קימיה הייתה סטודנטית באוניברסיטה באיראן, כשיצאה להפגין בסתיו 2022. היא יצאה לרחובות למחות על מותה של מהסא אמיני, הצעירה הכורדית שנעצרה בידי משטרת המוסר בטהרן בגלל שיער שבצבץ מתחת לחיג'אב שלה. ההפגנה נגמרה אבל הפחד מהמשטר לא נעלם - וקימיה החליטה לברוח. יחד עם שני חברים היא חצתה ברגל את ההרים, השאירה מאחור משפחה, לימודים וכל מה שנראה עד אז כמו עתיד, והגיעה לבסיס של הקומלה, מפלגה כורדית-איראנית חמושה שחותרת להשגת זכויות למיעוט הכורדי באיראן. חודשיים אחרי שהגיעה היא כבר ניצבה מול המצלמה של סילביה אלסי (או כמו שהיא מגדירה את עצמה, "מאיירת עם מצלמה"), עם רולים שפורצים מתוך הרעלה כמו מחשבות שהראש כבר לא מצליח להחזיק בפנים.
"היא אמרה לי שברגע שצילמתי אותה, היא הרגישה שהתמונה מספרת את מה שהיא עצמה עברה בעקבות המוות של מהסא אמיני", מספרת אלסי בראיון ל-ynet. "היא חיבקה אותי ובכתה, ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא הרגישה טוב מול מצלמה. היא הגיעה לקומלה רק חודשיים קודם, ככה שהכל היה טרי. את חוסר-הוודאות אפשר לראות גם בתנוחה שלה, היא נמצאת שם ועדיין לא מבינה מה קורה לה".
הדיוקן של קימיה, לצד תמונות נוספות מהסדרה, מוצג בימים אלה בתערוכת עשרים הפיינליסטים של "פרס מיתר למצוינות בצילום", במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:RAEL, שמתקיים במתחם סינמטק בתל אביב. הסדרה, What Escapes the Veil, היא פרק מתוך The Cut, פרויקט שאלסי עובדת עליו כבר חמש שנים ועוסק כולו בשיער.
מבחינתה מדובר בחזרה לכור מחצבתה: אלסי, 51, המתגוררת בברגמו שבצפון איטליה, התחילה לעבוד כספרית ומאפרת כשהיתה בת 17. היא ניהלה סלון מצליח והתחרתה בתחרויות עיצוב שיער בינלאומיות - אבל ב-2004, בעקבות מסע באסיה, נשבתה בקסמו של הצילום התיעודי. מאז היא הספיקה לתעד שבטים בפפואה גינאה החדשה, לבקנים ושורדות התקפות חומצה בהודו, לוחמות פשמרגה בכורדיסטן ורקדני בוטו ביפן. ב–2017 היא מצאה את השפה שלה: לא בדיוק תיעוד ולא בדיוק בימוי, אלא הכלאה בין השניים. היא מדמיינת את התמונה ורק אחר כך מחפשת לה גוף בשטח. את המספריים, אגב, היא לא הניחה והיא ממשיכה לעבוד כספרית גם היום.
שפה משלה. סילביה אלסי
(צילום: Ivan Bravi)
רגע ה"אאוריקה" מבחינתה, הרגע שבו הבינה ששיער לא נגמר באסתטיקה אלא נושא גם משמעויות פוליטיות, אירע בעקבות פרשת מהסא אמיני. "כבר עבדתי אז על הפרויקט והחלטתי לספר את מה שקורה באיראן דרך השיער", היא נזכרת, "השיער שמבקש לצאת מתחת לרעלה. הפרשה הזאת הביאה אותי לכורדיסטן, אל הבנות שצילמתי".
מה המשמעות של שיער בתמונות?
"השיער שיוצא מתחת לרעלה מבטא אמנות וחופש, ולכן יש בתמונות משמעות כפולה. השיער לא רק בורח החוצה, הוא גם מבקש לבטא את עצמו".
בעולם שבו צילום של סבל הפך לז'אנר באינסטגרם, יש משהו כמעט פרובוקטיבי בצלמת שמתעקשת על יופי ובימוי דווקא מול נשים שברחו מהמשטר האיראני עם רובה על הכתף. אבל אלסי מבחינה היטב בין בימוי לזיוף, ולא מסתירה את הסלידה שלה מ"הסטים התיירותיים" שהשתלטו על תחרויות הצילום: הדייגים עם הקורמורנים, הרשתות הצבעוניות, בני השבטים באתיופיה עם פרחים על הראש, הבאפלו בערפל, "תמונות בלי שמות, בלי סיפור ובלי עובדות, שכל התכלית שלהן היא קידום עצמי", אמרה בראיון למגזין הצילום Exposure, "המחויבות שלי היא לספר סיפורים שראוי לספר אותם".
השנה המעגל הזה נסגר באופן כמעט פואטי: תמונה מתוך The Cut, שבה מתועדות פליטות אפגניות בפקיסטן כשהן מניפות מייבשי שיער כמו כלי נשק, זכתה בפרס Global Peace Photo Award כתמונת השנה. הכלי שאלסי החזיקה ביד במשך שלושה עשורים וזוהה עם טיפוח, אסתטיקה והכנעה של שיער סורר, הפך למזוהה עם מרד וזעקה.
סילביה אלסי לצד תמונתה הזוכה
(צילום: Roberto Tomelleri)
"כשהגעתי אליהן הדבר הראשון שעשיתי היה לגעת להן בשיער"
שיטת העבודה שלה מאוד עיתונאית: לפני כל מסע אלסי מקדישה כחצי שנה למחקר על ההקשר החברתי, הפוליטי והתרבותי של היעד. הפנקס שליד המיטה שלה מתמלא מסקיצות של הסצנות שהיא רוצה לבנות, חלקן נרשמו גם כשהתעוררה באמצע הלילה. את הפיקסרים, המתווכים המקומיים, היא מסננת במשך חודשים, כשהיא מבהירה שוב ושוב שמדובר בצילום מבוים ולא בעיתונות חוקרת. לכל יעד היא סוחבת 70 עד 80 קילו של אביזרים, כשלצידה רוברטו, בן הזוג שלה, שמנהל את הלוגיסטיקה ואת הכסף ומשאיר לה את הראש פנוי לצילום.
גם כשהיא מגיעה לשטח המצלמה אינה הדבר הראשון שאלסי שולפת מהתיק. לבסיס של הקומלה היא אמנם הגיעה אחרי שטוותה את הקשרים המתבקשים עוד בביקור בשנת 2018, אחרת הייתה מתקשה להיכנס, אבל את הבנות עצמן היא לא הכירה ורובן גם לא דיברו אנגלית. התקשורת איתן נעשתה באמצעות פיקסר מקומי ומתורגמן, "שהיה בעצם המפקד שלהן", בכורדית ובפרסית. את מה שהמילים לא הצליחו לגשר, השלימו הידיים.
"קל לי מאוד ליצור קשר עם אנשים, ובמיוחד עם נשים", היא מסבירה, "כשהגעתי אליהן הדבר הראשון שעשיתי היה לגעת להן בשיער. העובדה שאני יכולה לגעת באנשים, כי כספרית אני רגילה לעבוד קרוב מאוד לפנים שלהם, יוצרת חיבור מיידי. המגע הפיזי הזה בונה אמון בשני הכיוונים: הם סומכים עליי ואני סומכת עליהם. אני לא תמיד יודעת להסביר את זה, אבל אצלי המחסום פשוט נעלם מהר מאוד".
מתוך סדרת הצילומים "מה שחומק מן הרעלה"
(צילום: סילביה אלסי)
הכלל הראשון של מועדון סילביה אלסי הוא שביום הראשון לא מצלמים. היא מגיעה, מקשיבה, מסרקת, מסדרת בגדים ורק אחר כך מרימה את המצלמה. אבל יש גם ימים בהם המצלמה נשארת בקייס. בכורדיסטן העיראקית היא בילתה פעם יום שלם עם נשים יזידיות ששרדו את השבי של דאעש ושמעה מהן על ההתעללות שעברו.
זה היה מסוג הימים שנחרטים בזיכרון. "בילינו יחד שעות ארוכות, דיברנו והקשבנו לסיפורים שקשה אפילו לדמיין. בשלב מסוים הנשים התחילו לבכות ואני בכיתי איתן. היו רגעים שבהם פשוט לא יכולתי לצלם. זו לא הייתה החלטה מודעת, לא עצרתי לשאול את עצמי אם זה נכון או לא, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. הייתי צריכה לחבק אותן, להיות שם איתן.
"אני אדם מאוד אינסטינקטיבי. הרבה פעמים מה שאני מרגישה קודם למה שאני חושבת. זה לקח שעות עד שהרמתי שוב את המצלמה. יש תמונות מאותו יום שבהן הנשים האלה עדיין בוכות. הרגשות לא נעלמו, אבל משהו השתנה. אולי הצלחנו למצוא קצת מקום לנשום".
את הצילום עצמו היא משווה לריקוד בוטו, המחול היפני שמבקש למחוק את האגו של הרוקד: "אני רוצה שהצילום שלי יהיה ריקוד עם המצולמים שלי, להתמזג איתם ולהעביר את העומק של הניסיון האנושי שלהם", היא אומרת, ומודה שלפעמים זה מרגיש כמו לנסות לכתוב מחזה שלם בלילה אחד, או לאסוף את הים בדלי.
מתוך סדרת הצילומים "מה שחומק מן הרעלה"
(צילום: סילביה אלסי)
העדשה של אלסי לא היתה העדשה הראשונה שפגשו הלוחמות. עיתונאים כבר הגיעו, צילמו, תיעדו והלכו, בדרך כלל עם אותו הסיפור: נשים, מדים, רובים, קונפליקט. אלסי ניסתה משהו אחר. "הן סיפרו לי שהתוצאה הייתה תמיד מאוד קלאסית, הרפורטז' העיתונאי הסטנדרטי. הצילום שלי היברידי יותר, ואני לא בטוחה למה, אבל תמיד נוצרת סביבה שבה נעים להיות והקושי שלהן כמעט נעלם", היא אומרת. "בזמן הצילום אנחנו נמצאות כמו בתוך בועה, בועה של סיפור. בשלב מסוים אני רוצה לספר דווקא משהו קליל על מה שקורה להן, כמובן מתוך כבוד מלא".
הנשק היה שלהן, או שהבאת אותו בשביל הצילומים?
"לא, לא, הוא שלהן. הן מסתובבות איתו תמיד, זו העבודה שלהן. הצלחתי לצלם אותן בהפסקות, כשהן קצת נרגעו, אבל הרובה תמיד איתן, הוא חלק מהמדים. כך שלא ביימתי כלום, ככה זה אצלן".
באחת התמונות שהיא הכי קשורה אליהן, עומדת אישה ומחזיקה מוט ארוך, ממנו משתלשלות שתי כנפיים של שיער, כמו ציפור שעוד לא החליטה אם להמריא. "כשיצרתי אותה חשבתי על אנשים שחיים על הסף, על השיער ועל כל מה שקרה לקימיה ולמהסא אמיני", היא מסבירה. "כאילו הן נאבקות על משהו באמצעות השיער עצמו ומחפשות שיווי משקל כדי לא ליפול. דמיינתי לוליין שהולך על חבל באומץ אבל עלול ליפול בכל רגע".
גם בתמונה השלישית שהיא מבקשת לציין מתועדת קימיה, הפעם שרועה על הקרקע עם רובה, כאילו בשדה קרב. "בזמן הצילום היא התרגשה מאוד, והרגעים שבהם חצתה את ההרים חזרו אליה. כשהיא קמה והודיתי לה, היא פרצה בבכי".
מתוך סדרת הצילומים "מה שחומק מן הרעלה"
(צילום: סילביה אלסי)
"הרעיון שאפשר להדיר אמן מתערוכה רק בגלל הלאום שלו נראה לי שגוי מן היסוד"
אחרי כורדיסטן הגיעה אפגניסטן, שם הטליבאן סגר את כל סלוני היופי במדינה ושלח הביתה אלפי ספריות וקוסמטיקאיות. מבחינת אלסי זה היה ההמשך הטבעי. "הנושא הזה, נשים וחופש, לא היה תוכנית מסודרת שלי. הוא צמח באופן ספונטני, ואני פשוט נושאת אותו איתי", היא אומרת. "במשך שנים החזקתי בידיים שיער, בעיקר של נשים, ולא חשבתי שמאחורי האסתטיקה מסתתרת שאלה של חופש וביטוי עצמי".
מה עשית שם?
"נכנסתי לבתים שלהן, נתתי לכל אחת עפיפון וביקשתי שתכתוב עליו משפט שהיא רוצה לומר. צילמתי אותן עם העפיפונים, ואחר כך, בסתר כמובן, גזרתי את המשפטים ולקחתי אותם איתי הביתה. הרגשתי שאני חייבת להביא את המילים של הנשים האלה ולהראות אותן לעולם".
כורדיסטן ואפגניסטן הן רק התחנות האחרונות במסע שהתחיל, כמו בלא מעט אגדות מודרניות, בגלילה אקראית באינסטגרם. תמונה של נערה לבקנית הובילה את אלסי להודו של 2017, ושם, בנסיעה ברכבת, היא פגשה במקרה נערה לבקנית בשם נמירה. אחר כך חיפשה אותה במומבאי, עיר של 21 מיליון תושבים, עד שמצאה אותה ושכנעה אותה להצטרף לפרויקט. Skin Project, שנולד מהמסע הזה, עסק בעור כמנגנון של אפליה: לבקנים, מתאבקי קושטי מסורתיים ונשים ששרדו התקפות חומצה, אמצעי ענישה נפוץ בהודו כלפי נשים. את האחרונות צילמה בבית קפה בעיר באגרה, שמופעל על ידי שורדות חומצה. שם גם אימצה את הכלל שהן עצמן ביקשו לשמור עליו, ושאלסי מקפידה עליו עד היום: הן שורדות, לא קורבנות.
מתוך סדרת הצילומים "מה שחומק מן הרעלה"
(צילום: סילביה אלסי)
גם המגבלות של המצולמים הפכו אצלה לחלק מהבימוי. הלבקנים שצילמה סובלים מלקות ראייה קשה וחששו שצוחקים עליהם, ולכן אלסי נזהרה לא לחייך ולא לצחוק לידם, גם כשהפגישה בין נערה לבקנית משכילה מקסטה גבוהה לבחור לבקני מקסטה נמוכה, שהיה מאוהב בה. בבהופאל, שבה תיעדה את הדור השני לנפגעי האסון הכימי, הגברים בבית של משפחה מוסלמית אחת נרתעו מהמצלמה. רק אחרי שיצאו מהחדר נרגעו האם ובנה מספיק כדי להצטלם, וכשהצילומים נגמרו אלסי בכתה ארוכות.
בכורדיסטאן ב-2018 היא העמידה לוחמות פשמרגה (הכוחות המזוינים של חבל כורדיסטן העיראקית) במדים מלאים לצד נער הומוסקסואל בחצאית טול ורודה בתוך בסיס צבאי. משם המשיכה ליפן של 2019, שבה הציבה רקדני בוטו לצד שכירים ("סלרימאן") שחוקים, היקיקומורי (מסתגרים) שלא יוצאים מהבית וגיישה לצד רקדנית טרנסג'נדרית. בכל המקומות האלה הגוף, ובמיוחד העור והשיער, משמשים אצלה זירה פוליטית וזהותית.
תתארי את התהליך הרגשי שאת עובדת בכל סבב צילומים.
"זה קשה לתאר. בכל אדם שאני מצלמת יש משהו שקשה לי לשחרר, ונוצר לי קשר מיוחד עם כל תמונה, כי אני מדמיינת אותה מראש ואז מגשימה אותה בשטח. למרות שאני עובדת גם במקצוע אחר גיליתי שאת זה אני לא יכולה להפסיק לעשות, זה צורך כמעט קיומי. וכשאנשים מגיבים לתמונות, זה כמו להעביר דרך אדם אחר משהו שהיה בתוכי ולהגיע איתו לאנשים. זה תהליך מתמשך ומלא רגשות, שקשה לי לפעמים לתאר במילים, אבל הוא מקור החיים שלי".
מעודד לגלות שבצל עצומות, חרמות וביטולים מצד אמנים בינלאומיים כלפי ישראל ואמנים ישראלים, ואמנים יהודים שמספרים על דלתות שנסגרות בפניהם, וויתור על לקיחת חלק בתחרות לא חצה את תודעתה של אלסי אפילו כשיקול. "יש פרסים, כמו שיש אנשים ומקומות, שמפתחים אליהם קשר מיוחד", היא אומרת. "אני לא יודעת להסביר בדיוק למה, אבל בשבילי 'מיתר' הוא אחד מהם".
מתוך סדרת הצילומים "מה שחומק מן הרעלה"
(צילום: סילביה אלסי)
היו עלייך לחצים לבטל?
"אף פעם לא הפעילו עליי לחץ לפרוש, וגם אף פעם לא שקלתי לעשות את זה, והגעתי לגמר של 'מיתר' כבר שלוש פעמים. אני לא מתחילה מעמדה פוליטית כשאני מחליטה לאן לנסוע או אילו סיפורים לספר. מה שמוביל אותי הוא מה שמסקרן אותי, מה שמרגש אותי והאנשים שאני פוגשת. לחלק מהתמונות שלי יש בהכרח משמעות פוליטית, אבל לא משם אני מתחילה. אני לא מחפשת סיפור כדי להוכיח טענה, אני מחפשת אותו כי אני רוצה להבין אותו.
"הרעיון שאפשר להדיר אמן מפסטיבל או מתערוכה רק בגלל הלאום שלו נראה לי שגוי מן היסוד. זה אבסורד בעיניי שהדברים הגיעו לכאן. אמנות צריכה להיות אחד המקומות שבהם אנשים עדיין יכולים להיפגש, להכיר זה את זה ולהחליף רעיונות, גם כשכל השאר נראה כאילו הוא מפריד ביניהם. אמן לא צריך להרגיש מחויב לבחור צד בכל פעם שהוא מחליט להשתתף בתחרות, כמו שהמקום שממנו מישהו בא לא צריך להיות סיבה לסגור בפניו דלת".
את העיקרון הזה, לשמור על מפגש עם אנשים גם כשהעולם מתעקש להפריד ביניכם, אלסי גם מקיימת בפועל: הקשר האישי בינה ובין המצולמים שלה נותר חזק גם אחרי שהצילומים נגמרים. קימיה, שנמצאת עדיין בכורדיסטן, כותבת לה מדי פעם. "במיוחד כשהתמונה שלה מוצגת, כמו עכשיו. אני שולחת לה אותה בכל פעם, ובכל פעם היא מזכירה לי את הרגע ההוא".
סייע בהכנת הכתבה: המתורגמן עומרי קמחי-פלדהורן
