ראשת הממשלה גולדה מאיר, רתחה מזעם. שבוע אחרי שבוע, לפעמים יום אחרי יום, והסודות הכמוסים ביותר, לרבות בעניינים הרגישים ביותר, בדיוק אלה שמאיר לא רצתה שיתפרסמו, דלפו שוב ושוב ושוב. "ידידנו דן מרגלית הגיש מחקר לפרסום. הוא פרסם פרטי-פרטים - מה אמר שר X ומה אמר שר Z, בשאלה זו או אחרת", היא אמרה בטון ובשפה שהבהירו כמה חיבה היא מרגישה ל"ידידנו". "דן מרגלית אינו יושב בישיבות הממשלה, ואין מקרופונים המובילים את הדברים ישר למערכת "הארץ", הוסיפה באותו סרקזם, רומזת ברמז דק כפיל כי המדליף הוא אחד מהשרים שלה. "נזהרת אני מלהשתמש במילים חריפות, אך איני יודעת מה לעשות. איני יודעת מי ומה אנחנו... ".
ראשת הממשלה ניסתה לסגור את הפרצות במהלכים גלויים וחשאיים. חגי דותן, מנהל הארכיון של ערוץ 13 ובעל התמחות עמוקה במסמכי ארכיון המדינה שאיתר והעביר את הקטעים הללו (בסיוע אלי ראכלין) לדני, מסביר שבגלל ההדלפות מאיר הקימה את "המטבחון של גולדה", הקבינט המצומצם של ממשלות ישראל מאז ועד היום. "העובדה שגולדה יצרה את המטבחון בגללו, היא אולי הראיה הטובה ביותר לכך שדן הוא אחד מהעיתונאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ישראל", סיכם דותן.
מאיר גם הורתה בסודי סודות לראש השב"כ להצמיד מעקב לדן מרגלית, ולעוד שני עיתונאים אחרים שעיצבנו אותה. חודשים ארוכים הם עקבו אחריו, ולא גילו מיהו המדליף. ליד מיטתו לפני כמה ימים הקראנו לדני את הפרוטוקול בנימה של גולדה, ודני שחזר את המסלול של המעקבים שניסה לנער מדי יום. שאלנו, יודעים בצער עמוק שזו כנראה ההזדמנות האחרונה לשאול, מי היה המקור. אבל דני סירב בכל תוקף, וזה לא שינה לו כלום שהמקור נפטר מזמן וגם הוא, היה ברור, בימיו האחרונים. "הבטחתי לו שלא אגלה, ואין זה משנה אם הוא בחיים או לא".
וכך, בנאמנות מוחלטת חסרת פשרות לאמת ולמילה שלו, היה דן מרגלית, דני, שנפטר אתמול בגיל 87, אחרי מאבק שברוח ימים אלה אפשר להכתיר בכותרת "דן כלביא", במחלת הסרטן. אחרי שנתנו לו ימים ספורים, בינואר האחרון, בגיל 87 לקח סיכון עצום ורתם את עצמו לטיפולים הקשים במחלה, קונה לעצמו עוד זמן מכובד בעולם הזה, עם המשפחה החברים והספרים, מפרסם כמעט כל יום, וכשלא יכול היה להקליד ביקש מאחרים, מנסה קודם בעל פה על האנשים שבאים לבקרו את הטקסטים שיפרסם.
שבועות, חודשים, שנים בעצם, שאני חושש מהרגע הזה, שאתיישב לכתוב לזכרו של מי שהיה בשלושים השנים האחרונות מורה הדרך שלי, גם המקצועי, גם האישי, ושכה ניסיתי, ספק גדול אם הצלחתי, לחקות מעט מהתכונות הנדירות שלו- הידע והסקרנות, הותרת האגו מאחור, וההתייחסות למקומו של האחר, ההבנה והיכולת לחתוך מצבים מורכבים, אבל כזו של איש פשוט ונטול מניירות, והעיתונאי שהמציא כל פעם מחדש את הנתיב שיוביל את העיתונות, תוך מאבק לא מתפשר, ועם מחירים אישיים לא פשוטים, של מה שהוא ראה כאמת שאין זולתה.
ועכשיו אני מביט על המסך ולא יודע איך לתמצת להסביר ולהנגיש אדם שהוא כמו חמישה בתפוקה גבוהה אבל בחבילה אחת הכל כלול? ובמקרים כאלה קשים, הייתי פונה לכהן הגדול של המילים והתמצות, ההנגשה וההפשטה, לדני, והוא היה פותר את הבעיה בין רגע.
ופותר גם את המקרים הקשים כשלא הצלחתי למצוא תשובה על איזו סוגיה היסטורית כלשהי מחמישים השנים האחרונות. חשבתי שגם כשגוגל במצוקת מידע, הם פונים אליו. הוא תמיד ידע לענות תשובה מלאה, כולל דוגמאות, וגם קצת רכילות נילוות, אם הייתה כזו, לכל שאלה שאי פעם שאלתי אותו בהיסטוריה, או פוליטיקה, או ביטחון ובעוד מגוון אין סופי של נושאים.
והוא היה הכתובת למקרים שהמקצוע מזמן לא פעם, עם ההתלבטויות בהם ערכים של מוסר ונורמות שבאים מעולמות אחרים מתנקזים לאותו רגע בעולם המוטרף שלנו.
וגם הכתובת לשאלות האישיות, לטרדות על מה יהיה, ואיך יהיה, ואם נהיה ולאן נגיע.
אבל הוא לא כאן, ואני מנסה לדמיין לעצמי את מה הוא היה אומר.
כמו שגולדה הרגישה על בשרה, דני היה סקופר ענק, שמבחינתו הסקופ הגדול בתולדות העיתונות, פרשת חשבון הדולרים של רבין, היה חשוב כמובן אבל רק סיפור אחד בשרשרת ארוכה של גילויים וחשיפות. הוא היה כתב מדיני, וסופר בוושינגטון, ובעל אחד מהטורים החשובים, ועורך עיתון יומי, ומי שהיה שותף להמצאה של "ערב חדש", חידוש ששינה את פני הטלוויזיה, ואז של פופולטיקה, ששינתה אותה שוב. הוא הנחה שורה של משדרים בולטים, ואלפי ראיונות, לרבות העימות המפורסם בין פרס לנתניהו ב1996, ואחד מהראיונות האייקונים עם לאונרד כהן, שהגיע לארץ לביקור פרטי ב1985 והיה מוכן לדבר רק עם מרגלית, ו"נפתח אליו כמו שכמעט לא נפתח אף פעם, בראיון שצוטט אחר כך פעמים רבות בכתיבה על כהן", כפי שהסביר אבי כאלו, אחד מהמומחים הגדולים להיסטוריה של האמן. "ומרגלית הצליח לגרום לו להיפתח בדיבור שהיה כמעט מיסטי מצד אחד, אבל הנגיש את לאונרד כהן לציבור הישראלי בצורה שמעטים יכלו לעשות".
גם ריפורטר, שנמצא מיד בשטח, וגם כותב טורים סוגה עילית, וגם מי שהמציא ויזם והוביל קמפיינים, מגדר ההפרדה נגד אריק שרון עד שהוא אימץ אותה, ועד המאבק בשחיתות השלטונית. פועלו של מרגלית, בספרים ומאמרים, בטלוויזיה וברדיו, פרוש לאורכה ולרוחבה של העיתונות, מעין פורסט גאמפ של ההיסטוריה של התקשורת, אבל לא רק כצופה מקרי אלא כיוצר ומחולל, עקשן, דעתן, ואם צריך: בעל מדון.
הוא דיבר מהשטח. ב-12 ביולי 2006 ביקשו ממני להחליף את מרגלית בהנחיית "ערב חדש". לא שאלתי למה ורצתי לאולפן. התיישבתי בכיסא המנחה, התוכנית התחילה ופתאום דני עלה מולי על המסך, מדווח מלבנון, ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה. הוא שמע על מה שקרה, עזב הכל, וטס צפונה כדי להיות בשטח, לראות מה קורה, ואני, לבושתי, מיהרתי לאולפן במקום לעשות את המובן מאליו, ולמדתי שיעור שלא אשכח.
היו לו חיים מלאים והישגים האדירים, והוא אחד מהבודדים שהכרתי שלמרות שכסף לא עניין אותם, הם היו העשירים ביותר בעולם - כי היה שמח בחלקו, ובוודאי האדם היחיד בו ראיתי שילוב מושלם של מוטיבציה שלא באה ממקום של חסר, שנובעת מאנרגיה של אדם מלא, עגול, שלם ושמח.
ואולי בגלל שהיה שלם ושמח, היה כל כך נטול מניירות, ריבים מטופשים על קרדיט, צנוע, שלא ממש איכפת לו כמה יפה הוא מתלבש, או אם במקרה נשאר לו כתם קטן מהחומוס שעכשיו ניגב, ולא ידע את סוג המכונית בה הוא נוהג כי זה לא היה איכפת לו, ולנסוע לחו"ל לא ממש עניין אותו, כי אהב את מה שפה, בלא תנאי. אולי בגלל כל אלה ובגלל שלא שם את עצמו במרכז- היה לו מקום כה גדול להביט על אחרים, ללמוד אותם תוך כדי ראיון, גיוס מקור, שיחה מקרית ברחוב, מרחב עצום שקלט לתוכו עולם ומלואו, בסקרנות ללא גבולות, צימאון בטוב, של רווי, לצד חמלה אמיתית ורגישות בלי סוף.
תארו לכם איזה מזל ליצוק מים על ידיו של אדם עם יכולות כאלה וידע כזה ועולם עשיר כזה, איש רנסנס אמיתי, שאין לו אגו, שלא רואה בשום דבר משחק סכום אפס או חוק כלים שלובים. אדם כזה מביא איתו נינוחות ואנרגיה טובה שכמו אורה מסתובבת איתו ברחוב.
האמת מעל הכל. ואולי בגלל שהאגו לא דיבר, ולכן מה יגידו עליו פחות עניין אותו, דני לא חשש מלהיכנס לעימות ואמר שהאמת עדיפה על כל דבר, גם על הקשרים, גם על חברות ולא היסס להקריב גם את אלה וגם את אלה, אם משהו התנגש באמת הזו, ולא משנה מי ומה. והוא היה עקשן ולא ויתר ולא עצר.
מדינת ישראל מעל הכל, גם היהודית וגם הדמוקרטית. בראיון הארוך, והאחרון בחייו, שהעניק לעמית סגל, דני מדבר על לא מעט נושאים קשים, גם על המחלה, אבל מזיל דמעה רק פעם אחת - כשהוא נזכר בהתנתקות וכמה קשה היה לו לראות יהודים מפונים מבתיהם. הוא קרא למתנחלים בתקופה מסויימת "החלוצים החדשים", למנגינת ליבם של רבים מהסביבה שלו, ולא היסס לפנות נגד ההנהגה שלהם כשחשב שהם שינו פניהם והורסים את הדמוקרטיה, כמו שפנה נגד חברו מילדות, בנימין נתניהו.
הוא היה גאה במיוחד על העבר הקרבי שלו, וסיפר בעיניים נוצצות כיצד חצה את התעלה. ובאותו להט, בגילו המתקדם, דני ודנה אישתו לא החמיצו אף הפגנה נגד ההפיכה המשפטית, הם, ודגל ישראל ו"ירושלים של זהב" תמיד ברקע, השיר בליגה משלו.
והוא לא החמיץ אף משחק של מכבי תל אביב, אהבת חייו השנייה, עם מנוי קבוע לו ולנכדיו.
ולא החמיץ אף ספר חדש מעניין שיצא, היה בולע ספרים בלי הפסקה, כמעט עד יומו האחרון. בולע וזוכר הכל, בור סוד שאינו מאבד טיפה. פעם אמר לי שהוא כל לילה מחדש מצטער שהוא צריך ללכת לישון כי זה בזבוז זמן, והיה יכול לקרוא עוד ספר בזמן הזה.
הוא היה הכל, ועוד הרבה באיש אחד.
הוא היה לי צָפְנַת פַּעְנֵחַ, מודל לחיקוי מקצועי, כהן השבט עם התשובות, הטוב והמייטיב שמסביר למה בסוף בטוח ננצח ויהיה בסדר, רק להמשיך להביא סקופים, להילחם למען האמת, ולא לפחד כלל.
מקווה שאדע לשמר משהו מהלהט הסקרנות והבעירה שלך.
היה שלום אחי הגדול, מורי ורבי.
