בריאיון ל"לה רפובליקה", אחד העיתונים היומיים המובילים באיטליה - שמזוהה עם קו מרכז-שמאל, אומר הסופר הישראלי דויד גרוסמן כי הוא רואה במתרחש בעזה "רצח עם".
גרוסמן מתייחס לנתוני ההרוגים בעזה, ומודה שהחיבור בין המילים "ישראל" ו"רעב" - אם בשיחות עם חברים ובכותרות העיתונים - הרסני ומבלבל ברמה האישית. לצד זאת, הוא מדגיש כי המספרים על הנפגעים מועברים באמצעות חמאס וכי ישראל "לא יכולה להיות האשמה היחידה בכל הזוועות". בעיניו, "הכיבוש השחית אותנו". "הקללה של ישראל נולדה עם כיבוש השטחים ב-1967. התחזקנו מאוד צבאית, ונפלנו לפיתוי שבכוח מוחלט לצד טיפוח הרעיון שאפשר לעשות הכול".
על השימוש במונח "רצח עם" הוא אומר כי מדובר במילה משפטית וכבדה ש"מתגלגלת כמו מפולת ומביאה עוד סבל", אך עדיין אינו יכול עוד להימנע משימוש בה. עם זאת, הוא מזהיר שלא לאפשר לאנטישמים לנצל ולסלף את המושג, וקורא לישראל "למצוא דרך לנתק את הזיקה שנוצרה בין ישראל ל'רצח עם'".
בהקשר הפוליטי מבקר גרוסמן את הקריאות של שרים מהימין הקיצוני לחידוש ההתנחלויות בעזה, כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. "על מה הם מדברים? יצאנו מעזה לא מטוב לב, אלא כי לא הצלחנו להגן על האנשים שלנו". לדבריו, גם הפלסטינים "יכלו להפוך את עזה למקום משגשג", אך "נכנעו לפנאטיות" והפכו אותה לבסיס לירי רקטות. כך לדבריו, "שני הצדדים נכנעו לפיתוי שבכוח".
על היעדר מחאה המונית בישראל הוא אומר כי "קל לא לראות וקל להיכנע לפחד ולשנאה, במיוחד אחרי 7 באוקטובר", ומתריע מפני בידוד בינלאומי גובר. בנוגע לביקורת על אמנים וסופרים ישראלים שמבטלים להם אירועים בחו"ל, הוא אומר שזה מתאים לרוח התקופה, אך הדבר לא ימנע ממנו להמשיך להביע את עמדותיו.
עוד גרוסמן הדגיש כי הוא נשאר "דבק" ברעיון שתי המדינות, לצד הייאוש שאופף אותו. "אין אלטרנטיבה", כך לדבריו. בנוסף, הסביר כי הוא תומך ביוזמת הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון (ומאז קיום הריאיון, גם מדינות נוספות באירופה שתומכות בו) להכרה במדינה פלסטינית, בכפוף לתנאים ברורים - ללא נשק ובחירות שקופות. לבסוף הוא דוחה את הטענה שאינטלקטואלים ישראלים שמרו על שתיקה: "התגובה האיטית הייתה טבעית אחרי האובדן; הלב שלנו במקום הנכון, בתוך מציאות חסרת לב".
