כמו בימי הקורונה, סצנת המוזיקה העצמאית נפגעת עוד יותר מהאחרות בזמן שתעשיית התרבות מושבתת. בעוד יוצרים ויוצרות מהמיינסטרים מושמעים ברדיו ומוזרמים בשירותי הסטרימינג, האינדי הישראלי גם ספג את הביטול הבלתי נמנע של פסטיבל אינדינגב וגם הקשב כלפיו נמוך מהרגיל: באופן טבעי, אנשים רוצים לדבוק במוכר, באהוב ובמנחם, והיחס של התקשורת בהתאם. דווקא בגלל זה, חשוב להטיל זרקור על אלה שעושים ועושות את הדברים אחרת, מעשירים את המרחב ונאלצים להסתפק בפירורים של תשומת לב.
באתר בנדקמפ, שמאפשר העלאת מוזיקה לצד מכירה שלה בשלל פורמטים (קבצים, ויניל, דיסקים ויש מי שגם מוכר קסטות), הבינו את זה מצוין כבר בתקופת המגפה, אז החלה שם מסורת חדשה - "בנדקמפ פריידיי": בכל יום שישי הראשון של החודש האתר מוותר על העמלה שלו (כ-15 אחוז) וכל הכסף שנכנס ממכירות הולך לאמנים ולאמניות. המשמעות היא שאם, לדוגמה, בחרתם לרכוש את אלבום ההופעה המצוין של רם אוריון (מינימום 30 שקלים, אפשר גם לשלם יותר), אזי 100 אחוז מהסכום עובר אליו.
באתר ניתן למצוא הרבה מאוד מוזיקה ישראלית עצמאית מצוינת, שראויה להשקעה בכל השנה ובפרט ב"בנדקמפ פריידיי", שיתקיים מחר. לצד שלל היוזמות ששוטפות את הארץ, זאת הזדמנות פז להראות כמה המוזיקה העצמאית בישראל חשובה לקהילה הלא גדולה שעוטפת אותה ולהרים לכישרונות שמסתובבים בינינו. ונדמה שהפעם, חשוב עוד יותר לשים לב למוזיקה שנוצרה פיזית ונפשית ביישובי העוטף, מאת יוצרים ויוצרות שחיו או עדיין חיים תחת מציאות בלתי נסבלת עד לסיוט הנורא של 7 באוקטובר שטרם הסתיים. הכתבה הזאת מוקדשת להם (ותודה גדולה לדויד פרץ). קנו מחר מוזיקה ישראלית עצמאית בבנדקמפ, וניפגש בשמחות, כלומר בהופעות מעולות של אינדי ישראלי. ההמלצות שלנו:
קובי והב
בלי שום קשר ל"מצב", לעתים נדירות נתקלים ביצירה כל כך שלמה ומרשימה כמו האלבום "18" של קובי והב. הכתיבה האינטימית והמדויקת שלו מזכירה אוטומטית את מיכה שטרית ועמיר לב, אבל מה שסודק ממש את הנשמה זאת השירה של והב, בעל קול בס מלנכולי ורגיש עד שאי אפשר שלא לשקוע בתמונות החיים הנפלאות שהוא מצייר. וכשמגיע השיר האחרון, "ברחובות תל אביב", שבו הוא שר "בשמיי המושב הקסאמים עפים / הם בדרך לשדרות / איך הם לא מתעייפים / שום דבר רע לא קרה / עדיין לא פרצה מלחמה / רק מלחמות קטנות כמו שלך / שפורצות כאן בכל יום" הזמן כמעט נעצר מרוב יופי.
סיגל אמסלם
השיר "לא", שפותח את האי.פי הראשון של סיגל אמסלם, הוא מסוג הטקסטים שאי אפשר ללמד אחרים איך לכתוב ולהביע באופן שמשאיר בור באדמה אחרי שהלסת נשמטה לתוכו. גם יתר השירים שלה חושפים יוצרת מגה-מוכשרת עם נקודת מבט ייחודית, אינדיבידואלית ובעיקר רעבה. ב"אין לי אותי" למשל היא מתחילה עם גיטרות נוסח אינטרפול וממשיכה למסע סוחף של הלקאה עצמית שבו היא שרה "אין כלום כשאין לי אותי". אבל יש. ועוד איך.
אורי רונן והפולק סטונרס
"בימים שבהם אין מבצעים צבאיים, סירנות או רקטות, הלהקה יוצרת סאונד שלוכד את האטמוספרה הקולית ואת הלייפסטייל הנינוח של מדבר הנגב הצפוני בישראל". רק מהתיאור הזה, שמופיע בעמוד הבנדקמפ שלהם, קשה שלא לרצות לחבק בשתי ידיים את המוזיקה הפסטורלית והמתוקה של אורי רונן והפולק-סטונרס. שימו לב לשיר "מתילדה", שמבליט את הקול המתוק של רונן, מהסוג שהיה בולט בגל האינדי האקוסטי של תחילת המילניום.
שאליבי
תחת השם שאליבי יוצרת ליאורה לנדזבאום משדרות שירים חכמים, חדים וגם פוצעים, שחושפים נפש רגישה של סינגר-סונגרייטרית שלא מחפשת לחקות את פיבי ברידג'רס או פיונה אפל. לבנדקמפ עלה בינתיים רק "כמו שאני" הנהדר, אותו כתבה לנדזבאום בתקופה שבה התגוררה בניר עוז, והוא לבדו מעיד על גודל הכישרון.
שביט נוי
כמה מרענן לשמוע את השירים מלאי החיים של שביט נוי, כמו זרעי קיץ שבאים בנחיריים עם דרישת שלום של פולק וקאנטרי ישראלי מהשדות הפתוחים של כפר עזה. עם קול שמזכיר את המתיקות המרירה של אלון עדר ואוזן טובה לדימויים נאים וחרוזים מקוריים (למשל "טלטלית" ו"מפוחית"), אין שום סיבה שהשירים הללו לא יהפכו ללהיטי גלגלצ, במיוחד בימים שבהם הפופ הישראלי מרגיש קצת פחות רלוונטי.
ידידיה בלחסן
גם מבלי להזכיר את אחיו הגאון, גבריאל בלחסן ז"ל, ידידיה בלחסן הוא יוצר סוער ומלא תנופה, שכותב בלי פילטרים ומלווה את המילים בדיסטורשן חסר מנוחה ובקול רועם של נביא זעם. בנוסף, בלחסן הוא גם יוצר פורה למדי, עם שלל אלבומים שהספיק להוציא ובכולם ניתן למצוא פנינים כמו "מלכת שבא" (מהאלבום bipolar) וגם "הסוגדים" שפותח את האלבום האחרון שהוציא, "חסד".
עמליא נור
השירים של עמליא נור ממושב קלחים היא כמו פירוק שכבות של בצל עד שמגיעים לליבה שלו בזמן שהעיניים כבר בקושי מסוגלות להישאר פתוחות. ביד בוטחת ומסקרנת היא מניחה את המקף שבין סינגר לסונגרייטר ופותח צוהר לעולם פנימי נטול זיוף ועתיר התחבטויות וקונפליקטים. כישרון גדול.
סער ליבן
ב-2015 הוציאה סער ליבן את אלבום הבכורה שלה, "עזה-תל אביב". "ועזה נראית מרחוק כמו תל אביב, תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי", היא שרה בקטע המרסק שנושא את שם האלבום. הרבה דמעות עברו באזור הזה מאז, וליבן הייתה שם כדי לכתוב ולתעד וגם להלחין שירים שכתבו אחרות, כמו באי פי המוצלח "לב אגרוף". נותר רק לתהות איך יישמע "עזה-תל אביב" אחרי המלחמה הזאת.
מור לביא
בינואר 2022 הוציא מור לביא את "232", מיני-אלבום שנקרא על שם כביש עוטף עזה ונכתב כדי לתאר ילדות והתבגרות בקיבוץ כרם שלום, פחות ממרחק יריקה מגדר הגבול. את העולם הזה, שבו חרדת המוות מתערבבת עם החיפוש האישי שמוכר לכולם, לביא מתאר ברגישות ועוטף אותה בהפקת טריפ-הופ מהוקצעת. מאוחר יותר הוא גם העלה קאבר ממזרי ל"אתה חייב למות עליי" של להקת חמסה, שמוכיח גם מידה נאה של חוש הומור.
