הבכורה העולמית של "הדיבוק" שהתקיימה אמש (רביעי) באופרה הישראלית הייתה אירוע מוזיקלי ואופראי חריג, מהסוג שבשבילו ראוי וצריך להחזיק אופרה בישראל. ההפקה ראויה לכל שבח - יצירה מקורית, עברית וחדשנית, בהפקה משובחת במיוחד: החל מהמוזיקה המרתקת של יוסף ברדנשווילי והליברית (התמליל) החדשני של עידו ריקלין והבימוי המצוין שלו, עבור בשירה המעולה ולניצוח הדינמי ועד לעיצוב הבמה הנהדר.
הפרויקט הזה, שהבשיל לאחר תשע שנות עבודה, מציג תיאום מושלם בין מוזיקה לטקסט. אין ספק שברדנשווילי וריקלין בילו יחד לא מעט במהלך השנים הללו, תוך ליטוש והשחזה של סצנות – גם מצד הטקסט שנושא את העלילה הדרמטית וגם מצד המוזיקה.
ריקלין המיר את הסיפור המיסטי-פולקלוריסטי מהמחזה הקלאסי של ש. אנ-סקי, לדרמה פסיכולוגית שעוסקת בגבול הדק שבין אהבה עזה לבין אובדן שליטה. אך לא פחות מכך הטקסט שלו הוא גם מניפסט פמיניסטי עם ביקורת חריפה על מעמדן המודחק והנשלט של הנשים בעידן של סמכות מסורתית-גברית וממסדית-רבנית.
6 צפייה בגלריה
דרמה פסיכולוגית שעוסקת בגבול הדק שבין אהבה עזה לבין אובדן שליטה. מתוך "הדיבוק", האופרה הישראלית
(צילום: יוסי צבקר)
הנשים של ריקלין מתות בגלל הצורך של בעליהן לעברן שוב ושוב עד שתלדנה בן זכר (כמו דמות אימה של לאה); הן נאנסות בלילה בידי בעלים שעושים בהן שימוש מיני ללא כל רוך או אהבה (דוגמת גיטל, חברתה של לאה), ונפשן נקרעת בשל אהבה שנאסרת עליהן בידי גבר סמכותני, עד שהן יוצאות מדעתן (לאה) - וזה אולי החידוש העיקרי של ריקלין על פני הסיפור הקלאסי של אנ-סקי.
אנ-סקי עוסק בדיבוק – נשמתו של האברך חנן שנאחזה בגופה של לאה אהובתו, לאחר שמת משברון לב כשאביה מנע את נישואיהם. לאה של אנ-סקי נקרעת בסצנת גירוש הדיבוק בין החיים למתים. אך אצל ריקלין היא נקרעת בין הכפייה הסמכותנית הגברית (מצד אביה – לאורך כל חייה וגם מצד הרב "הצדיק" - בסצנת גירוש הדיבוק), לבין רצונה לממש את תשוקתה ואהבתה. הדיבוק שאחז בה, הוא לכאורה נשמתו של חנן המת - אך אולי זו רק הסוואה לקולה האמיתי והמדוכא של לאה עצמה. סופו של דבר שהיא בוחרת לנטוש את החיים הארציים ולהתמזג נפשית עם מושא אהבתה. בכך היא משלימה את המרד הנשי עד תומו.
הכול מעולה בהפקה הזאת, אך יותר מכל, את תשומת הלב תופסת המוזיקה המרתקת, העמוקה והרב-גוונית של ברדנשווילי. המלחין יצר מארג מוזיקלי עשיר ומורכב באופן חסר תקדים, ושילב קטעי חזנות ותפילות מבתי כנסת אשכנזיים, מוזיקה כמו-כלייזמרית משטעטל מזרח אירופאי לצד אלמנטים של מוזיקה סלאבית דרך גלגוליה למוזיקה חסידית.
דומה גם כי ברנדשווילי, במקורו מגרוזיה של העידן הסובייטי, הושפע גם מהמלחין היהודי-רוסי אלפרד שניטקה – המייצג המובהק ביותר של האוונגרד הסובייטי של שנות ה-70 – וכמותו שילב באופרה סגנונות מתקופות שונות ומרקעים תרבותיים מנוגדים. היצירה עשויה לעבור בפתאומיות מתפילה בבית כנסת או ממחול עממי, למוזיקה א-טונאלית מודרנית. ואלה אינם סתם "ציטוטים" מוזיקליים, אלא עימות פילוסופי בין עבר להווה ובין תום לאירוניה. המאזין נדרש להיות אקטיבי וקשוב למתח שנוצר בין הסגנונות המשתלבים, ויוצרים מוזיקה דרמטית אך גם מכמירת לב, ותובענית ומאתגרת למבצעיה.
למרבה השמחה כולם עמדו באתגר הזה באופן מזהיר: דן אטינגר, המנצח, הוביל את המופע כולו בתנופה ובדינמיות, כמו גל שהולך ומתגבר, ללא שום נפילה במתח, והתזמורת הסימפונית ראשון לציון נענתה היטב לשרביטו, הפגינה אחדות ונחישות ונשמעה מצוין.
לגבי הזמרים – קאסט ישראלי מלא - תקצר היריעה מלשבח את כולם: לאלה וסילביצקי (בתפקיד לאה), יש סופרן לירי מלא עם גוון קטיפתי עשיר. הנוכחות הבימתית שלה דרמטית ומרשימה, ולאה שלה נעה בין איפוק לשירה משולחת רסן, והכול משכנע ונכון. שוב היא הוכיחה שהיא זמרת אופרה נפלאה.
לעודד רייך (בתפקיד חנן), יש בריטון עם גוון קול בהיר יחסית, שבניגוד להרבה זמרים בקול הזה, לא לוחץ על האוזן, אלא זורם בטבעיות. הוא הוכיח שוב שהוא לא רק בריטון מצוין אלא גם בעל יכולת שירה מגוונת מאוד סגנונית.
לבריטון יונוץ פאסקו (בתפקיד סנדר, אביה של לאה), יש אומנם אזרחות רומנית, אבל מזה 15 שנים הוא ממש בן בית באופרה הישראלית, ואין כמעט הפקה שנדרש בה תפקיד מרכזי של בריטון שהוא אינו מופיע בה. הגוון שלו גברי, מחוספס מעט, עם ברק מתכתי. הוא לא זמר של עידון לירי שקט, אלא גם מבצע של רגשות גדולים מהחיים.
יעל לויטה (סופרן) בתפקיד הקבצנית הזקנה הייתה מזהירה ממש, ומעניין היה לשמוע אותה בדואט עם וסילביצקי, כשהשתיים מייצגות קטבים של דרמה וקולורטורה. מצד אחד הליריות העשירה והכהה של וסילביצקי, ובצדה לויטה עם גוון הקול החד, הבהיר והגמיש. ואשר ליכולת המשחקית שלה – לויטה שוב הוכיחה שבעניין הזה אין שני לה באופרה. גם רונה שרירא נכנסה היטב לתפקיד פרידה, האומנת של לאה (ואולי גם של אביה). עם קונטראלטו - קול נשי נדיר ונמוך ביותר, וגוון כהה במשלבים הנמוכים. ניכר שהתפקיד תפור עליה, ונסיונה לרכך את שגעונה של לאה עם שיר הערש על הגדי היה מרטיט לב ממש.
מעבר לכל אלה חזינו בעיצוב תפאורה מלהיב (של שלה הייקה הגרמנייה), תוך שימוש יצירתי במבנה שבתוך מבנה כדי להבחין בין סצנות אינטימיות לסצנות המוניות; וכריאוגרפיה (הלל קוגן) דינמית, ופשוטה במובן הטוב של המילה.
שורה תחתונה: הפקה מקורית, מזהירה ומרתקת. ראויה מכל בחינה – מהמוזיקה הגאונה, הליברית המעולה והבימוי הנהדר, דרך המבצעים הקוליים והווקאליים, ועד לתפאורה ועיצוב הבמה. וכל שנותר לקוות שהאופרה הישראלית עוד תצליח להעלות את ההפקה הזאת עוד ועוד, מעבר לחמשת המופעים המתוכננים כרגע, ואף ליצאה לחו"ל. מומלץ בחום.
