השחקן והבמאי מוחמד בכרי הלך לעולמו היום (רביעי) בגיל 72 במרכז הרפואי לגליל בנהריה, לאחר שסבל ממחלת לב. הוא הותיר אחריו שישה ילדים - חמישה בנים ובת.
הבמאי והשחקן הערבי-ישראלי ידוע רבות בזכות הסרטים שביים - ובראשם "ג'נין ג'נין", וכן בזכות תפקידיו הן על המסכים והן על הבמות. לאורך חייו שיחק בהבימה, תיאטרון חיפה, תיאטרון החאן, ובהפקות כדוגמת "חנה ק." שביים קוסטה גברס, "צלקת" של חיים בוזגלו, "ביום בהיר רואים את דמשק" ו"גמר גביע" של ערן ריקליס.
יצירותיו של בכרי מזוהות עם עיסוקן בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא ידוע כמי שניסה לתת קול לנרטיב הפלסטיני. ב-2002 נעצרו כמה מבני משפחתו בחשד כי סייעו למחבל שביצע פיגוע התאבדות בקו 361 בצומת מירון. ב-2015 התמודד על מקום ברשימת חד"ש.
סרטו "ג'נין ג'נין", שיצא ב-2002, עורר לאורך השנים מחלוקות רבות והוא אף נאסר להקרנה בארץ בהחלטה תקדימית של בית במשפט ב-2021. מדובר בסרט שנוצר בעקבות מבצע "חומת מגן" ומתמקד בעדויות של תושבי מחנה הפליטים ג'נין. הסרט כלל ראיונות ישירים, צילום הריסות ושימת דגש על האזרחים הפלסטינים, והואשם ככזה המציג נרטיב חד-צדדי של פגיעה.
"מוחמד בכרי נפטר היום אחרי סבל רפואי מתמשך", מסר חברו הבמאי סיני פתר, "ליבו נשבר, אבל הוא מת זקוף. הקמפיין המטורף שנוהל נגדו מאז שיצר את הסרט 'ג'נין, ג'נין' לא שבר את רוחו, אבל פגע ביכולתו לשחק מעל במות ומסכים ישראליים. מוחמד נשאר איתן, גם בעמידתו הזקופה על זכויות בני עמו, וגם במחוייבות שלו לחיים משותפים ולשלום ישראלי פלסטיני.
"עם השנים התפעלתי יותר ויותר כמה נפלא מוחמד כשחקן, גבר עם כריזמה נדירה ובמאי רגיש ואמיץ עם מחוייבות נדירה לחברה שבה הוא התעקש להמשיך ולחיות ולפעול. היינו ידידים מאז ששיחקנו יחד, גם ב'שייקספרימנט' בתיאטרון חיפה וגם בהצגה היהודית-ערבית 'הם' בתיאטרון נווה צדק, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. כאמור, חלקנו לפעמים במה, ולפעמים הייתה בינינו מחלוקת לגבי ראיית המצב הפוליטי, אבל שמרנו על קשר: השותפות הפוליטית בינינו הייתה חשובה מאד לשנינו".
גם הבמאי עודד קוטלר הספיד את בכרי: "כישרון גדול ודמות כריזמטית. תלמיד באוניברסיטת תל אביב תחת הדרכתה של נולה צ'לטון. הוא התמיד בשאיפותיו לכונן בארץ חברה פלורליסטית הנכונה גם להיות קשובה לביקורת על היחס לערבים החיים בינינו".
הבמאי אורי ברבש, נפרד מבכרי בשיחה עם ynet: "מוחמד בכרי עבר חיים לא פשוטים מול החברה הישראלית. להיות מוחמד בכרי בחברה הישראלית בשנים האחרונות זה מאסר עולם עם עבודת פרך. לא יאמן איזה מסע של חרמות, בידודים ונידויים האיש עבר. כשמישהו שוחח איתי קודם על מוחמד בכרי הדבר הראשון שאמרתי עליו היה יהי זכרו ברוך. משפט שהתכוונתי לכל מילה בו, אבל אין לי ספק שחלק מהקוראים יתרעמו. הכרתי את מוחמד כשחקן, ואין ויכוח שהוא היה שחקן ענק. מסירות הנפש שלו כיוצר הייתה גם חלק חשוב בו כשחקן. הוא היה כור אטומי של רגשות. הוא היה מחובר באופן רגשי לנימי נפשו. אין ספק שכיוצר וכשחקן הוא היה מעורב באופן טוטלי ביצירות".
ברבש, שעבד עם בכרי בסרט "מאחורי הסורגים", המשיך: "הוא סיפר במסירות נפש את הסיפור של החברה הפלסטינית ואת החלום שלה. זה לא אומר שלא היו ויכוחים קשים בינינו, אבל הם תמיד היו על בסיס של הכרה והוקרה עמוקים. מותו של מוחמד בכרי הוא אבדה גדולה לחברה הישראלית, למרות שהמון אנשים, ביניהם מיקי זוהר, יתקוממו על המשפט הזה".
אביגדור פלדמן, עורך הדין שייצג את בכרי בעתירה נגד פסילת סרטו "ג'נין ג'נין", הספיד את השחקן: "מוחמד בכרי, היה שחקו נפלא ואדם פוליטי שניסה לגשר בין הפערים של היותו ערבי והזדהותו עם מה שמתרחש בשטחים הכבושים והיותו אזרח ישראל. למרבה הצער הוא נכשל. בית המשפט אסר עליו להפיץ את הסרט שביים 'ג'נין ג'נין' משום שהיה בו לדעת בית המשפט דיבה כנגד חייל, שנראה ברקע של אחת הסצינות עובר ברחוב. רק לפני כשבועיים ביקש ממני מוחמד לדבר בשמו בהלוויה של הבמאי רם לוי, וכך כתב 'רם איש יקר ורם נפש, היית ועודך בשבילי האור, הלב הפועם בכנות וביושר. היום הייתי בדרכי אליך להגיד לך כמה אני אוהב אותך, אבל הלב החלש שלי לא אפשר לי והנשימה כבדה עד מאד' מותו הוא אבידה אישית קשה לי אך גם לתרבות ישראלית של סובלנות ורגישות יהיה זכרו ברוך".
בכרי נולד בשנת 1953 בכפר בענה שבגליל, ואחרי שסיים את לימודיו בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב החל לשחק בתיאטרון הבימה ובתיאטרון חיפה. בין ההפקות שבהן שיחק נמנות "חתונת הדמים", "מוסה והפרעונית" ו"הדיבוק" בהבימה ו"מראה מעל הגשר" ו"אכזר מכול המלך" בחיפה.
את הפריצה הגדולה שלו עשה ב-1984, עת שיחק בתפקיד הראשי בסרט "מאחורי הסורגים" של אורי ובני ברבש וערן פרייס. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה וזכה שם בפרס במסגרת שבוע המבקרים, גרף שלושה פרסי אופיר, והיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
בהמשך שיחק בהפקות נוספות כמו "אסתר" - סרט הבכורה של עמוס גיתאי, "להב חצוי" לצד השחקנית פיי דאנאוויי, "מאחורי הסורגים 2" ו"מגש הכסף". בטלוויזיה הופיע בסדרות כדוגמת "הומלנד", "ליל האירוע" ו"כסף קטלני".
הסרט הראשון שלו כיוצר היה "1948" (1998), שעסק באירועי מלחמת השחרור מנקודת מבט פלסטינית, ואחריו יצאו הסרטים "ג'נין ג'נין", "מאז שהלכת", ו"זהרה" - שעסק בסיפורה של דודתו שגורשה ב-1948. ב-2012 התמנה למנהל תיאטרון א-סראיה, במסגרת התיאטרון הערבי-עברי ביפו.
"אבא הוא קודם כל המורה שלי. האדם שמלווה אותי יחד עם אמא שלי כל החיים", סיפר עליו בנו השחקן סאלח בריאיון ל"7 ימים" ב-2007. "למדתי ממנו המון. הוא אבא מחבק, מלא אהבה. מלא ריספקט. הדבר הכי חשוב שהוא נתן לי זה להיות מי שאני. ההורים שלי חינכו אותנו לאהבת אדם ולכבוד. זה טבוע בי מלידה".
