן למצוא את "אני אוהב אנטיתזה", דיוקן עצמי שהשלים בזמן שישב בכלא ב-1912, בשווי של 2.75 מיליון דולרים, כמו גם את "אסיר מלחמה רוסי" (1916) בשווי של 1.25 מיליון דולר ו"נערה עם שיער שחור" (1911), בשווי של 1.5 מיליון דולר. הם היו בבעלות של אמן הקברט והסופר האוסטרי-יהודי פריץ גרינבאום, שאוסף האמנות שלו כלל יותר מ-100 יצירות שנשדדו במהלך השואה. גרינבאום נשלח למחנה הריכוז דכאו, שם נרצח ב-1941. אשתו וילדיו נרצחו שנה לאחר מכן במחנות המוות בפולין.
אגון שילה היה צייר אקספרסיוניסטי אוסטרי שזכה להערכה רבה בקרב אספני אמנות יהודים שנפלו קורבן לביזה בתקופת הנאצים. התקיפות הגדולות נגדם התרחשו בגרמניה החל משנת 1933, באוסטריה בעקבות האנשלוס ב-1938, ובצרפת במהלך הכיבוש הגרמני ב-1940. כתוצאה מכך, ישנם היום מספר גדול של תביעות פיצויים סביב יצירות אמנות של שילה.
