בזיכרון של ערן זרחוביץ' נצרבה ביקורת אחת שקיבל בצעירותו. לא ספציפית עליו, אבל שהתייחסה לקבוצת כותבים שהיה חלק ממנה. "כתבנו תוכנית, לא חשוב שמות", הוא נזכר. "המבקר כתב למחרת שכל מי שכתב את התוכנית הזאת צריך ללכת הביתה ולא לעבוד בתחום הזה יותר אפילו עוד יום אחד. למזלי לא הקשבתי לו והמשכתי לכתוב. גם החברים האחרים שעבדו איתי, אבל זאת הייתה חתיכת ביקורת. לפני 'ארץ נהדרת' ולפני הכול, הייתי טרי-טרי, שנה ראשונה או שנייה בתחום. הוא לא טעה בגדול, אגב", הוא מוסיף, "זאת לא הייתה תוכנית טובה, אבל הספציפיות הזאת. זה היה לפני 20 שנה, והדבר היחיד שחשבתי עליו היה על אמא שלי שקוראת את הביקורת הזאת, זה היה מאוד אכזרי".
זרחוביץ' נזכר בדברי המבקר דווקא כשהוא נכנס לנעליו בתפקיד שהוא מגלם כעת בסרט החדש של אבי נשר, "גן קופים". עלילת הסרט, המתרחשת בשנות ה-80, עוקבת אחרי אמיתי קריב, סופר שימיו היפים מאחוריו, והוא מחליט לבצע מעשה נואש שישאיר אותו בתודעה. הנמסיס שלו הוא מבקר ספרות פופולרי וחד לשון, אוריה חרמון, שהקריירה שלו כוללת גם הופעות טלוויזיונית שבהן הוא כותש את מושאי הביקורת שלו, ובעיקר את קריב שמגלם אדיר מילר. זרחוביץ' מגלם את חרמון בהופעה לא ארוכה מבחינת זמן המסך שלה, אבל בכל זאת היא מהותית לסרט ומהנה להפליא, ממש כמו ההופעות הטלוויזיוניות שלו.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
למרבה המזל זרחוביץ' ואמא שלו התאוששו מהביקורת ההיא והמשיכו הלאה, ומאז הקריירה שלו רק נסקה בתפקידי כתיבה, משחק והגשת רדיו. גולות הכותרת של הרזומה שלו הן כמובן כתיבה ומשחק ב"ארץ נהדרת", תוכנית הרדיו שלו ושל שרון טייכר, "חותרים למגע", ומשחק בסדרות "מסודרים" ו"הפרלמנט". הזמן עשה את שלו והיום הוא כבר יותר מיומן בהתמודדות עם מבקרים וביקורות.
ערן זרחוביץ' בתור המבקר ב"גן קופים"
(צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג)
7 צפייה בגלריה
גולת הכותרת שלו היא "ארץ נהדרת", אז היום הוא כבר מיומן בהתמודדות עם ביקורות. ערן זרחוביץ'
(צילום מתוך "ארץ נהדרת")
"אני קורא ביקורות, ברור", הוא מספר כעת בריאיון ל-ynet. "כשהן טובות אני מת על זה. אבל הרבה פעמים אתה מבין שיש מבקרים שיכול להיות שבאופן סדרתי לא משתגעים עליך ועל מה שאתה עושה, ואז אתה כבר לא מופתע. אין לי פה יותר מדי ציפייה, הבנתי את הדמות ולכן אני פחות מתרגש מהביקורת. זה לא בשביל לבאס מבקרים או חלילה לרפות את ידיהם מהמקצוע, אבל כמו כל תחום, גם התחום הזה עבר שינוי גדול מאוד. יש רשתות חברתיות, ומתחת לביקורת שלך, למטה, יש 300 תגובות שהן גם ביקורת. ברגע שיש חלק ששונאים את מה שעשית וחלק שאוהבים, אתה יודע שהכול בסדר. אם מישהו כותב 'ראיתי את התוכנית, היה גרוע', ואחד מתחתיו כותב 'מדהים, אני מת על זה', אתה לא יכול לתת יותר משקל לזה ששנא. גם אם המבקר אהב וגם אם הוא שנא, בסופו של דבר היום אתה שומע את האנשים".
התפקיד בסרט גרם לך לחוש אמפתיה כלפי מבקרים?
"זה מקצוע מאוד קשה, זה תפקיד שאני לא מקנא במי שעושה אותו. כשאני התחלתי בתחום, הביקורת הייתה ביקורת. היא הייתה כתובה בעיתון, כל העולם רואה את זה ונגמר הסיפור. אף אחד לא יגיד לך כמו היום 'הוא מדבר שטויות. ראינו את אותו סרט בכלל?' - אבל פתאום גם המבקר מתחיל לחטוף. זאת גם עבודה שאתה מסתכסך בה עם הרבה אנשים, לא הייתי רוצה להיות מבקר - לבוא למישהו ולדרוך על הבייבי שלו, לא נעים".
אתה בן אדם ביקורתי?
"בטח, על עצמי והסביבה. מאוד ביקורתי. אני לא יכול להיות בשאנטי על דברים, לארי דיוויד היה שאנטי על דברים. אני חושב שבגלל שהתחום שלי הוא קומדיה, אתה לא יכול להתעסק בזה בלי שדברים יקפצו לך לעין ויעצבנו אותך, ייראו לך לא צודקים, חורגים מהנורמה, אתה מחפש את זה כל הזמן".
7 צפייה בגלריה
"לא הייתי רוצה להיות מבקר - לבוא למישהו ולדרוך על הבייבי שלו, לא נעים". ערן זרחוביץ'
(צילום מסך, באדיבות קשת)
ב"ארץ נהדרת" גם אתה קצת מבקר.
"נכון, בחיקוי לגמרי יש מן הביקורת, זה בעצם קריקטורה. במקום ציור אתה עושה קריקטורה מוגזמת שבתוכה נמצאת הביקורת על הדבר".
יכול לתת דוגמה?
"נגיד דמות של זמר שאני רוצה לחקות והוא מאוד מצטנע, אז יש פה אמירה כלשהי, לא חשובה או הרת גורל כי זה מעולם התרבות והבידור. אז אתה מגזים את זה ובעצם אומר 'הוא לא באמת צנוע עכשיו, כשהוא מצטנע'. גם ככותב אתה הרבה פעמים מפוצץ בועה, אבל קודם אתה צריך להבין מה הבועה, מה נופח שם. אני חושב שבכתיבת ביקורת זה יותר ישיר, אבל גם המבקר בסרט מאוד ציורי ומתפייט, הוא בהופעה, האיש הזה הוא טאלנט מבחינתי".
"אתה רוצה שאבי נשר יגיד 'וואלה, אתה יכול לשחק אצלי'"
אבי נשר, שכתב וביים את "גן קופים", ידוע כיהודי שאוהב להתנסות בליהוקים לא טריוויאליים. את אדיר מילר הוא ליהק לתפקיד שדכן מצולק וניצול שואה בסרט "פעם הייתי", אחרי שביים אותו בסרט "הסודות" וגילה ש"מסתתר בתוכו יהודי זקן ומבוהל", הוא מספר כעת בשיחה עם ynet. ל"גן קופים", שיש לו יותר אזורי חפיפה עם קומדיה, נשר ליהק נציגות מכובדת מ"ארץ נהדרת" - שני כהן, יניב ביטון וכמובן גם את זרחוביץ'.
כמי שעבד כמבקר קולנוע בצעירותו, נשר מגדיר את הסרט כ"מכתב אהבה למבקרים", ומבהיר שכמבקר הוא הקפיד לסקר רק סרטים שהוא אהב. "לא חשבתי שתפקידי להיות הגננת הנוזפת בילדים הסוררים. עד היום אני מגדיר את עצמי כמבקר קולנוע שעושה סרטים", הוא מודה, "וכשהתחלתי לכתוב את הסרט ידעתי שאני הולך לדקדק מאוד בענייני המבקר. היה חשוב לי שהוא לא יצא קלישאתי, שהוא יכתוב אינטליגנטי ויגלם אותו מישהו אינטליגנטי, משכיל ורהוט שכותב בעצמו ושנון מטבעו. זרחוביץ' תמיד נראה לי אדם חריף במיוחד. הכרתי את היכולות שלו כשחקן וכקומיקאי, ואז נפגשנו, והתברר שהוא באמת אדם מבריק. הוא אמר שהוא לא שחקן אבל אני חושב שהוא פרפורמר, ושזה מספיק כדי לשחק בקולנוע".
"אבי הסביר לי שאני כאילו הבאד-גאי אבל לא באמת, אני מבקר ספרות", מחדד זרחוביץ'. "הוא לא חוסך את שבטו, נכון, אבל לאוריה חרמון יש אהבה מאוד גדולה לספרות, זה בדמו ויש לו ידע מאוד רחב. הוא דורש הרבה ממושאי הביקורת שלו, והוא נהנה מזה. הוא לא סתם אכזר. אגב, רוב הדמויות בסרט מתעסקות בבדיות ושקרים והיחיד שאומר אמת הוא המבקר. ככה מכרתי את זה לעצמי", הוא מגחך, "כולם עסוקים בלשקר ולהמציא ולתחמן את כולם. הוא תוחמן, אבל בסוף זה אפילו קצת משעשע אותו כשהוא מתוחמן, הוא אפילו קצת אוהב את זה, זה מרשים אותו. הוא לא כועס, הוא מעריך את זה. הוא מבקר סיפורים וזה סיפור טוב".
"אני כאילו הבאד-גאי אבל לא באמת"
(צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג)
היה כיף לקטול?
"כן, זה כיף. הוא בנאדם מצחיק והתחברתי אליו, אבל אני מבין גם את הסיפור של קריב (הדמות של אדיר מילר, ס"ש). הפחד הוא לא רק לאבד רלוונטיות, אלא שישכחו אותך ואת מה שעשית, פשוט ישכחו ממך לגמרי. לא תהדהד דורות קדימה. עשית משהו שהיה נחמד תקופה, וזהו. ואתה מנסה בכוחות האחרונים שלך להציל את זה, זה מאוד מכמיר לב. הוא גם אומר בסרט שסופר הוא קודם כל שקרן. גם תסריטאי, אגב".
כדי להתכונן לצילומי הסרט (שמבוסס חלקית על סיפור אמיתי), טרח זרחוביץ' ושוטט בין שלל מבקרים מהאייטיז, קצת פודקאסטים, קצת ארכיונים, עירבב את הכול טוב-טוב ויצר את אוריה חרמון, אדם בעל הבנה עמוקה בספרות ולשון חדה שלא מהססת לדקור. כזה שהתחביב שלו הוא קטילה ציורית של מושאי הביקורת שלו בערוץ הראשון והיחיד, מול 100 אחוזי רייטינג. חרמון לפחות לא מתעלם מקריב, אבל הביקורת שלו ננעצת בליבו. הוא שיכלל את הדמות תוך כדי פינג פונג מילולי עם נשר. "אני הייתי לוקח כל מה שהוא היה נותן לי כמות שהוא, אבל זה היה מדהים לשתף פעולה בכתיבה".
הוא לא היה צריך לשכנע אותך לקחת את זה?
"לא, ממש לא. מבחינתי אבי הוא חותמת על מיהו שחקן טוב. אתה רוצה שאבי נשר יגיד ש'וואלה, אתה יכול לשחק אצלי'. הפחד היחיד שלי היה שאין לי בעצם תעודת שחקן. לא הוסמכתי, אין לי הכשרה על הקיר, ולקבל מאבי נשר את האישור הזה זה משהו שרציתי מאוד. ממש קיוויתי שזה יקרה. וגם אהבתי את הדמות וידעתי שאני יכול להתחבר לזה".
איך התכוננת לזה בלי ידע במשחק?
"די ברור לך מהטקסט מי הבן אדם, הוא פרפורמר וברור מה מפעיל אותו. במהלך קריירת החיקויים שלי תמיד היה לי קל לחקות אנשים שבטוחים בעצמם", הוא מגחך, "מישהו שיושב ומתנשא על המגיש. אז היו כמה חיקויים שעשיתי ועזרו לי גם כאן לתת אנרגיה, לא חשוב שמות. היו חזרות והיה זמן למצוא את הדיוקים, וכשמגיעים לסט אבי יודע בדיוק מה הוא רוצה, אז בוא ניתן לזה לקרות".
"על הסט השעון דופק ואין מקום לאלתורים", מוסיף נשר, "כי בניגוד לתיאטרון, בקולנוע אין מחר. אבל היו המון דברים בחזרות עם זרחוביץ' שנכנסו לתסריט. למשל כשהוא מתאר את הטקסט של הסופר כאיבר מין רופס, זה היה על סף הפורנוגרפי וזה היה שלו לגמרי. זה כל כך מצחיק, שזאת הפעם הבודדת בהיסטוריה של הקולנוע שבה משתמשים בטריילר בקאט מביקורת של מבקר. אגב, האלתור המקורי שלו כלל תיאורים גרפיים במשך רבע שעה בערך".
"רק הרבה אחרי שהשתחררתי הבנתי איזו מתנה זאת לקומיקאי"
באחד מימי העבודה על הסרט סיפר זרחוביץ' לנשר שהם למעשה אחים לאותה יחידה צבאית בשירות הסדיר שלהם. נשר שירת כשנה בסיירת מטכ"ל, ובעקבות פציעה עבר לחטיבת המחקר בחיל מודיעין. נשר הביט בזרחוביץ' והניח שמבין השתיים הוא השתייך לחטיבת המחקר. "באיזה ענף היית? סוריה? ירדן? מעצמות?", הוא שאל, "לא, לא", הקשה זרחוביץ', "הייתי כמוך, במטכ"ל". נשר הביט בזרחוביץ' וחשב לעצמו שהוא כנראה מפספס פרט חשוב כלשהו, "כי במטכ"ל הפרוטוטייפ הוא מאוד מסוים. אז בעדינות אני שואל 'באיזה צוות היית?' - והוא עונה 'לא הייתי בצוות, הייתי שקמיסט".
השירות ההרואי של זרחוביץ' כשקמיסט בסיירת מטכ"ל בשנות ה-90 מתורגם בימים אלה לסדרה שתעלה ב-yes, ותתבסס על ימיו בעורף הטעמי והאגוזי, כאחד מנותני השירותים של היחידה המובחרת. אם התוכניות יעלו יפה, נשר יגלם את פסיכולוג היחידה. "זאת דרמה קומית", מדגיש זרחוביץ', "בנייה של סיפור מאוד חשובה לי, וגם שתהיה דרמה טובה, זה לא רק צחוקים בבסיס".
7 צפייה בגלריה
"בנייה של סיפור מאוד חשוב לי, וגם שתהיה דרמה טובה, זה לא רק צחוקים בבסיס". ערן זרחוביץ'
(צילום: טל שחר)
איך בכלל מקבלים שיבוץ כזה בצבא?
"אלת הקומדיה מכוונת אותו מלמעלה. היא אומרת 'הבן אדם הזה, הקומדיה מאוד חשובה לו, אז בואו נשים אותו במקום שיצא מצחיק, ואולי יום אחד הוא יעשה עם זה משהו. אחרת זה יתבזבז'. אז היא בירכה אותי ושמה אותי שם. 30 שנה אחרי אני כותב את הסדרה הזאת. אבל מי סופר, ומה זה גיל בכלל".
לקח לך זמן לעבד.
"רק הרבה אחרי שהשתחררתי הבנתי איזו מתנה זאת לקומיקאי, להיות השקמיסט של סיירת מטכ"ל. בשורה אחת אתה מקבל את כל הסיפור - מה זה מודל גבריות, איך אתה מרגיש כשאתה לא הם, מי זה הם, יש את הכוכבים של היחידה ויש את הג'ובניקים. עשיתי תחקיר מאוד מקיף ודיברתי עם 60-50 איש, גם עם לוחמים במסלול, גם עם ג'ובניקים, מש"קים מש"קיות, ושאלתי איך הייתי, כי אני כבר לא זוכר. זה עולם מאוד מעניין".
תוך כדי השירות הצבאי זה לא הצחיק אותך?
"לא. אפרופו ביקורת, מתברר שהייתה לי ביקורת על הדבר. מוצג שם מודל כלשהו, ואתה לא חלק ממנו. יש את הכוכבים, יפי הבלורית, ואתה לא הכוכב, אתה צריך לדאוג שלא ייפול להם הסוכר. בגיל 18, כשאתה חייל יש לזה משמעות. אז הלב של הסדרה זה הפער הזה בין מה זה להיות מטכ"ליסט לוחם לבין מה זה להיות ג'ובניק ביחידה. זה פער שיש לו מקומות דרמטיים וקומיים ללכת אליהם, בטח כשאתה בן 18 וזה נראה לך כל העולם. מיותר לציין שחברה מהיחידה לא תהיה לך בשנים הקרובות. נדיר מאוד אם מישהי תבחר בשקמיסט".
בסדרה, שזרחוביץ' עובד עליה עם כותבים נוספים כבר שלוש שנים ("בין העונות של 'ארץ נהדרת', אז בנטו זה שלושה חודשים"), הוא יגלם את הרס"ר שאחראי על הג'ובניקים בתרגילים. "אני כמובן לא אשחק את השקמיסט כי אין איפור בעולם שיעביר אותי כחייל", הוא אומר בהשלמה, "למרות שהיום טכנולוגית מתקרבים לשם. עושים דאבל קליק על ה-AI ואתה בן 18. אנשים שואלים אותי איך תשחק את השקמיסט? אני לא, אני בן 49. אני לא יכול."
"להיות צעיר זה לא היה כיף גדול. אני מעדיף את עכשיו, עם השמיעה הלקויה"
עכשיו רגע לפני שהוא הופך תקליט, זרחוביץ' יכול להביט אחורה בסיפוק. הוא עובד ומצליח בקריירה שהוא אוהב, ואחרי שנים של מבטים מקנאים בבוסטרים לילדים במכוניות של אחרים הוא הגשים גם את חלום המשפחה שלו. היום הוא יכול להתרווח על הספה המשפחתית בבית שלו, ברמת השרון, עם אשתו, לירון, ושלושת הילדים שלהם, נעם (9), אילי (8) ואמי (4.5), שכמו כל משפחה הם המתנה שלא מפסיקה לתת כשזה מגיע לחומרי סטנד-אפ ולפרופורציות על החיים.
7 צפייה בגלריה
זרחוביץ' בתור מבקר הספרות ב"גן קופים"
(צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אני כבר לא ילד", הוא מודה, "השמיעה שלי כבר לא משהו. עשיתי בדיקת סקר והרופאה אמרה לי שבאוזן שמאל הייתה ירידה משמעותית. היא שאלה אותי, 'אתה לא מרגיש את זה בבית, כשהילדים מדברים?' בחיי שאני חשבתי שהם לא מדברים ברור, לא ידעתי שזה קשור אליי, שאני הבעיה. כנראה שיש להם דיקציה מושלמת והם רהוטים והכול, פשוט אני כבר לא ילד".
איך זה לגדל בת אחרי שני בנים?
"זה מצחיק, כי הם נולדים עם משהו שאי אפשר להתווכח איתו. זה קטע שבנים הם קודם כל מוסכניקים בהתגלגלות. אוהבים כל דבר שנוסע. הדיפולט הוא מוסכניק, אחר כך תראה אם אתה רוצה להישאר שם או לא. בת אומרת לי מה להוציא לה ללבוש מהארון, היא כבר עושה את זה לדעתי מגיל שלוש וחצי, היא יודעת מה היא רוצה ללבוש ומה היא לא מוכנה ובאיזה הרכב, ברמת הגרביים. בנים זה תפסתי חולצה, תפסתי מכנסיים, אומר לו 'קח' והוא לוקח ולובש בעיניים עצומות".
אתה קולט שאתה בגילך?
"כן", הוא צוחק, "אין לי ברירה, אני קולט שעוד שנייה אני בן 50. אבל בגלל שיש את הילדים זה מוסיף לך עוד נופך, ואתה פתאום מתבגר איתם, בהתאם לגיל שלהם גם אצלך קורה משהו".
בתור נציגות נוספת של הורות מאוחרת אני מרגישה שילדים קטנים מוסיפים לך עוד כמה שנים כאדם צעיר, קצת לרמות את המערכת.
"זה נכון, יש לי חברים עם ילדים טינאייג'רים וילדים שמתגייסים. זה שיש לי ילדה בת ארבע וחצי זה מצעיר אותי. אבל תכלס, להיות צעיר זה לא היה כיף גדול. אני כותב את הסדרה הזאת עכשיו, שזה עליי בגיל 18, להגיד לך שהיה תענוג גדול? לא. אני מעדיף את עכשיו, עם השמיעה הלקויה".
זאת הקומדיה והטרגדיה של הלייט-בלומרים. אתה מגיע לשיאך דקה לפני גיל 50.
"לגמרי. השאלה היא מה קורה אחר כך. אבל בסדר, הערב עוד צעיר, בואי לא נדכא פה את כולם".
