האם מישהו באמת יודע מה רוצה מאיתנו ראיין מרפי בשלב הנוכחי? האם לא הגיע הזמן שהוא יניח בזהירות את המחשב על הרצפה וייסוג לאחור בידיים מורמות? מרפי הוא אמנם רק המפיק בפועל של העונה השלישית באנתולוגיה הנטפליקסאית שלו, "מפלצת: הסיפור של אד גין" (מדוע השמיטה נטפליקס י' שבפירוש אמורה להיות שם, בתרגום שמו?), שממפה באופן חופשי את קורותיו של גין - הרוצח הסדרתי שכל הפסיכופתים העתיקו ממנו. אבל מאחר ויש בסיס להניח ששמו של מרפי רשום על הצ'ק, אני בהחלט רואה בו הנושא באחריות.
"מפלצת: סיפורו של אד גין" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אחרי ג'פרי דהאמר והאחים מננדז, מרפי חוזר לעוד רוצח, הפעם כמה עשורים אחורה. אדוארד גין, "הקצב מפליינפילד", היה אדם בודד מוויסקונסין שחייו נשלטו על ידי אימו הדומיננטית והנוצרית בהקצנה, אוגוסטה. אחרי מותה הוא הפך לחטפן גופות אובססיבי, והצדיק ממצאי זוועות שאותרו בביתו בטענה שהוא ניסה "ליצור חליפה מעור אנושי שתאפשר לו לחזור לעורה של אימו". באופן כללי הוא עשה דברים כמו לשמר במלח ווגינות נשיות, ליצור חפצים מעור אנושי ורציחתן של לפחות שתי נשים, כלומר רציחות שבהן הודה. במשפט שלו – הפתעה! – הוא נמצא בלתי-שפוי מבחינה משפטית ובילה את שארית חייו במוסד פסיכיאטרי, עד מותו בשנות ה-80.
העונה השלישית של "מפלצת" (שביים מקס ווינקלר וכתב איאן ברנן, השותף הוותיק של מרפי) היא עדות לכך כנראה שאין מבוגר אחראי שיעצור את ההתדרדרות של מפיק-העל. אם העונות של "סיפור פשע אמריקאי" על המשפט של או.ג'יי סימפסון והעונה על רצח איל האופנה ורסאצ'ה עוד שילבו בטראשיות שלהן גם תובנות כלשהן על הטבע האנושי או התקופה, ב"סיפורו של אד גין" נדמה שמרפי לקח סניף אחד יותר מדי של אבקת "פשע אמיתי". כרגע, כפות בכתונת-משוגעים, הוא פשוט נהנה להתפלש בכל אלמנט בהמי או אכזרי שהמין האנושי מסוגל לו, ולהוסיף גם כמה שהוא המציא (והפעם החירות שהוא לוקח לעצמו רבה במיוחד) כדי להעמיק את הזעזוע.
מרפי לא הסתפק בעובדות הידועות מהחקירה והתיר לעצמו תוספות כמו נרטיב שמתאר את האובססיה של הדמות הראשית לאילזה קוך ("הכלבה מבוכנוולד") והזיות שכוללות התעללות באסירים יהודים במחנות ריכוז כחלק מהמאפיינים שעיצבו את הפסיכוזה של גין. ויש גם יחסי מין של הדמות הראשית עם גופה, רציחות נוספות ושלל מפגשים בדיוניים עם רוצחים סדרתיים אחרים (גם כן מהעתיד!). נדמה שמרפי לא פסח על הזדמנות לבדוק מי ייכנע קודם – העיניים של הצופה או הקיבה שלו.
באחת מפסגות שגעון-הגדלות שלו מזמן מרפי לסדרה גם את אלפרד היצ'קוק (ביצוע חיוור של טום הולנדר, "הלוטוס הלבן"), את רוברט בלוך, שעל פי ספרו נעשה הסרט "פסיכו", ואת אנתוני פרקינס - ששיחק בסרט (פה מגלם אותו ג'ואי פולארי). באחד הדיונים של בלוך והיצ'קוק מסביר אבי ז'אנר האימה ש"זה לא קולנוע שמישהו יזהה, זה משהו חדש לגמרי, אבל היא (אשתו) טועה לחלוטין כשהיא אומרת שאנשים לא ירצו לצפות בזה". נדמה שמרפי מדבר יותר מהכל על עצמו, מעין ווישפול ת'ינקינג ושכנוע עצמי (מוצדק?), שאותה חגיגה תאוותנית על רגעי השפל האנושיים תלהיב קהל צופים רחב לא פחות משהיא מלהיבה אותו עצמו.
כמו תמיד אצל מרפי, הגראפיות הבוטה מצופה בצילומים יפהפיים, תקריבים מושקעים, ארט נהדר ומשחק מצוין של הנוגעים בדבר (צ'ארלי האנם בתפקיד גין השיל כ-15 קילו בשביל התפקיד ואימץ עין עצלה; לורי מטקאלף מגלמת היטב את האמא הרדופה שלו). אבל פריים צבעוני ושמות של איי-ליסט כבר לא מצליחים להסתיר את המצב הנוכחי: מרפי מתקדם בצעדי ענק להפיכתו לפארודיה על עצמו, ונטפליקס מממנת לו את הפסיכוזה. אני רק מקווה שיש מישהו עם חזון בחברה הזאת, שתוך כדי רוכש את הזכויות על הסיפור האמיתי של ראיין מרפי עצמו - מפיק ויוצר-על שהתבלבל ונפל. נשבעת שבזה אני אצפה.
