סופר הילדים והנוער אורי אורלב הלך לעולמו בגיל 93, כך נודע היום (ג'). בין הספרים המצליחים שכתב נמנים "חיית החושך", "אח בוגר", "משגעת פילים" ו"האי ברחוב הציפורים". הלוויתו תתקיים ביום ה', בבית הקברות של קיבוץ מעלה החמישה.
"אורי אורלב, אבא שלי, מת אתמול בערב", כך כתב בנו של הסופר, איתמר, בעמוד הפייסבוק שלו. "הוא מת בן 93, בשנתו ובמיטתו. ואף שהגיע זמנו, כי יש שלב שאין עוד טעם בחיים שמפריעים למוות מלגאול את האדם מסוף חייו, עדיין הלב נשבר ומתוכו עולה הגעגוע הזה שכבר ילווה אותי תמיד". הסופר הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ושבעה נכדים.
"מדינת ישראל איבדה היום את אחד מגדולי סופרי הילדים והנוער, אורי אורלב, שכתב יותר מ-40 ספרים במהלך חייו", ספד לו ראש הממשלה יאיר לפיד, "על הספרים האלו גדלו הילדים שלנו, הזכרונות של אורי מהשואה ומקום המדינה לימדו אותם על ההיסטוריה שלנו. אורי הלך לעולמו - אבל ספריו ומורשתו יישארו כאן איתנו לתמיד. בשם מדינת ישראל אני שולח ניחומים למשפחתו וחבריו. יהי זכרו ברוך".
שר התרבות והספורט חילי טרופר ספד לו: "אורי אורלב ז"ל היה מהסופרים החשובים והמוערכים בתרבות הישראלית. ספריו של אורלב הצליחו לתאר את ילדותו בשואה ואת עלייתו ארצה ולהנגיש את הקושי גם לילדים ובני נוער, בעזרת הכתיבה הייחודית לו. מורשתו של אורי ששזורה בספריו תישאר איתנו כאן שנים רבות. משתתף בצער משפחתו, יהי זכרו ברוך".
אורלב נולד בוורשה שבפולין בשנת 1929. את תחילת המלחמה עבר בגטו וורשה ובהמשך היה אסיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. לאחר המלחמה, הגיע לקיבוץ גניגר בו גדל והתבגר. כשעלה לארץ, כך מספרים במשפחתו, שנת לידתו שונתה בטפסים ל-1931, ובשל כך לאורך חייו ציינו את ימי ההולדת שלו לפי שנה זו. במרוצת השנים, זכה אורלב להוקרה רבה וכן זכה לפרס אנדרסן, הנחשב לפרס הספרותי היוקרתי בעולם לספרות ילדים ונוער.
מלבד כתיבתו לילדים ולנוער, אורלב עסק במלאכת התרגום ותרגם בין היתר ספרים של יאנוש קורצ'אק והנריק סנקביץ'. זמן קצר לאחר שעלה לארץ, פרסם את ספרו "חיילי עופרת" המבוסס על חייו והתלאות שעבר במהלך השואה. הדמות הראשית בספר, יורק אורלובסקי, מבוססת על אורלב עצמו.
בריאיון ל"ידיעות אחרונות" משנת 2006 סיפר כי תמיד רצה להיות סופר: "כנער כתבתי שירים בפולנית, גם בברגן בלזן. ובכל זאת, יום אחד בא להתארח בקיבוץ עיתונאי. בלילה השכיבו אותו לישון בחדרי, כי הייתה בו מיטה פנויה. דיברנו בחושך. הוא שאל אותי מה אני רוצה להיות. עניתי: 'סופר'. והוא, כעיתונאי החי על פי מילים, אמר: 'הו, הו, אתה יודע מה זה לכתוב ספר! זה 60 אלף מילה לפחות'. מאז המספר נתקע לי בראש. החלק השני של הסיפור הוא, שכיוון שהגעתי ארצה ללא הורים 'אימצתי' לי אנשים מבוגרים כמשפחה. עם אחד מהם, שלמה, יקה שאהב ספרות ופילוסופיה, הייתי נוסע לחיפה ביום החופשי שלנו, והיינו רואים שלושה סרטים ברצף: בשלוש, בחמש ובשבע. עד שיום אחד גילינו שבתל-אביב מתחילים הסרטים בעשר בבוקר ונסענו גם לשם, להספיק לראות עוד סרט. הדרך הייתה ארוכה מאוד. נסענו אז מהקיבוץ לעפולה ומשם לחדרה, ובדרך שלמה אמר לי: 'אתה יודע מה, כדי שלא נשתעמם, ספר לי מה קרה איתך ועם משפחתך בזמן המלחמה'. ואני התחלתי לדבר. כשהגענו הביתה השעה הייתה אחרי שתים-עשרה בלילה, היינו גמורים, ושלמה אמר לי: 'תשמע, זה ספר'. חיברתי את שתי האמירות האלה והתחלתי למלא מחברות, כשכל הזמן ספרתי את המילים – רק שיהיו 60 אלף".
בשיחה שהתקיימה שנה לאחר מכן עם בנו איתמר והתפרסמה ב-ynet, סיפר אורלב על המקום שתפסה הכתיבה בחייו. "כשאני פוגש ילדים בבתי ספר, הם שואלים אותי אם הכתיבה עוזרת לי להתגבר על מה שקרה לי או אם אני כותב בגלל שאני רוצה לתעד את מה שקרה... אני מסביר להם שאני כותב על הילדות שלי שבחלקה התרחשה השואה. הילדות חשובה לכולנו, כנראה בגלל שבילדות קורים לנו הדברים לראשונה ולכן הם נחרטים עמוק בזיכרון וברגשות שלנו. הרבה אמנים מתייחסים לילדות שלהם ומושפעים ממנה ביצירותיהם וכך גם אני".
