"נשים לא מושלמות" של אפל טי-וי מעלה רעיון דווקא לסדרה אחרת, "שחקניות לא מושלמות": סיפורן של שלוש נשים מוכשרות בטירוף, עם רזומה של תפקידים מצוינים ומוניטין מקצועי כמעט ללא רבב, אשר חשבו שהן מלוהקות לסדרת יוקרה וגילו להפתעתן שהן בליבה של מלודרמה מצועצעת, שהפוטנציאל שהיה לה נעקר באמצעות דמויות נלעגות ומתקפת קלישאות שלא הייתה מביישת נחיל כטב"מים ישראלי בשמי איראן. "שחקניות לא מושלמות", בסגנון רשומון כמובן, תביא את השתלשלות האירועים: מקבלת התסריט דרך דיוני השכר, ההחלטה להתחייב וההבנה שאולי עדיף היה להמתין לפרויקט אחר.
"נשים לא מושלמות" - טריילר
(באדיבות אפל TV פלוס)
עד שזה יקרה, תצטרכו לנחש בעצמכם כיצד שחקניות בליגה של קרי וושינגטון, אליזבת מוס וקייט מארה לא קלטו שיש גבול ליכולת שלהן למנוע את התאונה המצערת הזאת. השלוש מגלמות חברות קרובות, מארי (מוס), אלינור (וושינגטון) וננסי (מארה), שמותה הפתאומי של אחת מהן לא רק מטלטל את עולמן של השתיים הנותרות אלא חושף מערכת יחסים הרבה יותר פתלתלה ואף מניפולטיבית ביניהן סביב הנושאים הגדולים של החיים: זוגיות, כסף, קריירה, הורות וטראומות ילדות שלא מניחות אף פעם.
הסדרה, שמבוססת על רב-מכר מאת ארמינטה הול, מובאת בקולן של שלוש הגיבורות ולכן נעה בין ההווה לעבר, במאמץ לשפוך אור על הפינות האפלות אשר יסבירו כיצד הגיעו הדברים הידרדרו עד כדי כך. אילו רק הקריינות לא הייתה איומה עד כדי פארודיה - ומלכתחילה זה לא שמישהו ציפה לשי אביבי ב"בואו לאכול איתי" - זה גם היה יכול להיות מהנה.
כפי שמובן משתקף בשם הספר והסדרה - אנדרסטייטמנט תחפשו במקום אחר - "נשים לא מושלמות" מבקשת לעסוק בנושא הרגיש של מעמד האישה הליברלית במאה ה-21, זאת שנדרשת לתפקד פיקס בכל החזיתות ולא להפסיק לחייך. המשימה הזאת כל כך תובענית וכפוית-טובה, שהיא מסוגלת לערער דווקא את החלל שאמור להיות הכי בטוח - החברות הנשית, זאת שאמורה לכאורה להתעלות מעבר לרגשות טבעיים כמו קנאה וצרות-עין. והנה, ככל שהפרקים חולפים מתברר עד כמה היסודות של החברות הספציפית הזאת היו חלשים ולא אמינים, עד שמתבקש לתהות מה בעצם גרם להן לדבוק זו בזו מלכתחילה. הבעיה היא שגם התסריט עצמו חלש ולא אמין אפילו יותר מהקשר שלהן, כך שגם לשאלה הזאת אין באמת תשובה טובה.
מלבד הצופים והצופות, שמכרו להם וינטג' TV וקיבלו טלנובלה בע"מ, הסובלות המרכזיות הן השחקניות הראשיות, ובעיקר מוס: קשה להאמין שהשחקנית שהובילה יצירה משפיעה כמו "סיפורה של שפחה" והתברכה בכריזמה שמסוגלת להאיר את כל רמת גן עברה מייקאובר שגורם לה להיראות כמו דודה מאותה עיר, על מנת שתוכל להיכנס באופן לא משכנע לנעליה של מארי, עקרת בית מרירה הנשואה לאקדמאי נרקיסיסט (קורי סטול). גם הקרקור של אלינור וננסי סביב רוברט (ג'ואל קינמן), הנפו-בייבי המיוסר של משפחה עשירה, לא ממש תורם לתחושה שהריאליזם כאן עשוי מבטון יצוק. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את החקירה הפלילית, שמתנהלת כאילו מדובר בגניבת מסטיק מפיצוציה ולא בתיק רצח בפרופיל גבוה.
עם זאת, המשבצת של טלוויזיה חסרת-חשיבות צריכה להתמלא בלילות נטולי-שינה ובימים מורטי-עצבים, ובהקשר הזה הסדרה לפחות תופסת קצב טוב למן הפרק הרביעי בערך מתוך שמונה (או שפשוט מתרגלים). הגירוד שמבקש לדעת מה קרה מסופק ואפשר להמשיך הלאה עם המסקנה המטלטלת: "נשים לא מושלמות" והסדרה בעניינן בוודאי שלא.
