הרבה נשים חשובות בחייה של אוליביה דין היו שם כדי לכבד את ההופעה השישית והאחרונה שלה ב-o2: אימא, דודה, החברות הכי טובות. אבל נדמה שהדמות המשמעותית מכולן לא הייתה שם. למען האמת קשה לדעת אם היא אפילו בחיים, או יודעת איזה הוריקן מחוללת דין בשנתיים האחרונות, ובעיקר כמה הסופרסטארית הבריטית שכבשה את אמריקה מדברת עליה, מזכירה אותה ושרה עליה את אחד השירים הכי יפים שלה.
אוליביה דין מבצעת את Man I Need בלונדון
(צילום: עינב שיף)
השיר "כרמן", מאלבום הבכורה של דין, הוא רגע מפתח בהופעות שלה - למרות שהוא לא מתקרב ברמת הפופולריות שלו ללהיטים מהאלבום השני ובראשם, כמובן, Man I Need, החללית שלקחה אותה לירח ולא מתכוונת לחזור. אבל הסיפור של כרמן, סבתה של דין, הוא הנקודה שבה הכול מתחיל מבחינתה והים שאליו זורמים כל הנחלים. ניכר שהקהל, שרבות מתוכו הגיעו בלבוש מנוקד בהתאם לצו האופנה של דין, כבר מכיר בעל פה את הנאום הקבוע שמלווה את הביצוע, על סיפור ההגירה של כרמן בגיל 18 מגיאנה שבאמריקה הדרומית לבריטניה, במסגרת הגל שמכונה "דור ה-Windrush". כרמן ועוד רבים ורבות הגיעו לממלכה באמצע המאה הקודמת ותרמו רבות לייצוב הכלכלה שלה לאחר הנזקים של מלחמת העולם השנייה אך נתקלו במקביל ביחס מפלה וגזעני. "בגילי", מספרת דין בת ה-27, "היו לה כבר ארבעה ילדים...אני תוצר של האומץ שלה".
באקלים הנוכחי בבריטניה ולא רק, "כרמן" והטקסטים של דין בעד מהגרים וקריאה להפסיק לרדוף אותם מהווה הצהרה פוליטית בודדה וחריגה; מעין אי קטן אך בולט באוקיינוס של שירי זוגיות וחברות וכל מה שמעסיק אנשים צעירים שלא עומדים בפני סכנת גירוש. בשיר שפותח את המופע, דין נורא רוצה שאנשים יהיו "נחמדים לזה לזה", ובהמשך אומרת ש"כולנו יכולים להשתפר בלהיות טובים יותר". רק ב"כרמן" אפשר להבין שזה לא רק עניין של נימוסי דייטינג וכללי האתיקה של מערכות יחסים: מבחינתה זה גם עניין של חיים ומוות.
דלק מזוקק של גרוב
תחושת הדחיפות שמאפיינת בני אדם שמכירים מקרוב מאוד את ייסורי ההגירה היא אחת הסיבות שהמופע של דין הוא מכונת בידור ופאן, שנוסעת על דלק מזוקק של גרוב. על האדג' וההרפתקנות שחסרים לעתים בשירים שלה, במיוחד באלבום השני והמלוטש יותר (וגם יותר מדי), היא מפצה בכריזמה נלהבת אך חסרת מאמץ ובארכיטקטורה כמעט אידיאלית של 90 ומשהו דקות: מעיצוב הבמה שנראית כאילו נלקחה מתוכנית אירוח מהסבנטיז דרך להקה צנועה יחסית ללא תפקיד אחד מיותר ועד סדר שירים מדויק, שמנצל עד למקסימום את הרב-גוניות הקצבית והמלודית של הרפרטואר, דין מספקת תמורה מלאה גם למעריצות והמעריצים וגם למי שנקלע לסיטואציה: אפילו אם איכשהו נכנסת לאולם כבן זוג תומך או חברה טובה, קשה עד בלתי-אפשרי לצאת ממנו בתחושה שעדיף היה להישאר בבית.
עבור מי שהגיע בעקבות Man I Need ו-So Easy to Love, שניהם מהאלבום השני The Art of Loving, הסט נתן הזדמנות להתרשם דווקא מכמה שירים מהאלבום הראשון, Messy. למשל UFO, שמבוצע בראשית החלק האקוסטי והמוצלח של המופע, ומזכיר שדין הייתה קצת עב"ם לפני שהפכה לפריט חובה בפלייליסטים של בתי קפה וברי יין. בהמשך דין מבצעת גרסה מלאת נשמה של The Hardest Part כשהיא חוצה את האולם מהבמה האלטרנטיבית שהוצבה במרכזו לבמה המרכזית ומחליקה כיפים עם הקהל, בקטע שמסמל את תחילת הפאזה המסיבתית. יותר מהשיר עצמו, שהיה נהדר, זה היה שיעור מרשים בניצול הפורמט של מופע חי לטובת הפגנה של שתי התכונות שהציבור הכי מחפש בפופ העכשווי: אישיות ונגישות. גם אם דין אינה אדל או לילי אלן – קצת מצחיק שהיא טוענת באחד השירים שהיא "אלרגית לקלישאות" (אם זה היה נכון חלילה היא לא הייתה איתנו) - יש לה סיפור לספר ואמצעים לגרום לו להרגיש רלוונטי ומרענן.
הביטחון שצברה דין - וזה לא שהיא התחילה את המסע בלעדיו – בולט לא רק בהחלטה להמעיט בגימיקים (אך לא בדיבורים) אלא גם ביכולת לשמור את Dive וכמובן את Man I Need לסוף ואף לא לשחק את משחק ההדרן. הרציפות הפכה את Man I Need לקליימקס לא מובן מאליו כשמדובר בלהיט שכבר הספיק לצאת גם מחורים שלא ידענו על קיומם. אפילו הקונפטי הבלתי נמנע השתלב באופוריה, שהשהתה לכמה דקות את השאלה הגדולה: מה עושים אחרי ש"הגבר שאני צריכה" הכתיר אותך בתור האישה שהעולם צריך?
סביר להניח שדין, שהשאפתנות שלה צנועה בערך כמו שלט ניאון בטיימס סקוור, עוסקת בסוגיה לא מעט. אם היא תמצא את התשובות במורשת של סבתא שלה, כנראה שהיא תהיה בסדר.
