התשוקה של הקולנוע והטלוויזיה ליצירות המבוססות על סיפורים אמיתיים הדגימה בעשורים האחרונים את הפרדוקס המוזר: יוצרים שנצמדו לסיפור כפי שהתרחש במציאות, הקפידו על כל פרט ופשוט עשו העתק-הדבק לאירוע האמיתי, בניסיון לשעתק את הדרמה הריאליסטית, נשארו לא פעם עם גרסה יבשושית, מעוקרת ונטולת-נשמה של הסיפור המקורי. דווקא סיפורים שהשאירו הרבה מקום לפרשנות או לדמיון אפשרו ליוצרים שלהם להתפרע, ומזגו למוצר הסופי שלהם משמעות חדשה ומסקרנת. "המנט", ספרה של מגי או'פארל, הוא דוגמה מצוינת לאפשרות השנייה: או'פארל רקחה אירוע בעל תיעוד היסטורי דל, המוות של המנט שייקספיר, ילד בן 11 שחי במאה ה-16 - תיעוד שהסתכם במשפט אחד בודד, ואפילו לא מזכיר את סיבת המוות - לדרמה אנושית רלוונטית ושופעת-רגש.
6 צפייה בגלריה
תחריט גרמני מהמאה ה-19 שבו נראה שייקספיר כאיש משפחה, מוקף באשתו אן ובילדיו המקשיבים לסיפוריו
(צילום: By Perine, George Edward, 1837-1885, printmaker. - engraved for the Eclectic by Perine & Giles., Public Domain)
רוב הסיכויים הם שוויליאם שייקספיר, המחזאי האנגלי המהולל, אפילו לא נכח בהלוויה של בנו בקיץ 1596. תיעודים מאותה התקופה מאשרים שהוא שהה בסיבוב הופעות במחוז קנט. נכחו בה מן הסתם אימו, אשתו של שייקספיר אן (אגנס) האת'וויי (שרק במקרה חולקת שם עם השחקנית המפורסמת), אחותו התאומה של המנט, ג'ודית, אחותו הגדולה סוזנה וכמה חברי משפחה קרובים. משפחתו של שייקספיר נותרה בעיר מגוריהם, סטרטפורד על האייבון, בשעה שהוא שהה בלונדון או יצא לסיבובי הופעות עם להקת השחקנים שלו.
"המנט" - טריילר
(באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
המנט לא היה הצאצא הראשון של הזוג שייקספיר. הם נישאו כשוויליאם היה בן 18 והאת'וויי בת 26, כשבבטנה עוברית בת שלושה חודשים, בטקס חפוז יחסית והרחק מהעיר, עם רישיון מיוחד - עובדה שיצרה אצל לא מעט חוקרים את הרושם שהנישואים היו תולדה של אילוץ ולא אהבה. תחילה נולדה סוזנה, בתם הבכורה, ואחר כך התאומים. כשהמנט נולד שייקספיר עדיין היה תושב סטרטפורד, אבל כבר בשנותיו הראשונות של בנו הוא החל לפתח את הקריירה התיאטרלית שלו בלונדון. ההערכה היא שכשהמנט היה בן ארבע, אביו כבר נעדר מהבית לתקופות ארוכות, עניין שגור באנגליה האליזבתנית, והאמא והסבים היו הדמויות המרכזיות בחייו.
החוקרים מניחים שסיבת המוות היתה מגפת דבר, אותה מגפה שמחקה חמישית מאוכלוסיית העיר בשנה שבה נולד וויליאם שייקספיר, או מחלה זיהומית אחרת. סטרטפורד הייתה מרבץ חיידקים מרשים באותה תקופה, ומגפות התחלפו בה בתדירות גבוהה לאורך כל המאה ה-16. המנט נקבר בכנסיית השילוש הקדוש בעיר, כנסייה שמושכת אליה תיירים עד היום כי הוטבל בה גם שייקספיר עצמו.
זה לא היה מוות חריג - כשליש מהילדים בעת ההיא מתו לפני שהגיעו לגיל 15 - אבל השכול הנפוץ לא הפך את יגונם של ההורים השכולים לעמוק פחות. שייקספיר חוזר ללונדון, אגנס נשארת בבית עם הבנות. את ההשפעה הרגשית של מותו של המנט על שייקספיר אפשר, עם קצת אמונה, לאתר גם במחזות שכתב בהמשך.
המחזאי האנגלי מעולם לא אישר שכתיבתו של "המלט" הושפעה ישירות ממות המנט. עד אותה שנה הוא התמקד בכתיבת מחזות קומיים, כמו גם בשנים שלאחר מכן, שבהן כתב קומדיות הוללות כמו "נשות וינדזור העליזות", "כטוב בעיניכם" ו"מהומה רבה על לא דבר" - להוציא מחזה טרגי אחד שחוקרים מתארכים את יציאתו לשנה שבה מת הילד, "המלך ג'ון", שמכיל בין היתר את נאומה שובר-הלב של קונסטנס, האם האבלה, על מות בנה ארתור. "יגון תופס את מקומו של בני אשר איננו, שוכב במיטתו, הולך איתי ושב, לובש את מתק פרצופיו, חוזר על המלים שלו, מזכיר לי כל פּן חינני שלו, דוחס את צורתו לתוך בגדו הריק; אז איך לא אתרפק על היגון?" (תרגום: דורי פרנס).
בהמשך הגיעו גם "המלך ליר" (עם המלך הממוטט ממותה של בתו האהובה), "מקבת", "רומיאו ויוליה", "אותלו" וטרגדיות נוספות, אבל מרצם של רוב החוקרים הושקע בניסיון למצוא את הקשר בין אבלו של שייקספיר לכתיבתו של "המלט", מסיבות מובנות: הדמיון בשם (בתקופה ההיא "המלט" ו"המנט" נחשבו לווריאנטים של אותו השם), כמו גם הנושאים שעלו במחזה. העלילה, למקרה שלא קראתם את התקציר בתיכון, עוסקת בנסיך דנמרק, המלט. רוחו של אביו המנוח מצווה על הנסיך המיוסר לנקום את מות אביו לאחר שדודו, קלאודיוס, רצח את האב ונשא את אמו גרטרוד לאישה. ההתלבטות של המלט איך לפעול נמשכת לאורך כל המחזה, עד לסופו הטרגי.
אף שבמציאות המצב היה הפוך (האב אבל על מות הבן ולא הבן על האב, כמו במחזה), "המלט" מתאר אינטראקציה בין רוח של אב לבין בנו, מה שאִפשר לשייקספיר לעבד את יגונו באמצעות היפוך תפקידים שבו הוא עצמו, בתור האב, נכנס לתפקיד הבן המתאבל. כך הוא עוסק באבל לא פתור, תחושת אשמה וחוסר אונים, שייתכן שליוו את שייקספיר עצמו בעקבות היעדרותו מהבית בזמן המוות, בהתפרקות נפשית וכמובן ביחסי אב ובנו, ומשאיר אחריו את הצוואה המצמררת "זכור אותי".
צדק לאישה שנותרה מאחור
מגי או'פארל, הסופרת האירית, התאהבה ב"המלט" עוד כשהייתה נערה, אהבה שעם הזמן הבשילה לכדי רצון לכתוב רומן היסטורי על האיש שיצר אותו. במהלך עיון בביוגרפיות של שייקספיר, חלקן עבות-כרס למדי, היא נדהמה לגלות שלאורך מאות העמודים זכה בנו של שייקספיר, המנט, לשני אזכורים בלבד במקרה הטוב: לידתו ומותו. היא הבחינה בעיתוי שבו יצא "המלט", כארבע או חמש שנים אחרי הטרגדיה המשפחתית, ונמשכה לשאלה שתהפוך למניע הכתיבה העיקרי שלה – איך הרגישה אשתו של שייקספיר מול העובדה שבעלה כתב מחזה וקרא לו על שם בנה המת?
או'פארל ניהלה עם התהייה הזאת יחסי אהבה-שנאה. יותר מפעם אחת במהלך התחקיר היא החליטה לוותר עליו, ועברה לפרויקטים אחרים. כמי שחוותה כלל לא מעט התמודדויות עם מצבים רפואיים מסכני חיים (בין היתר דלקת זיהומית של רקמת המוח), היא יכלה להבין את הרגשות שהציפו את גברת שייקספיר, אבל היא גם ידעה שכדי לכתוב את הספר הזה היא תידרש "להכניס את עצמה לתוך דעתה של אישה שנאלצת לשבת ליד מיטת בנה, ולצפות בו גוסס". או'פארל גידלה בן ושתי בנות, ממש כמו משפחת שייקספיר בזמנה, וידעה שבאופן בלתי-נמנע תחשוב על בנה כשתעצב את דמותו של המנט. היא החליטה שלא תעבוד על הספר עד שבנה יחצה את גיל 11. זה לקח עוד שלושה ספרים עד שהיא שבה אל אגנס שייקספיר ואל יגונה הכבד.
כדי להימנע עד כמה שאפשר מהסטת מוקד הסיפור אל וויליאם שייקספיר, בהיותו הסלב המפורסם בדרמה, היא הקפידה שלא לקרוא לו בשמו אלא לכנות אותו "הבעל", "האב" או "בנם של ג'ון ומרי". לאן האת'וויי היא החזירה את שמה המקורי, אגנס, כפי שהוא מתועד בצוואתו של אביה ריצ'רד.
אבל היא לא הגיעה אל לוח חלק – ההיסטוריה כבר גיבשה דעה מסוימת על אגנס, ואו'פארל הייתה צריכה לפרק אותה לפני שתרכיב אותה מחדש לפי חזונה. הנישואים הבלתי-מתוכננים, העובדה ששייקספיר חי את רוב חייו הרחק מאשתו והיעדר מוחלט של תיעוד כתוב – מכתבים, יומנים או רמזים במחזות – למערכת היחסים הרגשית ביניהם, המריצו את החוקרים להאמין שגם אם הנישואים היו יציבים, לא היו בהם אהבה או תשוקה יתרה. חלקם אף טענו שאן לכדה את שייקספיר בנישואים שלא רצה בהם, או כפי שאו'פארל ניסחה את זה, "הם ניסו לתת לשייקספיר גט רטרוספקטיבי".
הכעס והתסכול שעוררו הקביעות האלה אצל או'פארל הספיקו כדי לשכנע אותה לתבוע את עלבונה של אגנס בכתיבה. היא ידעה שאין כל ראיה לכך ששייקספיר תיעב את אשתו, ושלאחר פרישתו מהתיאטרון, בשנת 1613, אף שצבר הון שאִפשר לו לחיות בכל מקום בעולם, שייקספיר בחר לחזור לביתו בסטרטפורד. היא הסתמכה גם על הצוואה שהשאיר שייקספיר, שבה הוריש לאן את "המיטה השנייה הכי טובה בבית", כלומר המיטה המשותפת שלהם (המיטה הטובה ביותר בבית הייתה המיטה המיועדת לאורחים).
או'פארל עשתה כמיטב יכולתה כדי להשכיח מהקוראים שלה את כל מה שהם חושבים שהם יודעים על האישה שנותרה מאחור ולהעניק לה צדק ספרותי. מבחינתה מניעיה של אגנס, שנישאה למורה צעיר מאוד וחסר-פרוטה, היו לא פחות מנאצלים: היא ראתה את ניצוצות הכישרון של שייקספיר וניבאה את הצלחתו. ברומן היא העניקה לאגנס יכולות בלתי-שגרתיות כמרפאה באמצעות צמחי מרפא ורואת עתידות, וגם העניקה לה נדיבות אצילית: אגנס של או'פארל יזמה את הפרידה הכפויה בין האב למשפחתו, כדי שיוכל לממש את הפוטנציאל היצירתי והאמנותי שלו כשחקן, מחזאי ובמאי.
מעבר לאובדן הבלתי-נתפס עם מותו של ילד, מותו של המנט יצר מן הסתם תחושת אשמה עצומה גם אצל אמו, אישה בעלת כוחות ריפוי שנכשלה בהצלתו. היא עושה כל מה שהיא יכולה, כולל שימוש בצמחים ובאמצעים עממיים קיצוניים כמו קשירת קרפדה לבטן שלו, אבל ללא הצלחה. לאגנס אין עם מי לחלוק את הצער. שייקספיר מתואר ברומן כנפש חסרת-מנוח, המונעת מהצורך לברוח מהצל שהטיל אביו המתעלל, ג'ון שייקספיר. ההיעדרות שלו הדגישה את הנטל הרגשי והמעשי שהוטל על אגנס, שנשארה בסטרטפורד להתמודד עם האבל לבדה.
השיא הדרמטי ברומן, שראה אור ב-2020, הוא כשאגנס מגיעה ללונדון וצופה בבעלה מגלם את רוח הרפאים של אביו של המלט. בתחילה היא מזועזעת מבחירת השם, אבל עם הצפייה היא מבינה ששייקספיר ניתב את אבלו ותחושת האשם שלו אל כתיבת המחזה, והפך אותו למעשה של כפרה וזיכרון. הוא לוקח את תפקיד המת ומעניק חיים לבנו. האב הנעדר בחיים הפך לאב הנוכח במוות, על הבמה.
6 צפייה בגלריה
מעולם לא אישר שכתיבתו של המחזה הושפעה ישירות ממות המנט. מתוך "המלט"
(צילום: יחסי ציבור)
"המנט" נע בין שני צירי זמן: ההיכרות של וויליאם ואגנס וחיי המשפחה בסטרטפורד, והציר השני - קיץ 1596, כשג'ודית האחות התאומה חולה במגפה והמנט מנסה להציל אותה, מותו של המנט וההתפרקות והשבירה של המשפחה. בניגוד ליצירות תקופתיות, או'פארל לא מתמקדת בהיסטוריה הפוליטית. אין מלכה, אין חצר ואין נשפים - מה שיש הם בית, שדות, מלאכה ומחלות, או כמו שאמר איש אחד חכם, "רבים, עובדים, קקי ופיפי". העולם של אגנס והקשר העמוק שלה לטבע ולרפואה מהווים חלופה נשית לאמנות של בעלה. "המנט" עוסק בעיקר בשאלה מה מוות של ילד עושה להורים, לנישואים, איך הוא מעוות את הזמן והתפיסה, ואם יש בקצהו שביב תקווה שיאפשר להם לגדול מתוך הטראומה המשותפת. להיות במקום לא להיות.
ממדף הספרים לאולמות הקולנוע
"המנט" הפך כמעט מיד להצלחה מסחרית וביקורתית, לקח הביתה פרסים ותארים וביסס את האטרקטיביות שלו כמועמד לעיבוד קולנועי. העיבוד הזה לא איחר לבוא, כשאו'פארל שותפה לכתיבת התסריט וסטיבן ספילברג הוא בין המפיקים. ב"המנט" ג'סי באקלי מגלמת את אגנס, ופול מסקל ("אנשים נורמליים", עוד עיבוד מוצלח לרב-מכר) מגלם את וויליאם שייקספיר. את המנט משחק ג'קובי ג'ופ ("פיטר פן ו-וונדי"), ועל הבימוי והעריכה הופקדה קלואי ז'או, זוכת פרס האוסקר על "ארץ הנוודים". לצורך צילומי סצנת המחזה "המלט" נבנתה גרסה מוקטנת של תיאטרון "הגלוב", עם מאות ניצבים בתפקיד הקהל. הקפיצות בזמן שברומן הוחלקו לטובת ציר זמן ליניארי יותר, תודה לאל, כדי שהקהל יוכל להתמסר למערכת היחסים ולהזדהות עם האבל.
6 צפייה בגלריה
העיבוד המבוקש, הבמאית והמפיק. קלואי ז'או וסטיבן ספילברג
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
"המנט", שהפך מהערת שוליים היסטורית לרומן מצליח (בדרך גם הומחז לעיבוד בימתי) ואז לסרט הוליוודי, הוא חלק ממגמה מובהקת ורצון להיחשף לנרטיבים שמאנישים את הגיבורים ההיסטוריים, שמתמקדים במחיר האנושי של הגאונות האמנותית ובמערכות היחסים שעיצבו את היצירה שלהם; לומר משהו על הטבע האנושי, ולא רק להאדיר את ההצלחה המקצועית ללא הקשר. הוא גם מאפשר התמקדות בדמויות שוליים לא-מפוצחות, שיש להן השפעה לא מבוטלת על הדמויות המרכזיות. "תמיד חשבתי שהטרגדיה והדרמה הגדולה בחייו התרחשה דווקא מחוץ לבמה, בסטרטפורד, בבית", אמרה או'פארל בריאיון לפודקאסט Shakespeare Unlimited. "זה היה מותו של בנו".
