בזמן שהיכל ה-O2 בלונדון מתמלא באיטיות בזרם מגוון של מגדרים (ורובם לבושים כל כך יפה שבא לחבק כל אחד ואחת מהם), על המסך הענק שמעל הבמה מופיעים מסרים ששולחים מעריצים ומעריצות ל"אמא מאנסטר", הלא היא ליידי גאגא: קווירים שמודים לה על האומץ לחיות את חייהם באור ולא בצל, צליינים שהגיעו מאוסטרליה כדי להשתחוות, צעירות שחלמו שנים על הרגע הזה. לפעמים גאגא (או מישהו שנמצא לידה) עונה להם בזמן אמת, מודה על הזכות לשרת את הציבור ומבטיחה שזה יהיה שווה את המאמץ.
הריטואל, שממלא את הזמן המוקדש בדרך כלל למופע חימום, הוא חלק בלתי נפרד מאירוע שנמשך יותר משעתיים, שנפרסות על פני חמש מערכות, 30 שירים, אינספור תלבושות, עשרות רקדנים ורקדניות וגולגולת בגודל של טנק וחצי. הוא מעיד על הדבר האחד שגאגא עושה כמעט טוב כמו פופ (ומשחק, למען האמת): ליצור קהילה אדוקה, מלוכדת ואינטימית, למרות היותה מוצר שמיועד בראש ובראשונה להמונים.
כמובן שגם לביונסה וטיילור סוויפט יש צבא, והוא אפילו אגרסיבי יותר מ"המפלצות הקטנות" שמלוות את גאגא בכל אשר תלך. אבל רק אצלה התחושה היא שמדובר בתנועה של תרבות-נגד, החותרת נגד המיינסטרים שהלהיטים של גאגא מתנגנים בו כבר תיכף 20 שנה. והאנרגיה הזאת, כשהיא מלווה בהופעה שהמילה "מושקעת" לא מתחילה לתאר אותה ומתקיימת באתר קטן יחסית למה שגאגא מסוגלת למלא (ההופעות הקודמות באנגליה היו באצטדיון של 80 אלף איש), מתפרצת בחזרה כשמסתיים המשחק המקדים ומתחיל הדבר האמיתי. או-הו כמה שהוא אמיתי.
ליידי גאגא בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
הטור הנוכחי והמרוכז של גאגא חוגג את האלבום Mayhem, שיצא בתחילת השנה ושורד היטב בצמרת האלבומים הטובים ביותר של 2025. גאגא חזרה בו הביתה, אל הדאנס של המועדונים שגידלו אותה בניו-יורק, אבל גם לסאונד התעשייתי של שנות ה-80 וה-90, עם השפעה חזקה מאוד של ניין אינץ' ניילז ודפש מוד. לא מיותר לציין, שהחיבור שלה לז'אנר הנ"ל הרבה יותר משכנע מאשר המחוות של ביונסה לקאנטרי ולטכנו, למשל.
ההופעה מכפילה ומשלשת את המחויבות של גאגא לפורמט: תפאורה גותית לעילא עם מוטיבים אופראיים מובהקים, עיבודים שמתענגים על צליל מלא נפח של להקה חיה לצד קרחנה מתבקשת ובלתי נמנעת. הקונספט הוא מלחמתה העיקשת של גאגא בשדים של עצמה, שלעתים גולשת לאלימות תיאטרלית (וגם זה מתחבר היטב למורשת ניין אינץ' ניילז), עד לשחרור המיוחל וההכרה שהיא Born This Way. זה יומרני להחריד, זה נפוח עד כדי גיחוך וזה פשוט מעולה.
בעיקר ניכר, שגאגא סוף-סוף מרגישה בנוח עם דמותה הנוירוטית, וגם הבלתי נסבלת לפרקים, ועכשיו היא באה ליהנות. ברוך ה' לא חסר לה ממה - לצד רוב שירי האלבום החדש וביצועים סוחפים של "אברה-כדברה" ו-Garden of Eden, היא חוזרת לא רק ללהיטים הוותיקים כמו Poker Face ו-Just Dance והמאסטים שהם Bad Romance ו-Shallow, אלא גם לקלאסיקות שמעט נזנחו עם השנים, כמו Judas המקפיץ ואפילו "אלחנדרו". גם Applause מהאלבום המושמץ Artpop (שרבים ורבות בקהל דורשים שייעשה עמו צדק מאוחר והם לא טועים) מפציע ואפילו גרסת פסנתר משגעת של Dance in The Dark. רק האלבום הקודם, "כרומטיקה", נמחק לחלוטין מהרפרטואר, אולי כי יצירתו הייתה תהליך כואב ויציאתו נדפקה בגלל הקורונה. אבל חוץ מזה עושה רושם שקמצנות היא תכונה לא מקובלת בבית הזה, שלא לומר ייהרג ובל יעבור.
מאז פרצה בסערה לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21, גאגא הצטיינה בהתמודדות עם תמה מרכזית של התקופה: פופ שעוסק בתרבות הפופ, בסלבריטאות, בגבול הדק שבין המלוטש והמזויף, ממש כמו שהאשימו אותה ובעצם עדיין מאשימים. גם במופע הנוכחי זה החלק הכי טוב ואפקטיבי, בתחילת המערכה השנייה, שנפתחת כשגאגא מתחבקת עם שלד בארגז חול (כן, מה ששמעתם) כדי לבצע את Perfect Celebrity. כמעט בסמוך אליו היא מבצעת גם גרסה רגועה יחסית של Paparazi האהוב, שבו היא צועדת על הקט-ווק כשמאחוריה נמתחת שמלה לבנה מרהיבה, שמתארכת ומתארכת עד שהיא מתחילה לגרור אותה בחזרה למרכז הבמה, כמו מטאפורה יפה על מגבלות הכוח שיש אפילו לאנשים מפורסמים ומצליחים.
ליידי גאגא בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
לכן גם ניתן להבין מדוע גאגא לא רק מפגינה את ההתמכרות המפורסמת ל"תרימו את הידיים באוויר" (היא מסרבת להבין שעם שירים כאלה באמת שלא צריך גם הנחיות של צוות הווי ברשת קלאב הוטל) אלא גם טורחת להקדיש זמן רב בסוף ההופעה כדי לאשרר את הברית עם הגרעין הקשה בקהל, ממש כמו שעשתה עוד לפני שעלתה לבמה. הנאומים הללו הופכים את הפזמון של Die With A Smile למעין שיקוף רנטגן של גאגא: אם נגזר עליה למות עכשיו, אז ככה, מוקפת ב-20,000 איש שהיא לא מכירה בכלל ובו זמנית קוראת כמו ספר פתוח. מזל ש"מפלצות לא מתות", כמו שגאגא אומרת בפתיחת המופע: אפשר להישאר רק עם החיוך.
