מאז שהוקם אנסמבל ציפורלה בתחילת שנות האלפיים, הוא פילס את דרכו בחכמה ובהצלחה אל לב ליבו של קהל התיאטרון הישראלי. עם מופעי מערכונים שמשלבים בין נונסנס לסאטירה חברתית, הם הצליחו לחצות את גבולותיו הבלתי אפשריים של תיאטרון השוליים בארץ, לצבור קהל חוזר ונאמן, למלא עוד ועוד אולמות ולהפוך מיינסטרים. ג'יין בורדו של הפרינג' הישראלי אם תרצו.
כיאה לפרינג', ציפורלה מעולם לא התחנחנו יותר מדי, אבל בייחוד בשני המופעים המצליחים שלהם שרצים כבר שנים רבות - "התקפת לב" ו"עקיצה טבעית" - הם הצליחו לייצר שפה משלהם עם מערכונים חוזרים שבעיקר נועדו להשאיר את הקהל שטוף צחוק. גם כשהם יצרו קטעי סאטירה, הם היו יותר כלליים. אבל במופע החדש, "קלאסה", ניכר שהחבורה התבגרה והבינה את מה שאנשים מבינים כשהם מתבגרים - אם אתה רוצה להגיד משהו אמיתי, אז לא כולם יחבבו אותך.
"קלאסה", שנוצר מהרגשות הגועשים שהביאה איתה המלחמה, הוא כנראה המופע הפוליטי ביותר של האנסמבל עד היום. כבר באחד מקטעי הפתיחה עולות על הבמה דמויות של שתי גננות אוחזות בנשק אשר "גויסו בשירות בן גביר". הן רוצות לוודא ש"אין בקהל ערבים או רבקה מיכאלי" - כי זה מה שמצווה הסדר הממשלתי החדש. אם זה לא היה ברור עד לרגע זה, ציפורלה דאגה לחתום במהרה הסכם עם הקהל: אם אתם תומכים של הממשלה הנוכחית, אתם מוזמנים לצאת מהאולם ולצעוק שאתם רוצים את כספכם בחזרה - זה לא מפחיד אותם.
4 צפייה בגלריה
אתם מוזמנים לצאת מהאולם - זה לא מפחיד אותם. מתוך המופע "קלאסה" של ציפורלה
(צילום: עמית אחאבן)
כזכור, ציפורלה נוסדו לפני שני עשורים על ידי חבורה מוכשרת שלמדה יחד במחזור מ' בניסן נתיב, ושהחליטה להקים משהו שלא היה לפני כן בישראל. בין מייסדי הקבוצה היו גם שחקנים כמו דאנה איבגי ובן פרי שהספיקו לעזוב, אבל עד היום אוחזים בו שישה מהם: גל פרידמן, לוטוס אתרוג, תומר נהיר פטלוק, תמרה קליינגון, עמרי דורון ואפרת אביב. הם הרוח החיה מאחורי ציפורלה, ולמרות ההתבגרות המנטלית שהמופע הזה מציג - פיזית יש להם אנרגיות שלא יביישו אנשים בשנות ה-20 לחייהם.
בשנים האחרונות הם גייסו חברים חדשים לשורותיהם, נפרדו וגייסו מחדש - כשאפילו גיה באר גורוביץ' עברה שם לרגע קצר לפני הפריצה הגדולה. כעת, כחלק מכוחותיהם נמנים כרמל נצר (ש"אבא שלה זה דני קושמרו"), אלעד סננס, בר חדד וסוזנה פפיאן - הכוכבת התורנית המצוינת של התאגיד ("סובייצקה" ו"הצבי"), שזוהרת גם על הבמה הזאת.
בין המערכונים תמצאו בדיחות על דור הטיקטוק, על היפסטרים ב"תדר", חיקויים של אריק אינשטיין, שלום חנוך, הגששים, ואפילו ציפי שביט וחנה לסלאו, וגם חאפלה מוגזמת של זמרים מזרחיים - מה שמעורר מידה של אי-נוחות לאור הבדיחות הרבות על זה שהקהל שלהם מורכב בעיקר מתל אביביים אשכנזיים. כטבעו של מופע כזה, במיוחד במקרה של האנסמבל הזה שכותב את התוכן שלו יחד, חלק מהמערכונים עובדים יותר וחלק פחות. אבל אולי אחד החלקים היפים בהומור נונסנס מהסוג הזה, הוא שכל אחד יכול ליהנות ממשהו אחר. כך למשל, כשבמשך מערכון שלם שניים מהשחקנים רבים על מי צריך לקבל את המקרופון, וכשלבסוף השחקנית לוקחת אותו ואומרת שבכלל התחילה לדבר כי רצתה לשבח את השחקן שלצידה - מי שרוצה יכול ליהנות מהפאנץ' המפתיע, ומי שרוצה יכול להעניק לו משמעות רחבה; אולי אם לרגע נעצור להקשיב - נגלה עולמות חדשים.
לרוב המופעים של ציפורלה הם על-זמניים, אבל המופע הזה כאמור נוצר למען הרגע ההיסטורי. עיקרו הוא ביקורת וסאטירה על המצב, זה נמצא כבר בכניסה לאולם כשאת הקהל מקבלים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, כדוגמת "תלבשי לבן" או "הבלדה על חדווה ושלומיק". זה נמצא גם בסופו, כשהקהל מוזמן לבוא לרקוד הורה בחוץ עם השחקנים. כך גם ממלאים את המופע "מערכוני בוקס בבטן" על הפחד מהשתלטות החברה החרדית על המרחב הציבורי, ביקורת על אזרחי ישראל, על הממשלה, אנטישמיות בחו"ל וגם פארודיה על הפרסומות בטלוויזיה שמנצלות את המצב. אך כשברור שהמופע מיועד לקהל ספציפי, נשאלת השאלה - אם עץ נופל ביער, ואף תומך-ממשלה לא רואה אותו - האם הוא באמת עשה אימפקט?
ובכל זאת, בעולם שבו מוסדות תרבות ויצירות אמנות מפחדים לבטא דעות פוליטיות ממשיות - ואפילו ל"ארץ נהדרת" לקח כמה פרקים עד שהיא נזכרה מה זה סאטירה - הקול שציפורלה משמיעים כרגע במוזיאון תל אביב, כשבדרך נמצאת כיכר החטופים, חשוב. בין אם אתם מסכימים איתו או לא. כעת, אחרי ניסיון רב-שנים, הם חוזרים למקורות הפרינג' האמיצים ושוחטים לאורך המופע את כל הפרות הקדושות והלא קדושות - מ"ביחד ננצח" ועד "זה לא הזמן לפוליטיקה", כשהם עוברים כמובן דרך משפחת נתניהו, טלי גוטליב, סמוטריץ', בני גנץ ואפילו סטפן לגר, בן זיני ואליקו ולירז.
