בסוף 2015 הלך לעולמו אביה של הצלמת אמירה זיאן, בת העדה הדרוזית. זה לא היה המוות הראשון במשפחה – אחיה ואחותה של זיאן הלכו לעולמם שנים קודם לכן, אבל מותו של האב טלטל את כל משפחתה באופן עמוק יותר. התכנסות האבלים נערכה מחוץ לבית, ובשלב מסוים הגיע לחצר רכב לא מוכר. יושביו, ילדה קטנה וזוג מבוגרים, לא ירדו ממנו, רק הביטו אל האבלים.
.בשלב מסוים ניגש אחיה של זיאן לרכב כדי להזמין את האנשים להצטרף אל האסיפה. הגבר הצטרף לחבורת הגברים והאשה והילדה – לחבורת הנשים. "והילדה כל הזמן מירפקה את אמא שלה ואמרה לה 'תגידי לה מי אני, תגידי לה'", משחזרת זיאן בראיון ל- ynet. "אמא שלי שאלה אותה מי היא, והיא ענתה "אני הבת שלך, סמיחה". היא ידעה את השם של אחותי שמתה לפני המון זמן, ממחלה. באותו הרגע לא ידענו מה לעשות, הרגשתי שאלוהים שלח לנו שיעור בזמן הכי קשה, משהו שישמח אותנו, שנדע ששום דבר לא נגמר".
מכיוון שאביה של זיאן היה אדם מוכר בעדה, המנהג להודיע על מותו של אדם באמצעות מגפון ברחובות הכפר הורחב גם לכפרים אחרים. "ילדה אחת, שהייתה אז בכתה ד', שמעה שהכריזו את השם שלו והתחילה לצעוק שזה אבא שלה", משחזרת זיאן. "אנחנו התחלנו לשאול אותה שאלות ואז אחי הגדול נכנס, שאלנו אותה מי זה והיא אמרה 'כמאל'. היא ידעה גם את השמות של שאר האחים, זה היה רגע משמח מאוד".
האירוע הזה הניע את זיאן, שעד אז נהגה לתעד בעבודות שלה בעיקר את הנשים שבעולמה, לחקור את נושא גלגול הנשמות. התערוכה הנוכחית שלה, שנקראת בפשטות, "גלגול נשמה", מוצגת בימים אלה במסגרת אשכול תערוכות בשם "המקומי: רב תרבותיות בשדה האמנות הישראלי" של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, באוצרות שרי גולן (גליה בר אור אצרה את תערוכתה של זיאן). "אני יודעת שהרבה אנשים שהם לא דרוזים חושבים שזה שקר", היא מבהירה, "אבל אצלנו זה חלק מהדת, אנחנו חייבים להאמין אחרת אנחנו לא יכולים להשתייך לעדה הזאת. במקרה שלי זה בעצם הגיע מתוך פחד. אני שונאת מוות כי איבדתי המון. עבור אנשים צעירים גלגול נשמות מעורר חששות – מה זאת אומרת בנאדם שהופך לבנאדם אחר? – אבל לפעמים אלוהים שולח לך הוכחות שאי אפשר להכחיש".
בשיחה עם האוצרות של מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבלה זיאן הצעה להציג תערוכת יחיד. "האוצרת אמרה לי שבגלל שבמזרח אסיה מאמינים בגלגול נשמות", מסבירה זיאן, "ובגלל שאני באה מחברה דתית שמאמינה בגלגול נשמות, אולי כדאי שאני אעסוק בזה. אבל אני לא דתייה, וזה אומר שאסור לי לגעת בנושאים שקשורים לדת".
גם את גלגול הנשמות הדת ניכסה לעצמה?
"אנחנו דת סגורה ומי שלא דתי, לא יכול לגעת. אני מכבדת את זה. אבל באינטרנט מצאתי המון סמינריונים ועבודות דוקטורט, פחות בקטע של אמנות, אבל גם לא בקטע של דת, ובאמת הרבה חברות מאמינות בזה. אז השלב הבא היה לחפש אנשים שחווים גלגול נשמות". במסעה בין אנשים שחוו גלגול נשמות היא נתקלה בכאלה ששמחו לשתף פעולה ובאנשים שסירבו והמליצה לה לשמור מרחק. בהשראת הסיפורים ששמעה היא ביימה סיטואציות שסימלו את הסיפור, סימני גוף מגלגול קודם, חפצים מסוימים או זכרונות שהופיעו בסיפור.
"אחד הסיפורים הוא על ילד שהיה בן שלוש כשהתחיל לקרוא לעצמו בשם 'עאז'. עם הזמן הוא הוסיף עוד ועוד סיפורים על המשפחה הקודמת שלו, עד שדודה שלו חיפשה ומצאה מישהו משפרעם שנפל באסון צור הראשון, (בית שהתפוצץ בדרום לבנון ב- 1982 וגבה את חייהם של עשרות אנשים, ס"ש). הדודה שלו לקחה אותו לשכונה, הוא ידע בדיוק איפה הבית שלו, נכנס אליו והכיר את כולם. הוא שאל את אשתו 'איפה החפצים שלי?', והיא אמרה שהם בארון. הוא פתח את הארון, הוציא את המדים ובפנים היתה שקית קטנה. הוא אמר את המספר האישי שלו, 44665, ואז פתח את השקית ובפנים היתה הדיסקית שלו עם המספר".
"קשה להורים עם הרעיון שהבן יחיה שני חיים"
ההגיון אומר שהנכונות להכיל מקרים של גלגול נשמות בקרב העדה הדרוזית תאפשר חשיפה של מקרים רבים יותר בישובי העדה, אלא שלפעמים הגילוי הזה לא פשוט עבור המשפחה הנוכחית. "בגיל שש הילד כבר התחיל לרצות להיות כל הזמן עם המשפחה הקודמת שלו. אבא שלו לא ידע מה לעשות. הוא גדל ובשלב מסוים החליט לעזוב את שפרעם ולגור ליד המשפחה הקודמת. הוא קנה שם בית, התחתן שם ויש לו בת".
בערבית נקרא גלגול הנשמות "תקמוס", שמשמעותו "החלפת בגד", והוא מתייחס להחלפת הגוף כאל החלפת מחלצות. "זה בא לידי ביטוי בגיל קטן, כשהילד בוער בדמיון", היא מתארת, "הוא מופנם ועצבני כי הוא רוצה לפתור את מה שיש לו בראש. חלק מההורים משתיקים את זה כי קשה להם עם הרעיון שהבן יחיה שני חיים. לפעמים יש ילדים שפוגשים את המשפחה הקודמת שלהם אבל המשפחה לא רוצה להיות בקשר, כי קשה להם. הכרתי מקרה שבו הילד היה בגלגול הקודם במשפחה עשירה ומכובדת, ונולד למשפחה ענייה. היה להם קשה לקבל את זה. ברוב המקרים הלחץ נגמר רק כשהוא מגלה מי הוא ופותר את זה. עם הזמן הזיכרון נמחק, דועך. זה כבר לא בוער כמו בילדות".
נשארתם בקשר עם ליאן, הגלגול של אחותך?
"בטח. כשהייתה קטנה היא הייתה באה אלינו לישון, ואנחנו הלכנו אליה וחגגנו לה יום הולדת. עכשיו עם עומס החיים נפגשים פחות. היא מתקשרת לא מעט לשאול מה שלומנו ולהגיד שהיא מצטערת שלא יכלה לדבר, היא שואלת 'איפה אמא שלי?'. לא מזמן היא התקשרה להגיד שהיא התארסה והזמינה אותנו לחתונה. זו הרגשה מנחמת מאוד".
8 צפייה בגלריה
"בשביל אמא שאיבדה בת, לדעת איפה היא זה מנחם". מתוך התערוכה "גלגול נשמות" במוזיאון רמת גן
(צילום: אמירה זיאן)
זה כמו לדבר עם אחותך?
"זאת הרגשה טובה. אמא שלי אוהבת אותה, לפעמים נראה שאפילו יותר מאשר אותנו. כשהיא שומעת את הקול שלה היא מבטאת הרבה רגשות, וכל הזמן שואלת מתי נלך אליה. בשביל אמא שאיבדה בת, לדעת איפה היא זה מנחם. גם אם היא לא אצלנו".
אחד מסיפורי גלגול הנשמות בהם נתקלה זיאן במסגרת התחקיר מוכר לישראלים רבים כפרק סגור וכואב בהיסטוריה הצבאית הלא רחוקה. באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השניה, תקפו אלפי פלסטינים את קבר יוסף, מתחם מבודד בשכם שהוחזק על ידי כח צבאי מצומצם. יוסף, חייל דרוזי, נורה בצווארו על ידי צלף פלסטיני ונפגע בצווארו. המפקדים הבכירים קיבלו בשטח החלטה להמתין לפינוי על ידי הביטחון המסכל הפלסטיני, אבל האחרונים נהדפו על ידי ההמון הפלסטיני. לאחר מספר שעות נקבע מותו של יוסף על ידי הפרמדיק ששהה בסמוך לו.
א.ח נולד שלוש שנים לאחר מכן בבית ג'אן. כשהיה ילד, במהלך יום העצמאות, נסעה המשפחה שלו לאילת. אביו צפה בשידורי יום הזיכרון והוא, שצפה לצידו, זיהה לפתע את הוריו מהגלגול הקודם. הוא נקב בשמותיהם ואביו המופתע, שהכיר את ההורים, החל לשאול אותו שאלות על אחיו. הוא ענה על כולן. לאחר זמן מה, בעקבות חילופי דברים בין נשים בכפר, הגיעה משפחתו של מדחת לביקור בביתו של א.ח. "כשהם פתחו את הדלת זיהיתי אותם מיד", הוא מספר בריאיון שערכה איתו זיאן, "צעקתי: אלה ההורים שלי! תחזירו אותי אליהם!'. הם נכנסו, ישבו, ודיברו איתי. שאלו אם אני רוצה לבוא איתם – והלכתי".
א.ח ידע בדיוק היכן הם גרים ואיפה מוחבא המפתח לדלת הכניסה, לאט לאט נזכר בפרטים נוספים, כולל צעיף שתלה בחדרו שבועיים לפני שנהרג, בגלגול הקודם. "זה היה ליד קבר יוסף, באוקטובר 2000", הוא מספר בתחקיר, "לא הייתי אמור להישאר שם אבל בגלל שהיה חג ליהודים, החלפנו אותם בעמדות. עליתי לעמדה עם חברי, רביע סעד. המפקד הזהיר אותנו לא לעבור מול החלון, המקום היה חשוף מאוד. עברתי פעם אחת, אחר כך שוב ובפעם השלישית פגע בי כדור בצוואר, בין עצמות הבריח. נפלתי. לא הצלחתי לנשום. סימנתי למפקד שייקח ממני את הנשק. אני זוכר את החובש לצידי, את רעש היריות, את המטוס שטס מעלינו. אחר כך חושך. שכבתי בחדר סגור ארבע או חמש שעות עד שנפטרתי.
א.ח נולד עם צלקת קעורה מתחת לגרוגרת, הנקודה בה נורה מדחת. "בילדותי הזיכרונות היו יותר חדים", הוא אומר, "דיברתי על מקומות, אנשים, חפצים, הכל חזר אליי. עם השנים הזיכרונות הפכו לרגעים קצרים, כמו פלאשים, אבל הקשר נשאר. המשפחה ההיא היא חלק ממני, ואני עדיין מבקר אותם. אולי קשה להבין את מי שחווה שני חיים, אבל אני למדתי לחיות עם שניהם ולהודות על ההזדמנות לזכור".
"אמרתי שאני לא יכולה לשקר לעצמי"
הגלגול הנוכחי של זיאן (48) ללא ספק מכיל לא מעט אתגרים ותובנות לגבי חייה כאישה בעדה הדרוזית. אל העיסוק שלה באמנות היא הגיעה בעקבות שחייה עיקשת נגד הזרם, מול המוסכמות החברתיות הנוקשות כשהיא סוללת דרך אלטרנטיבית גם לנשים הבאות אחריה. "המסע שלי לא היה פשוט", היא מודה, "אבל למזלי אני בחורה סבלנית. אחרת לא הייתי יושבת פה ומדברת אתך על אמנות".
היא נולדה למשפחה בת שמונה אחים וארבע אחיות, "ואת יודעת איך שומרים אצלנו על הבנות. אסור לנו ללכת ללמוד או לעשות רישיון נהיגה, אני הייתי הראשונה במשפחה שהלכה ללמוד ולעשות מה שהיא רוצה. קיבלתי המון 'סטירות', לא פיזיות, כי עשיתי דברים יוצאי דופן. לגברים, אגב, אין איסור כזה. גבר היה יכול ללמוד אמנות אם היה רוצה. גם כשרציתי לעבוד, הייתי צריכה לעבוד בתוך המשפחה, אסור היה לי לעבוד בחוץ".
הכמיהה שלה להשכלה גבוהה נבטה יום אחד, כשאספה חברה שלמדה בגליל המערבי. "הייתי תלמידה טובה אבל ילדה שקטה, רציתי בעיקר לרצות אחרים", היא נזכרת, "אבל כשראיתי את האווירה של המכללה והסטודנטים נוצר בי כעס – למה אני לא פה? לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוח, חזרתי ואמרתי שאני חייבת ללמוד. אספתי כסף ונרשמתי בסוד להנדסה כימית, זה מה שהציעו לי על סמך ההישגים שלי, לא היה אכפת לי מה, רק רציתי ללמוד".
זיאן שמרה בסוד על דבר ההרשמה עד יום לפני הלימודים, אז סיפרה להוריה שנרשמה ושאם הלימודים יבוטלו דמי ההרשמה לא יוחזרו. "הם לא הסכימו. בכיתי המון ואז אמרו לי 'תלמדי רק בתנאי שאת מתארסת'. כדי שלא אכיר שם מישהו. הסכמתי כי רציתי ללמוד אבל אחרי שנתיים הבנתי שזה לא היה צעד חכם, כי הארוס שלי היה בן דוד שלי, כמו אח שלי. היה חבל לי שהוא יתחתן עם מישהי שלא אוהבת אותו. למזלי אצלנו נהוג שמי שרוצה להתחתן צריך לבנות בית והוא עדיין לא בנה, אז היתה לי אפשרות לבטל. אמרתי שאני לא יכולה לשקר לעצמי, למרות שידעתי שאם אני מבטלת את האירוסים, אני מפסיקה ללמוד".
8 צפייה בגלריה
"מרד טוב. זה הקול שלי". מתוך התערוכה "גלגול נשמות" במוזיאון רמת גן
(צילום: אמירה זיאן)
וזה מה שאכן קרה. האירוסים בוטלו ואיתם הלימודים. במשך שנתיים נשארה זיאן בבית הוריה, כשאלה מנסים לשכנע אותה להתארס שוב. "הסכמתי אבל זאת היתה מערכת יחסים מורכבת ולא הייתי מאושרת. למזלי ההורים שלי ראו את זה, ושוב פירקתי את האירוסים. המשפחה שלי כעסה ואמא שלי לא דיברה איתי, אבל לא התייאשתי. האמנתי שבסוף יראו אותי".
זמן קצר לאחר מכן לקה אביה של זיאן באירוע מוחי. אחיה, שתיפעל מעבדה דיגיטלית לפיתוח תמונות, החליט להיכנס לנעליו של אביו בניהול מפעל הבטון המשפחתי וביקש את עזרתה של זיאן בחנות הצילום. "היו אמנים ששלחו לשם תמונות לפיתוח ולי תמיד הייתה מצלמה וידעתי איך לסדר פריים, אבל האמנות הייתה זרה לי", היא משחזרת. "זה סיקרן אותי מאוד. מצאתי התמחות באמנות בחיפה, אבא שלי לא הסכים בהתחלה, הוא אמר 'מה את חושבת את עצמך? מה תעשי עם לימודי אמנות?'. אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותו".
זיאן עבדה מסביב לשעון כדי לממן את הלימודים, כשהיא מנצלת מילגות שהגיעו לה משום שאביה סבל מנכות. "ראיתי עבודות של הצלמת סאלי מאן, שתיעדה את המשפחה והסביבה שלה, והבנתי שהאמנות שלי תיווצר מתוך מוגבלות, ולא מתוך חופש", היא חושפת. "אני יכולה לעשות אמנות בתוך הבית שלי. ככה בחרתי בצילום מבויים כי שם יש לי כוח, שם אני האחראית על הקונספט, הלבוש והמקום".
8 צפייה בגלריה
גוף וחומר הם רק המעטפת. "הגלגול של מדחת יוסף", מתוך התערוכה "גלגול נשמות" במוזיאון רמת גן
(צילום: אמירה זיאן)
זיאן התמידה בלימודיה ובאומנותיה למרות המגבלות הלא מעטות שחלו עליה. היא נהגה לשנע את העבודות שלה ברכבות ובאוטובוסים, נאסר עליה לישון מחוץ לבית ועד היום היא חיה בירכא, בבית הוריה, ומשמשת גם במורה לאמנות בבית הספר האזורי. למרות הקשיים – ואולי גם בגללם - היא זכתה להכרה משמעותית, כולל פרס עידוד היצירה ממשרד התרבות ופרס שפילמן לצילום, ועבודותיה מוצגות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם.
האמנות היא סוג של מרידה בשבילך?
"מרד טוב. זה הקול שלי. היה לי קשה להביע דעה בשפה מילולית ומצאתי את עצמי בוויזואליה. כשעשיתי תערוכה על אבא שלי וראיינו אותי, נתנו לכתבה את הכותרת 'המורדת הדרוזית'. המשפחה שלי כעסה, הם הרגישו שמציגים אותם באור לא טוב. הבנתי אותם, תמיד יש מישהו רע בסיפור הזה ואני לא רציתי לפגוע במישהו, פשוט רציתי להשמיע קול.
"אני מאמינה בשינוי. בזמני נשים יכלו ללמוד רק הוראה. היום אני רואה בחורות שהן רופאות, עורכות דין. המליצו לי לעבור לתל אביב אם אני רוצה להצליח, אבל בתל אביב לא חסרים אמנים, ואני רוצה להצליח פה, עם המשפחה שלי לידי. פתחתי סטודיו וגלריה בכפר שלי כי אני רוצה שהשפה הזאת תנכח פה. אני רוצה ללמד אמנות במקום שזה לא מקובל, ללמד תלמידים אמנות שאין להם אופציה אחרת".
לא הייתה לך אופציה להתחתן מבחירה ולהמשיך באמנות?
"לצערי לא מצאתי מישהו שבאמת יבין ולא יוותר על האמנות שלי. אבל הנה, הרעיון שיש עוד גלגולים מנחם. אולי בגלגולים אחרים אני אחווה משהו שלא חוויתי הפעם".
ניסית למצוא את גלגולי העבר שלך?
"אני שוכחת מה עשיתי בבוקר, אז אני לא יודעת איך אני אזכור גלגול קודם. זה מסקרן, אבל לפעמים נדמה לי שלשכוח זה עדיף. אני בן אדם אופטימי, מלא תקווה ואני מעדיפה לשמוח. קשה לי להתמודד עם אסונות. כשבמשפחה שלי רואים סרטונים של אבא שלי אני לא רוצה לראות. אני רוצה שהאנשים האלה שמתו יהיו איתי, אני לא רוצה לאבד אותם".
אז מה זה גלגול נשמות עבורך?
"מבחינתי המשמעות של גלגול נשמות היא ההבנה שגוף וחומר הם רק המעטפת, והנשמה היא נצחית. והיצירה שלי מנסה לתת צורה למה שאי אפשר לראות בעיניים, וגם הביטחון בידיעה שאנחנו לא נפרדים באמת".
