כבר בפרק הראשון של "ריסט", הסדרה החדשה שאדיר מילר כתב, ביים, כיכב בה וכנראה גם החזיק את הבום, זכינו לפגוש לפחות שני סוגי הפרשות של אדיר מילר מקרוב, מקרוב מידי אם תשאלו אותי. בעשר דקות הראשונות של הפרק, ששודר אתמול בקשת, אנחנו מצטרפים אליו לדקות ארוכות בחדר הנוחיות, מחרבן בקולניות. איפה שהוא לקראת סוף הפרק הוא גם מטיל את מימיו על הבוס שלו בצבא, במהלך ישיבת צוות. באופן מוזר הרגשתי שדווקא שתי הפעולות האלה היו הפעולות הכי כנות של מילר במהלך כל הפרק, ואני לא בטוחה שזאת היתה הכוונה שלו.
"ריסט" - טריילר
(באדיבות קשת וארצה הפקות)
"ריסט" מבקשת לגעת בנושא הרגיש, משבר גיל ה-50, השלב הזה בחיים שבו אתה מבין שכבר לא מחכות לך פניות חדות בשארית חייך, לא צמתים משמעותיים, לא שרשרת רמזורים ירוקים (הבנתם מה עשיתי פה?), שמה שהווה הוא מה שיהיה. הגיבור שלו הוא גידי, איש קבע 30 שנה בהאזנות מודיעין שהכישורים שלו נעשים בלתי נחוצים (מבחוח מת). אשתו (מירי מסיקה) כבר לא כל כך רוצה לקיים איתו יחסי אישות, הוא לא מבין על מה מדברים בטיפול הזוגי, אבא שלו בקומה ועכשיו הוא מתבשר גם על מחלה (שאין לומר את שמה) בדרכי העיכול שלו שמשאירה לו רק כמה שבועות לחיות.
גידי בתגובה שובר את הכלים ועושה את הדבר שמקביל מבחינתו לחיים מלאים – מפסיק לאותת על האופניים החשמליים, קונה מכונית ספורט אדומה, משתין על הבוס המעצבן שלו וטס לתאילנד כדי להיזכר מה זה בעצם סקס (אבל לא מוריד את הכובע, זה לא). אלא שעוד בנתב"ג מתקשרים להודיע לו שחלה טעות, שאם הוא לא ימות ממכת ברק אז דווקא נשארו לו לא מעט שנות חיים ועכשיו הוא צריך להחליט איך הוא חוזר אל הכאוס שהשאיר אחריו וממשיך משם. הפרק הראשון כולו הוא אקספוזיציה לדילמה הזאת, שאני מניחה שמטרידה את מילר האדם ומשמשת לו כר פורה לשלל בדיחות סטנדאפ על ההיבטים הפאתטיים של גיל המעבר. הוא בטח לא מפספס אף הזדמנות לרמוז לנו שהגיבור שלו כבר עם רגל אחת בקבר ושאין לו מה להפסיד.
"ריסט" היא עוד מאותו הדבר כשזה מגיע לסדרות של אדיר מילר. להוציא כמה חריגות קטנות לקצוות של הסקאלה, מילר תמיד נע בבטחה על הטווח הבטוח של המיינסטרים הקומי. בשלב מסוים הוא בורח להומור סטנדאפיסטים (למה לשטוף את הכלים לפני המדיח? למה הכיפה של הדתיים הולכת ונהיית קטנה יותר? באיזה תירוצים משתמשות נשים שלא בא להן על סקס?) ובשאר הזמן הוא נצמד לקלישאות בטוחות, כך שגם כשהוא רוצה לומר משהו בעל משמעות נדיר שהוא מקבל ביטוי נועז או עמוק. לרוב הוא מחליק בגרון בלי להשאיר חותם, לא לוקח סיכון ולא נחרט בתודעה.
ניכר שהנושא של "ריסט" קרוב לליבו של מילר, ומדובר בלב רגיש ופגיע, כפי שיעידו שלל ראיונות איתו בהם דיבר על החשש שלו מאבדן אהבת הקהל והקושי בקבלה של ביקורת. אבל אם "ריסט" נחצבה מדם ליבו של מילר, כמו גם הקומדיות הקודמות שלו, "רמזור" ו"צומת מילר", אין לזה שום הוכחה בגוף הסדרה, אולי למעט שני רגעי ההפרשות שהוזכרו למעלה. זה הכי קרוב לקרביים של מילר שנגיע אי פעם, כנראה. המשחק של מילר קצת פחות לוחץ הפעם מבסדרות קודמות, ואולי זה דווקא סימפטום שמעיד על התבגרות מסוימת, אבל התסריט עדיין נצמד למקומות המוכרים, הבטוחים, האוטומטיים, לנוסחה הכל כך נוחה.
הייתם חושבים שבפרקים הבאים גידי של מילר יצטרך להחליט אם הוא עושה דברים אחרת ומשנה את חייו או שהוא חוזר לאותו שטנץ, מכבה את השריפות וממשיך בעגמומיות בנתיב. קשה לי לדמיין איך יוצר כמו מילר, שכל מהותו היא המיינסטרים הלא מזיק, מצליח לגרום לגיבור שלו לעשות משהו שיחרוג מהתלם המצופה ממנו, ואכן הטיזר מלמד שהוא כנראה ימשיך להעמיד פנים שהוא חולה סופני, וזה יהפוך לציר הקומי של העלילה, עזבו אתכם מדילמות משבר אמצע החיים, אנחנו פה בשביל קומדיית הטעויות. וזה בסדר, מילר הוא ספק שכל זכיינית צריכה, יוצר שיש לו קהל בטוח שיגיע בשבילו לפריים טיים, שיודעים מה הם עומדים לקבל ואוהבים את זה. ריסט? זה הדבר האחרון שמילר צריך או מעוניין בו.
