"שמש חצות" הוא שמה של תופעת טבע מעט סוריאליסטית, המתרחשת מספר חודשים בשנה באזורי הקטבים: השמש מתקרבת אל קו האופק, אבל במקום לשקוע היא עוברת לשלב הזריחה, מהלך שיוצר את היום האינסופי, כלומר יממה המורכבת משעות אור בלבד. הפועל היוצא של "שמש חצות" הוא שהמעבר בין יום אחד לזה שמגיע אחריו אינו מורגש. התופעה הזאת שימשה כהשראה לתערוכה המשותפת של האמנים הילי גרינפלד ושיראל ספרא שהפכו אותה למטאפורה לתופעה חברתית: היעדר או טשטוש הגבול בין הילדות לבגרות וההתכה ביניהם, שמאפיינים את הדור הנוכחי.
כשגרינפלד וספרא קיבלו הצעה להעלות תערוכה משותפת על נושא ההתמזגות בין הילדות לבגרות, נושא שנוכח בעבודות של שניהם, הם החלו לגבש אותה יחד. אלא שמהר למדי, המציאות עצמה זלגה אל שיחות הזום הליליות והטכניות שעסקו באמנות. העובדה ששניהם הורים לילדים קטנים, אנשי חינוך (ספרא הוא גנן לגיל הרך, גרינפלד מורה לאמנות בחטיבה), החרדות והמצוקות שלהם כהורים והצורך לתווך את אירועי השעה לצאצאים ולחניכים שלהם העסיק אותם לא פחות, ובסופו של דבר גם מצא את דרכו את היצירות שמוצגות בתערוכה, שאצרה הדס גלזר. "החיים פשוט נכנסו", נזכרה גרינפלד, "לא התכוונו לדבר על ילדים אבל יש תינוק בוכה ויש אזעקה, וזה נכנס ברמה הפיזית, לא הרעיונית. אי-אפשר להתעלם מזה".
המלחמה חלחלה לעבודות של שניהם. "בעבודות שלי יש מצד אחד שקט או יופי אבל מצד שני רוחש משהו מתחת, מציק", מעידה גרינפלד, אם לשני ילדים, בני שנתיים ושש. "אותי ספציפית תמיד משך לחפור בזכרונות ילדות ולחפש את המקום של הדברים המפחידים יותר דווקא. למצוא את המקומות שמאיימים עליך כילד, מקומות אפלים, ולפעמים כמבוגר עולה זיכרון שמחזיר אותך במן מנהרת זמן לאותה תחושה. שחזור של זיכרון ילדות כמו גם מקום של חלום ומציאות, כשהחלום חודר למציאות ולהפך. זו גם נקודת ההתמזגות של שמש חצות – אתה לא באמת נפרד מהילדות במקרה הזה".
אצל ספרא המלחמה הציתה מחדש זכרונות ממלחמה קודמת, שהתרחשה במהלך השירות הסדיר שלו באחת הסיירות. את החיבה שלו למיצגים אינטראקטיביים שמאפשרים לקהל להרגיש כחלק מהתערוכה הוא תרגם הפעם לגלגל ענק שעליו מצוירות שמשות. "השמש זזה כל הזמן, אבל לא שוקעת ולא זורחת", מסביר ספרא, "ועבורי זאת נקודת חיבור גם לחוויה שלי במלחמת לבנון השנייה שהייתה מאוד חזקה, שהזמן לא עובר. השמש מטיילת בשמיים והזמן נמתח, ואני מנסה לתת את הכוח שאפשר לסובב את הזמן. קראתי לזה 'הזמן מתעגל דרך גלגל העין', וזה מתחבר גם לרעיון משחקי, פארק שעשועים, קצת כמו ימי-קיץ עם הילדים בחופש כשאתה עולה למתקנים והזמן לא עובר. זה שילוב של הנאה עם אימה".
וממש כמו לפי הספר, חוויות העבר של ספרא וגרינפלד לא מסתיימות בהם, אלא מעצבות גם את ההורים שהם היום. גרינפלד גדלה כילדה במעלות ובנהריה, בתקופה שבה זעזעו את הישראלים חדירות המחבלים מלבנון. "אני מכירה את ההווי", היא אומרת, "בגיל חמש נחשפתי לחדירת המחבלים ולסיפור של משפחת הרן, על האמא שבטעות חנקה את התינוקת שלה. אני זוכרת שזה היה מדובר ומפחיד. אני מגנה על הילדים שלי מסיפורים כאלה אבל אולי המקומות האלה חוזרים, דברים מתחברים". כשהייתה בת 20, אחיה - שהיה אז בן 22 - נטל את חייו בעקבות מה שבדיעבד התברר כפוסט-טראומה לאחר השירות הצבאי. "לא חיברתי את זה באופן ישיר עד עכשיו אבל הסיפור של אחי הוא אחת מהסיבות שאני חוזרת אחורה, הסיבות לעיסוק שלי בילדות ובבגרות".
ואיך את חווה את ההורות בזמן המלחמה?
"כל הורה חרד לילדים שלו גם במצב רגיל, אבל המלחמה הביאה את זה לאקסטרים, בעיקר ברמת הפער בין מה שקורה בפנים ובחוץ. כשאת צריכה להעמיד פנים שהכול בסדר מול הילדים ובינתיים בחוץ העולם משתולל, וזה עדיין ככה. אני קוראת את החדשות ומבחינתי הפער הזה לא נסגר. אני ובן זוגי מדברים המון על עד לאן לחשוף את הילדים. מאוד הפתיע אותי שחוץ מאזעקות וההתנהלות הבסיסית, הבן שלי מיעט לשאול. רק לפני כמה ימים, למשל, הוא שאל למה שמנו חוט צהוב על האוטו. בהתחלה לא הבנתי ואז חשבתי שיש לו איזה מנגנון שמבין שזה משהו שהוא לא רוצה לדעת.
"אי-אפשר לחסום הכול והוא נחשף בלית ברירה. את יושבת בתור לקופת חולים ויש לך את החדשות מול העיניים. ויש דיבור בקבוצת הורים של הגן של את מה הגננת צריכה לשתף ומה לא. אני חשבתי שהיא כן צריכה לתווך כי אחרת הם קולטים מאחים גדולים או מהרחוב, וזה הופך למשהו עוד יותר מאיים. המציאות היא כל כך מאיימת שאני לא יודעת אם יש יותר מזה, אבל אולי כשמבוגרים מתווכים את זה, זה מרגיש קצת יותר בשליטה.
"הרי ב-7 באוקטובר קרה פה משהו שהוא חדירה לבית, כשהבית אמור להיות המרחב הבטוח. אם חיינו באשליה שאנחנו בטוחים, פתאום הידיעה שמישהו יכול להיכנס אליך הביתה ולפגוע בך. החרדה הכי גדולה שלי היא מתהליכים שקורים בתוך הארץ. המקום של מאיפה תבוא האלימות? היא כבר כל כך גדולה ופולשת לכל מקום, היא חלק מהחברה שלנו שאני לא יודעת איפה הם יתקלו בזה כשהם יגדלו ואיזה כלים אפשר לתת להם. הורים הם אובדי עצות במובן הזה".
מהחינוך יבוא השינוי
את החיבור אל הילדות חווים ספרא וגרינפלד גם מכיוון אחר – הילדות והנערות של עצמם ושל הילדים הפרטיים שלהם מתמזגת אל תוך הילדים והנערים שהם פוגשים כאנשי חינוך, הצלע השלישית במשולש והמחשה חיה לחשיבות הקניית כישורי התמודדות לדור הבא, נוכח המציאות הנזילה והמטלטלת.
7 צפייה בגלריה
"אני רוצה ללמד ברמה האידיאולוגית ולעשות שינוי שמגיע ממקום מאוד עמוק". הילי לב גרינפלד
(צילום: מיכאל לב)
"אם פעם חשבתי שמתאים לי ללמד כי כי אני אמנית ורוצה לעשות משהו שקרוב לתחום שלי", מבהירה גרינפלד, "עכשיו השתנה לי משהו בראש. אני רוצה ללמד ברמה האידיאולוגית ולעשות שינוי שמגיע ממקום מאוד עמוק. אני כל הזמן חושבת עליהם. זה דור שבכתות ד'-ה' התמודד עם קורונה ואז מלחמה בכיתה ז'. זו חוויה קיצונית מבחינה תודעתית. אני מלמדת ילדים ונערים בז' עד יא' ואני רואה אצלם את הניתוק הזה, כמו אצל הבן שלי.
"בשנה האחרונה התחזקה אצלי התחושה שפעולת החינוך, ברמה הטהורה שלה, הפכה להיות בעלת חשיבות יותר גדולה כי משם יבוא השינוי. מתוך האמונה ומתן המקום למתבגרים שאני עובדת איתם, ברמה הכי אנושית אבל ממקום של תיקון. כי אם יש פתאום יש מורה אחד שרואה את התלמידים האלה, לא משנה באיזה מקצוע, זה יכול ממש להשפיע על החיים של איש צעיר. לא מעניין אותי בכלל אם התלמידים מוכשרים או לא, מעניינת אותי המוטיבציה, מעניין אותי לפתח חשיבה. אי-אפשר לעשות שינוי מהיר אצל תלמידים, אבל אני מנסה לבנות אמון ולהבין מה מעניין אותם, להבין את הצרכים הבסיסיים ולא להתערב יותר מדי. כשמשקים יותר מדי הורגים את הצמח, רוב האנשים הורגים את הצמחים שלהם כשהם נותנים להם יותר מידי מים והם נרקבים, ואני מרגישה ככה גם לגבי ציורים וילדים".
את גם בענייני צמחיה?
"אני גם קצת מגדלת צמחים כדי לצייר אותם וכשאני מתבוננת בהם אני ממש רואה את הגננות, זה לא במקרה שלגננים וגננות קוראים באותו השם".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו בתקופה שהעולם כולו עובר טלטלה ולא ברור לקראת מה אנחנו הולכים". שיראל ספרא
(צילום: קארו ברקן)
"אני גנן של גיל מאוד רך, ילדים בני פחות משנה עד גיל שלוש", מתאר ספרא, "זה גיל מופלא. מה שאנחנו מנסים לספק לילדים בגילאים האלה זה קודם כל צרכים בסיסיים. אוכל, שינה, מים, אהבה, ועל המקום הבסיסי הזה ביטחון. מהמקום הזה אנחנו מנסים לתת לילדים קודם כל אמונה בעצמם וביכולות שלהם. הדבר השני הוא הכרה ברגשות, שיבינו מה הם מרגישים, שזה בסדר להרגיש עצב או שמחה או כל רגש אחר. להדהד את זה כשיצאו אל העולם הגדול מצוידים, כי אנחנו בתקופה שהעולם כולו עובר טלטלה ולא ברור לקראת מה אנחנו הולכים.
"אלה מיומנויות שמתחילות להתפתח ממש בגילים האלה ואצלי אפשר לראות את השינויים אפילו מיום ליום או משבוע לשבוע. זה מאוד מספק ואם מקבילים את זה לעולם האמנות, זה מקום שמצריך ממך ראייה רעננה כל הזמן. לדעת לראות את הילד כמו שהוא הגיע היום לגן ולא כמו לפני יומיים, כי אולי הוא כבר עבר שלב".
חרב הפיפיות של הזכרונות
את משפחת ספרא על שלושת ילדיה, המתגוררים בהררית, פגשו אירועי 7 באוקטובר מהר מאוד למרות המרחק מהעוטף. חבר של אחד מילדיו של ספרא נחטף עם המשפחה שלו, ובנוסף נחטפו הסבא והסבתא של ילדי השכנים שלהם, ששהו בעוטף באותו היום. "מצאנו את עצמנו מההתחלה צריכים לתווך את המצב המוזר הזה" משחזר ספרא, "שלא הולכים לבית ספר וכל המבוגרים מאוד מתוחים אבל הם לא מבינים מה קורה, כי שקט. ואחר כך ללכת לכיתה ולראות שחסר חבר, מה זה אומר שהוא לא נמצא? שהוא בעזה?".
מה עושים?
"הייתה לנו הרבה עזרה מבית הספר, כי כשילדים שומעים דברים הם לא תמיד באים לשאול את המבוגרים שאלות. הם בונים לעצמם מן סיפור בראש. אז ניסינו לשים דגש למשל על שליחת מחשבות טובות וכוונה שימצאו אותו ושהוא יחזור עם המשפחה שלו. כשהגיעו זמני הפיצוצים והירוטים והאזעקות, תקופה מאוד ארוכה, התפקיד היה בעצם לנסות לפוגג את הדאגה ולהעביר לילדים רוגע, בזמן שאנחנו כל הזמן על רכבת הרים בין חרדה קיומית ובין לחגוג לרגע את זה שאנחנו עדיין חיים ואז להתבייש בזה שאנחנו ממשיכים את החיים ואז שוב לפחד".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו כל הזמן על רכבת הרים בין חרדה קיומית ובין לחגוג לרגע את זה שאנחנו עדיין חיים". הילי לב גרינפלד, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על עץ
(צילום: טל ניסים)
"אני חושבת על הגילים שמבינים ממש", מודה גרינפלד, "הם קצת מנותקים וחיים בעולם שלהם. זאת שאלה שמעסיקה אותי מאוד, איפה זה פוגש אותם ואיך זה לגדול בסביבה כזאת. אצלי הייתה אשליה של ילדות מסוימת כשהייתי ילדה, היה שקר או אשליה של מוגנות. אבל פה יש את המהפכה הטכנולוגית ויש להם גישה להכול. אי-אפשר למנוע מהם אינפורמציה, צריך ללמד אותם להטיל ספק".
את החרדה ניסה ספרא להמיר בעשייה. "אני זוכר לילות שאני מגיע לסטודיו ואומר 'אוקיי, זה היום הכי ארוך בשנה שלי, השמש עדיין לא זורחת אבל האור יוצא מהעבודות, ואני חוזר ורואה את האורות הקטנים כשכולם ישנים בבית, והניצחון הזה, שאני הורה ועדיין מצליח לעשות אמנות, שיש לי שעות בסטודיו שהן קדושות ואני ממשיך לעבוד כי אני יודע שזה התפקיד שלי בעולם. גם אם זה על חשבון שעות שינה ועבודה ותוך כדי שאני נמצא עם הילדים כשאין מסגרות".
חוויית היצירה האמנותית כאלמנט הישרדותי משותפת גם לגרינפלד, שמאז המלחמה מוצאת את עצמה "נלחמת על המקום הזה. וזה ככה גם בשביל הקהל, אגב", היא מחדדת. "מישהי סיפרה שהיא התלבטה אם לקום או לא מרוב מועקה, ובאה וקיבלתי אוויר לנשימה. אז אם בהתחלה זה נראה כמו הדבר הראשון שמתבטל, הדבר הראשון שמקצצים, אחרי כמה זמן התחלתי לראות שזה ממש עוזר ולא רק לי".
7 צפייה בגלריה
"אצלי הייתה אשליה של ילדות מסוימת כשהייתי ילדה, היה שקר או אשליה של מוגנות". הילי לב גרינפלד, שעון שמש, שמן על עץ
(צילום: טל ניסים)
את האמנות זוכר ספרא כמקום מפלט עוד כשהיה ילד, בן רביעי מתוך שישה למשפחה חרדית אדוקה מאוד בירושלים, עם אבא בוגר מלחמת יום כיפור. "חיי הדת וההכרח להתנהג תמיד על פי כללים מחמירים היו לי קשים. בתור ילד חיפשתי את המקום הבטוח שלי, מקום של חופש שבו אני יכול להיות עצמי ולהשמיע ולשמוע את הקול שלי, שלפעמים הלך לאיבוד בין כל האחים והרעש בבית.
"ביליתי המון זמן מחוץ לבית בגלל קושי שהרגשתי שם וגם כי באופן אובייקטיבי הוא היה בית קטן. בכל קיץ הייתי מבלה המון במוזיאון ישראל ביחד עם האחים הגדולים שלי, זאת הייתה חוויה מתמשכת וקסומה. כחלק מהעולם הדמיוני שיצרתי סביבי לחלומות היה מקום נכבד, הם איפשרו לי לעוף למצוא אוצרות ולחוות חוויות משונות. עד היום חלק גדול מעבודות האמנות שאני יוצר קשורות לרצף שבין שינה לבין עירות וגם הקו המפותל בין מה שקרה לי בילדות ומה אני מדמיין שקרה לי".
7 צפייה בגלריה
"לחלומות היה מקום נכבד, הם איפשרו לי לעוף למצוא אוצרות ולחוות חוויות משונות". שיראל ספרא
(צילום: הדס גלזר)
אתה זוכר את הילדות שלך?
"אני זוכר את הילדות שלי יחסית טוב, הייתה לי תקופה שמילאתי קיר שלם בזכרונות ילדות, עבדתי שבועיים והורדתי זכרונות לכתב, אז זה קצת ניקה אותי ואני מרגיש פחות עמוס. אבל בשנים האחרונות נוכחת השאלה מה באמת קרה ומה אני חושב שקרה. והרגע הזה, כשריח או צליל מעלים תמונה מאוד עמומה ותחושה מאוד ראשונית, זאת לפעמים חוויה מקסימה ולפעמים זה מחזיר למקומות כמו מלחמה. זו חרב פיפיות".
מתי הבנת שהמסגרת הדתית לא מתאימה לך?
"בגיל 18 יצאתי בשאלה. הייתי מגיע בסופי שבוע להתארח ולישון על הספה אצל דודה שלי, האמנית שולמית אשכנזי, גם היא חרדית לשעבר, שם גם קיבלתי ממנה את שיעורי הציור הראשונים שלי, שתרמו בדיעבד להבנה שהאמנות היא היעוד שלי בעולם. היציאה בשאלה הייתה תהליך קשה שבמהלכו שאלתי את עצמי לא פעם אם החופש שווה את כל הקושי שאני עובר. היום, בדיעבד, אני יודע שכן. אפרופו פסח, באופן סמלי היציאה בשאלה והאמנות הם 'יציאת מצרים שלי'".
