לצד קריירת המשחק המפוארת שלו, היה לחיים טופול המנוח צד אמנותי פחות ידוע. במשך שנים הוא צייר ואף פרסם איורים בעיתונים ובספרים - אבל איש לא ממש שם לב. "אף אחד לא ידע שזה אני, לא היה חתום שם 'טופול', היה חתום רק 'חיים'", הוא סיפר.
7 צפייה בגלריה
חיים טופול מתוך "גלילאו", ודיוקן עצמי שצייר
(צילום: ראובן כהן, Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
בקיץ 2014, כשהייתי חייל בן 19, היה לי הכבוד להתארח בביתו של טופול בתל אביב ולראיין אותו לכתבה בגלי צה"ל. השיחה התקיימה לרגל תערוכה מציוריו של טופול, בשם "דיוקנאות תרבות", שהוצגה במרכז מורשת בגין. ביתו היה מקושט ביצירות אמנות. בחדר העבודה שלו, במקום פסלון גלובוס הזהב בלט כן ציור.
"אילו היית מבקש ממני למשל לוותר על שמי בפלקט של איזו הצגה, הייתי אומר לך 'שכח מזה'. אבל כשזה לא המקצוע שלך ואתה לא חי מזה, לא אכפת לך אם אתה בונה בזה מוניטין", הוא הסביר. "אני עושה את זה בשביל הכיף, ותאמין לי, זה נותן לי הרבה כיף. אני לא צריך לקום בצלצול השלישי, אני עושה את זה מתי שאני רוצה, ואני לא צריך קהל ואני לא מוכר כרטיסים. זה מקצוע אחר לגמרי".
מבחינתו, תחום היצירה הזה פתח לו אפיקים חדשים: "כדי לצייר אתה לא צריך אף אחד אחר - לא מחזאי, לא מלחין, לא במאי, לא פועלי במה - שום דבר. בסרט ובהצגה אתה לא עובד לבד. אם משהו לא טוב, זה לא רק באשמתך".
בתערוכה ההיא, כמו גם בתערוכות נוספות, הוצגו דיוקנאות של אנשי תרבות מוכרים שטופול צייר לאורך השנים, מביאליק ואליעזר בן יהודה ועד אריק איינשטיין ואסי דיין. "אני משתדל לעשות את זה כהומאז', ככבוד לאחרים, ולא ככבוד לעצמי", אמר אז.
הקנאה של קדישמן
האמנות - ציור, רישום ולעיתים גם פיסול - שימשה את טופול גם בתחום עיסוקו המרכזי שהעניק לו את פרסומו. "כשאני מכין תפקיד, אני מצייר קודם את הדמות", הוא סיפר. "אני מכין סקיצה, ויש גם פסלים של הדמויות שהייתי עושה". לצד ספרים ועיתונים, רישומיו וציוריו התפרסמו גם על בולים - למשל בסדרת בולי דואר ישראל שהוקדשה לטוביה החולב מ"כנר על הגג".
לא תמיד היה לו קל להיכנס לדמויות שהיה עליו לשחק, והסקיצות עזרו לו לדמיין איך הוא אמור להיראות. "ב'סאלח שבתי' היו צריכים לקחת ילד בן 27 ולעשות לו פנים של בן 50", הוא נזכר. "על במה בהצגה, מרחוק, אפשר לעשות עבודת גוף - אבל בסרט, כשהמצלמה קרובה ויש קלוז-אפ והפנים חלקים, זה רע מאוד. זו אחת הסיבות לכך שבסרט אני כל הזמן מכווץ את הפנים, כדי שיהיו לי קמטים".
"כששיחקתי את גלילאו, הייתי צריך לשחק את הדמות בארבעה גילים שונים", הוא תיאר. "הייתי אז בן 40. ישבתי וחשבתי, דיברתי עם המאפר... בסוף בניתי פסל של הדמות האמצעית מבחינת הגיל. בגיל הראשון גילחתי קצת את הזקן במצח, בגיל השני גילחתי יותר את השיער למעלה, בגיל השלישי הורדתי עוד יותר ובגיל הרביעי הייתי כבר קירח, מדולדל שיער".
טופול היה חבר של האמן המנוח מנשה קדישמן במשך שנים רבות. "אני זוכר שכבר בשנות ה-60 הוא היה רושם רישומים", אמר לי קדישמן בשיחה שקיימתי איתו סביב אותה תערוכה. "הוא עושה את זה מתוך אהבה, לא מתוך רצון להיות אמן מצליח - כי הוא הצליח כל כך בתחומו, שאני לא מכיר הרבה ישראלים שהצליחו כמוהו".
בתחילת 2014 יצא לאור הספר "דיוקנאות" (הוצאת צבעונים), שקיבץ דיוקנאות של אישים שונים שטופול צייר. קדישמן כתב את ההקדמה לספר. "כתבתי שם: אילו היה רק שר - דיינו; אילו הוא היה רק משחק בתיאטרון - דיינו; אילו הוא היה רק שחקן קולנוע – דיינו; אילו הוא היה רק מצייר - דיינו; אילו הוא היה רק רושם - דיינו; אילו הוא היה רק מקים את כפר הנוער נהר הירדן - דיינו... חיים הוא אדם נפלא ואמן נפלא, ונפלא להיות חבר שלו. אני אוהב אותו ואוהב את האמנות שלו. אני אפילו מקנא בו", הוא צחק, "שהוא כזה רבגוני, ואני פחות. אבל טוב לי עם מה שאני עושה, ולו טוב עם מה שהוא עושה, ואנחנו אוהבים אחד את השני. הוא אמן ענק".
