מהרגע שכל העולם נחשף לכישרונו יוצא-הדופן, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בריאן ווילסון סימל את כל מה שיפה ואף טהור במוזיקה הפופולרית. בדומה לגדולי המלחינים הקלאסיים, המייסד והמנהיג של הביץ' בויז - שהלך לעולמו היום (רביעי) והוא בן 82 - רדף באובססיביות אחרי הצליל המושלם, והתנהג כאילו שתפקידה של המנגינה שנרקחה במוחו היא לפצח את הסוד האלוהי, ואז להגיש אותו למאזינים ולמאזינות בצורת קטע שנמשך פחות משלוש דקות - אבל הוא יישאר שם עוד 3,000 שנה. יודעים זאת כל הזוגות שצעדו נרגשים לחופה עם God Only Knows, ואנשים שלא גלשו בחייהם אבל דמיינו עצמם נישאים על הגלים כשהם חופשיים מכל דאגה בזכות Surfin’ USA ו-Good Vibrations. בשיאו, ווילסון היה כל מה שאפשר לבקש משיר.
למרבה הצער, ווילסון הוא גם התגלמות הסבל והכאב שנוטים לעתים להגיע עם גאונות חד-פעמית. אביו התעלל בו ובאחיו, הוא התמודד עם הידרדרות תכופה בבריאותו הנפשית, מחלות פסיכיאטריות ובחירות אומללות, כגון ה"טיפול" שהעניק לו פסיכולוג שנוי במחלוקת, שרישיונו לבסוף נשלל והוא אף הורחק מווילסון בצו בית משפט. השימוש ב-LSD בצעירותו, כך סיפר, תרם להתפתחות של תסביך משיחי. הבעיה הייתה שבכל הנוגע ליכולת לקחת כלי נגינה ולהפיק מהם להיטים שנחרטו בתודעתם של עשרות מיליוני בני אדם, ווילסון בהחלט היה נראה ונשמע כמו מישהו שנשלח מהשמיים.
בסרט הדרמה המוצלח "אהבה ורחמים" (2014), שבו השחקנים פול דאנו וג'ון קיוזאק מגלמים את ווילסון בשתי תקופות שונות, מודגם היטב כיצד פרץ יצירתי מדהים ותשוקה אדירה להתחרות באלבום Rubber Soul של הביטלס דחפה אותו לכדי הפקת אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים (לפחות בכל רשימה שמכבדת את עצמה ולא נכנעת לרוחות אופנתיות כאלה ואחרות), Pet Sounds.
ווילסון היה אז בן 23 בלבד, כשהחליט להפסיק להופיע עם הביץ' בויז כדי להתמקד בליטוש הסאונד העתידי של הלהקה (הם המשיכו להופיע בלעדיו), ורקח לבדו כמה מהשירים המכוננים של התקופה, תוך שהוא מעצב מחדש את "חומת הסאונד" של פיל ספקטור ומוסיף לרפרטואר שלו תזמורים ומהלכים שהיוו תגובה אמריקאית מוחצת ללהקות "הפלישה הבריטית" (הביטלס, הרולינג סטונס, הקינקס וכו'). השליטה האבסולוטית שלו בכל תהליך יצירת האלבום הפכה אותו, בפועל, למעין פרויקט סולו, מה שהגביר את המתחים בלהקה. בסוף, "פט סאונדס" יצא תחת המותג של ביץ' בויז - ואילו כל מי קצת התעניין הבין מי אחראי ליצירת המופת. פשוט לא ניתן היה להגיע למסקנה אחרת.
ההצלחה האדירה קלעה את ווילסון בתא הלחץ של הציפיות והוא לא תמיד ידע כיצד להיחלץ ממנו. אחד הפרויקטים המיתולוגיים שלו, למשל, הוא האלבום Smile, שהיה אמור לצאת תחת הביץ' בויז ב-1967, אבל ראה אור רק 37 שנים (!) מאוחר יותר. ווילסון כמובן היה פעיל לאורך כל הזמן הזה, כחלק מהלהקה וגם כאמן סולו, אבל התוצאות היו מעורבות בלשון המעטה, והתסבוכות האישיות (נישואים, גירושים, תביעות, מחלות) עשו יותר כותרות מהמוזיקה שהוציא.
אבל הניצוצות של ווילסון לא כבו אף פעם באופן מוחלט, וממילא הקהל מצא אותו בהופעות נדיבות לאורך השנים. גם בישראל, בימים שבהם אמנים בינלאומיים דרכו בה ולא עליה, הוא נתן מספר הזדמנויות להריח את החול של חופי קליפורניה מבעד לקלאסיקות הנפלאות שהותיר אחריו. "רק אלוהים יודע מה הייתי בלעדייך", הוא שר בהמנון שחודר את הלבבות הכי ציניים. רק אלוהים יודע איך היינו בלי בריאן ווילסון.
