בשיתוף עברית
אומרים שכדי להצליח במשהו אחד, צריך להקריב משהו אחר. עלינו לשנות את הטבע שלנו ולשחק את התפקיד שבחרנו באופן מושלם, עד שהוא יהיה לנו לטבע שני.
התפקיד ששיחקתי עד כה מעולם לא הפך לי לטבע שני, ואני משחק בו כבר ארבעים שנה. צריך לדעת מתי לומר "מספיק". אינני אומר שוויתרתי, כלל וכלל לא, אבל אני מוותר על התפקיד הנוכחי ובודק פתרונות אחרים לבעיה שמרחפת מעל כולנו. אני יודע שנדמה כאילו אני מוותר — לכרוך חבל מסביב לצוואר ולהרוג את עצמך לא נראה כמו התחלה חדשה — אבל ההקרבה שאני עושה כעת תביא להתחלה שצריכה להגיע.
את כל עיזבוני — הבית שלי, רכושי, חשבונות הבנק והמחקר שלי — אני מוריש לבני, ד״ר יואל מינקובסקי.
חברי היקרים למחקר ולמעבדה, אל תהיו עצובים עלי ולו יום אחד. המיסטיקנים היו אומרים שהנשמה ממשיכה להתקיים הרבה אחרי שהגוף חדל, ואנו המדענים אומרים שהגוף ממשיך להתקיים בממד הרביעי.
אם תחדל להתבונן בירח, האם הוא יפסיק להתקיים? אתם יודעים את התשובה. סמכו עלי כי לא הותרתי אחרי שום קצוות פתוחים, ואת מה שנותר פתוח יסיים עבורי בני.
מכתב ההתאבדות של פרופ' מינקובסקי מפרינסטון דלף במהרה לרשתות החברתיות של האקדמאים והופץ בקרב פיזיקאים ברחבי תבל. בעולם המדע והאקדמיה נותרו כולם המומים ממותו והיו סקרנים לדעת מה התרחש במעבדתו באותו לילה, לפני ששם קץ לחייו.
למרות המכתב, כך דיווחה התקשורת, המשטרה לא היתה משוכנעת כי אכן מדובר בהתאבדות, שכן היו בזירה ממצאים סותרים ומחשידים. אף על פי שנמצא תלוי ולצדו מכתב התאבדות בכתב ידו, הדלת החיצונית של המעבדה, שבה נמצאה גופתו של מינקובסקי, היתה נעולה מבחוץ בבריח, לדברי השניים שמצאו אותו. לפיכך, המשטרה פרסמה שהיא מחפשת אדם נוסף שהיה במקום ונעל את המעבדה מבחוץ; ייתכן כי מדובר ברוצח.
פרופ' מינקובסקי היה פיזיקאי ידוע ומוערך ביותר. ב–2005 אף זכה בפרס נובל לפיזיקה על עבודתו בנושא גילוי שיטתיות מאורגנת במעברי המסלולים של קוונטים בתוך מערכת סגורה. הוא מצא כי באמצעות שילוב של אפקט סניאק וקרן לייזר ממוקדת, אפשר להפעיל מניפולציה על החלקיקים הקטנים האלה ולכוון אותם למסלול חלופי הנשלט בתנאי מעבדה.
ממצאיו היו פורצי דרך, משום שעד אז לא היה ניתן לחשב מסלולים של קוונטים, אלא רק את ההסתברות להימצאותם במקום מסוים. מינקובסקי, כאמור, הצליח למצוא את הנוסחה שמאפשרת לשלוט במיקומם. בזכות עבודתו ומחקריו — וגם בשל אישיותו האקסצנטרית — רבים הגדירו אותו כמהפכן וכינו אותו ממשיכו של אלברט איינשטיין.
אף על פי שרוב חייו חי בארצות הברית, מינקובסקי ביקש להיקבר בישראל. כניצול שואה חש תמיד החמצה משום שלא עלה לארץ הקודש. למרות זיקתו החזקה לציונות, בחר כל השנים להישאר בארצות הברית לטובת הקריירה והמחקר שלו. במשך השנים הגיע לישראל כמה פעמים להעביר הרצאות על מחקריו, ותמיד התקבל בהערצה נלהבת.
בסך הכול, מאז איינשטיין לא היו הרבה פיזיקאים כמוהו: פופולריים כמו כוכבי רוק, נערצים ומוכרים. פרופ' מינקובסקי מעולם לא הסתיר את דעותיו בכל נושא שנשאל לגביו, וגם בכאלה שלא. וכאילו כדי להוסיף לפופולריות שלו, רבים טענו כי הניח את אבני היסוד המשמעותיות להיתכנות של מסע בזמן. הוא אכן דיבר על כך לא מעט בתחילת דרכו כפיזיקאי, אולם בשנותיו האחרונות שלל נחרצות את האפשרות וסירב להמשיך לחקור את המרחב ואת הזמן.
• • •
בטי קראה את מכתב ההתאבדות כמה פעמים כדי לוודא שלא פספסה מילה. בין השורות חיפשה רמז שיסביר מדוע עשה את מה שעשה, אבל לא מצאה דבר. אף שפגשה בו רק פעם אחת, רצתה ללכת לחלוק לו כבוד אחרון.
כילדה וכנערה מעולם לא חלמה להיות פיזיקאית. למעשה, את מסעה החלה רחוק ככל האפשר מהפיזיקה ותמיד הגדירה את עצמה אישיות הומנית יותר מאשר ריאלית. את עולם הפיזיקה גילתה רק לאחר פטירתו של אביה והצטערה שלא הגיעה לשם מוקדם יותר.
היא הגיעה לפיזיקה בעקבות ריאיון שקראה באחד המוספים של עיתון סוף השבוע עם פרופ' מינקובסקי, בדיוק חודש לאחר שאביה נפטר. מינקובסקי התראיין לרגל ביקור בישראל ודיבר על האפשרות להרחיב את התיאוריה שלו, המבוססת על עקרונותיו של איינשטיין, וליצור תנועה סלקטיבית קדימה או אחורה בזמן.
בטי קראה זאת ומשהו במחשבה על כך שאביה, שהיתה קרובה אליו עד מאוד, עדיין קיים אי שם במרחב ובזמן, שאולי עוד יש לה סיכוי לראותו שוב, מילא אותה בתקווה. תמיד אמרו שהיא חכמה, ובתמימותה חשבה שאם תלמד מספיק, תצליח לפצח את המשוואה.
מהר מאוד מצאה את עצמה קוראת יומם ולילה ומשלימה את כל הפערים שהיו לה בתיאוריות פיזיקליות. מרוב שלמדה את התיאוריות של איינשטיין, אף הרגישה בשלב מסוים כאילו כבר הכירה אותו באופן אישי. היא זנחה מאחור את לימודי הרפואה ובתוך שנתיים היתה על המסלול המהיר לדוקטורט בפיזיקה.
את פרופ' מינקובסקי פגשה במסגרת כנס מדעי בפרינסטון. הוא בחר בה באופן אישי, מבין מאות סטודנטים מכל העולם, לטוס לשם ולהעביר הרצאה על התזה שכתבה על עקרונות המרחב והזמן.
• • •
בבית הקברות פסעה בטי בין קירות האבן הגבוהים הבנויים מגירות–מגירות, וכל מגירה מכילה פיסת היסטוריה שפעם היתה איש או אישה, שהיום הם רק חומר הדחוס בה. מהו אדם? תהתה. רק שרשרת של פחמנים שהצליחו להתחבר יחד וליצור מבנה חי ונושם עם תאריך תפוגה.
אנשים מעטים בלבד הגיעו ללוויה, רק קומץ מחבריו ובני משפחה רחוקים שחיים בישראל, וכמה אנשי אקדמיה מארצות הברית, בהם בנו היחיד. בפעם האחרונה היתה בטי בהלוויה כעשר שנים קודם לכן, וזו היתה ההלוויה של אביה, סמי. הוא היה בן שישים וחמש במותו, צעיר מדי, ומת מוות סתמי מדי. הגיע לו מוות הרואי יותר, ולא לגסוס לאט במיטה.
מאז רגלה לא דרכה עוד בבתי קברות. היא לא עלתה לקברו של אביה, למרות תחינותיהם של אמה, אחיה ואחותה, סירבה להגיע לאזכרות ולא רצתה להתעסק בשום דבר הקשור במוות. לכן גם התעלמה באופן מוחלט ממכתבי הירושה שהמשיכו להגיע אליה מאז מותו מאיזה עורך דין בשווייץ. לא עניין אותה כספו של אביה. כל שרצתה היה לראות אותו שוב, ולא בתמונה קפואה או באותם סרטוני וידיאו משפחתיים בודדים, שצפתה בהם שוב ושוב עד שכבר הכירה בעל פה כל תנועה שלו וכל מילה שאמר.
• • •
אותו ביקור בפרינסטון היה גם הפעם היחידה שפגשה את פרופ' מינקובסקי. ההרצאה שבחרה להעביר אז היתה בנושא הליניאריות של הזמן — התיאוריה הגנוזה של אלברט איינשטיין. האירוע היה טראומטי למדי עבורה; הקהל קרא בוז ואחדים מן האקדמאים שעיטרו את האולם כמעט עצרו אותה באמצע דבריה. "זה מדע בדיוני!" קרא לעברה אחד מהם. הוא נראה כה מכובד בחולצה המשובצת ובעניבה האלגנטית שלבש, עד שכמעט האמינה לו.
בסיום המתין לה פרופ' מינקובסקי ובאקט ספק ציני, ספק רציני בירך אותה על הרצאתה המוצלחת. הוא עודד אותה ואמר שתחילת דרכם של המדענים החשובים ביותר היתה תמיד כרוכה בספקנים בינוניים רבים שניסו לרפות את ידיהם.
בטי העריכה מאוד את מילותיו הטובות, הן והוא היו כמו קרן אור באותו הרגע, לכן כל כך העציב אותה לקרוא על התאבדותו. היא הצטערה שלא יכלה להיות עבורו אותה קרן אור שהיה עבורה.
מחשבות אלו התרוצצו בראשה בזמן שגופתו נטמנה. כמה נשים מבוגרות התייפחו, והיה שם בחור שנראה בשנות השלושים לחייו — בטי הניחה כי הוא בנו מפני שהיה דומה לו עד מאוד, לבן וחיוור, שערו פרוע ושחור כפחם ולסתו מרובעת ומרשימה. הז'קט החום שלו נראה ישן ומרופט ונעליו נראו חדשות מדי ביחס אליו. הוא עמד בעמידה נוקשה, ידיו מוצלבות באגרופים מאחורי גבו, עיניו מרצדות לכל עבר כמי שסובל מהפרעת קשב חריפה. מדי פעם הציץ בשעונו.
הוא לא הזיל ולו דמעה אחת. בתחילה חשבה שזה מוזר, אולם ניסיונה לימד אותה שכל אחד מגיב אחרת למוות; יש כאלה שמתייפחים מיד, יש כאלה שמפנימים רק כעבור חודשים, ויש כאלה, כמוה, שמתחילים להתאבל עוד לפני שהמנוח נהיה מנוח. הרי היא החלה להתאבל על אביה ביום שבו אובחנה אצלו המחלה. משהו בתחושה הפנימית שלה, שאפשר לכנות אינטואיציה, אמר לה כבר אז שזה הסוף.
לפתע הבחין בה מינקובסקי הצעיר מביטה לעברו. קשר העין הביך אותה, והיא ניסתה להעמיד פנים שנוצר במקרה ולא כתוצאה מכך שבהתה בבחור הצעיר והנאה. כעבור כמה רגעים הוא החל להקריא את הקדיש במבטא אמריקאי כבד, זרק חול על הגופה ונשא הספד קצר למדי: "הפרופסור, אבא שלי, נחשב לממשיכו של איינשטיין. הוא היה נצר לשושלת המדענים הנודעים ממשפחת מינקובסקי — אוסקר מינקובסקי, שגילה את האינסולין, והרמן מינקובסקי, המתמטיקאי שייסד את תחום הגיאומטריה של המספרים, מורו של אלברט איינשטיין ומי שלנצח ייזכר שכינה את איינשטיין הצעיר 'כלב עצלן'. הכלב העצלן הזה הוא הסיבה שבגללה הגיע אבי להישגיו המרשימים והוא הסיבה שבגללה אני כאן," אמר ושלף כמו משום מקום בקבוק יין, חלץ את הפקק והרים אותו.
"לחיי החוצפה, כך היה איינשטיין אומר תמיד, ובעקבותיו גם אבי. אני מקווה שמצאת מנוחה, איש יקר," אמר הצעיר ולגם לגימה ארוכה מהיין, היישר מהבקבוק. הוא הציע לגימה ליתר הנוכחים בהלוויה, אולם התגובות היחידות שקיבל היו פרצופים המומים של אנשי אקדמיה מעונבים וצקצוקי לשון מנשים מבוגרות.
ניכר שמינקובסקי הצעיר לא התרגש כלל מתגובת הנוכחים, אלא פשוט המשיך לשתות מבקבוק היין בעצמו. בטי מצאה זאת מרשים; עד כמה נינוח הוא מרגיש בקרב אנשים זרים לחלוטין.
למרות קשר העין המביך שנוצר קודם לכן, בכל זאת רצתה לגשת אליו, להביע את תנחומיה ולספר לו את סיפור היכרותה עם אביו, אולם הוא נעלם מיד אחרי ההספד. היא הביטה סביב והבחינה בכמה חוקרים ישראלים ותיקים, שהגיעו גם הם לחלוק לו כבוד אחרון. הם הצטופפו ויצרו מעגל סגור והומוגני של גברים בגיל העמידה. היא כל כך רצתה להיות חלק מהם, שיקבלו אותה לתוך המעגל שלהם, ותמיד חשה שהיא צעירה מדי, אישה מדי, לא מהרקע הנכון ולא מחזיקה בדעות הנכונות.
"אני לא ממליץ לך לנסות להאזין לשיחה שלהם, הם בטח עדיין מתווכחים אם האֶתֶר קיים," לחש לפתע קול נמוך מעבר לכתפה. היא הסתובבה וראתה את בנו של מינקובסקי מחייך אליה. היא חייכה אליו בחזרה ומיד נזכרה שהם בהלוויה וניסתה למחוק את החיוך מפניה.
"יואל מינקובסקי," הציג את עצמו והושיט לה יד.
"בטי אוליברי," היא הושיטה לו את ידה בחזרה. "משתתפת בצערך," הוסיפה בטון רציני.
מינקובסקי הצעיר המשיך לחייך אליה.
"פגשתי את אבא שלךָ רק פעם אחת..."
"אני יודע," קטע אותה.
היא היתה מופתעת. איך ייתכן שהפרופסור דיבר עליה? היא לא היתה בטוחה שבכלל זכר אותה.
"הוא נתן לי לקרוא את המאמר שלך על הליניאריות של הזמן ואת ההרחבה שלו על עקרונות המרחב והממד הרביעי. מאמרים מרתקים מאוד, ואם אי פעם שאפת להיות חלק מהחבורה העליזה שם, אז את משוגעת לחלוטין שפרסמת אותם."
"אז גם אתה חושב שאני משוגעת," אמרה באכזבה.
"ממש לא," התריס מינקובסקי. "אני וגם אבא שלי חושבים שאת מבריקה ושהתיאוריה שלך נכונה. סליחה, הלעג שלי לא היה מופנה כלפייך, אלא כלפי חבורת האנכרוניסטים היקרים שם, שאם האקדמיה היקרה שלהם תגיד להם שהשמש זורחת, גם בגדים ספוגי גשם לא יגרמו להם לשנות את דעתם."
היא הרגישה שפניה מאדימות קלות ממבוכה.
"איפה את עובדת עכשיו?" שאל.
"אני מלמדת פיזיקה בתיכון אורנים בתל אביב," גמגמה בבושה. "זאת פרנסה."
"מה? פשוט בושה וחרפה!" זעק מינקובסקי, והיא חשה איך כל הצבע נעלם מפניה. "מדענית מבריקה כמוך היתה צריכה לעבוד באוניברסיטה הכי נחשבת. אבל אל תתייאשי, גם איינשטיין, במשך תקופה ארוכה, היה שמח לקבל אפילו עבודה של מורה בתיכון. בינתיים התלמידים שלך נהנים ללמוד אצל פיזיקאית כמוך."
היא חייכה אליו בחמימות, הוא בהחלט היה דומה לאביו גם בטוב הלב שלו כלפיה. "אולי אני צריכה פשוט ללכת לעבוד במשרד הפטנטים כמו איינשטיין," צחקה, אבל הבעת פניו של מינקובסקי נותרה רצינית.
הוא בחן אותה היטב ואז אמר, "לא, לא. מחכה לך מסלול אחר." בקימוט מצח הוסיף, "כדאי שאסתלק מכאן. הגוורדיה קלטה אותי והם בוודאי ינסו לתפוס אותי לסבב ניחומים מאולץ."
היא רצתה לומר לו משהו נוסף, אבל כשהסיטה שוב את עיניה לעברו, הוא כבר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"תיירי הזמן", עדי ענבי, ידיעות ספרים, 264 עמודים
בשיתוף עברית
