מעניין אם בדומה לכל מי שהיה בישראל באותו יום, ברונו מארס עדיין חושב על 7 באוקטובר. האם, למשל, כשהוא מבצע את Die With A Smile, הוא באמת חושב על הבוקר שבו התעורר במלון יוקרה ביפו וגילה מה עלה בגורל האשליה שהוא היה הפרזנטור האחרון שלה, של מקום בסך הכול בסדר או כזה שיכול לארח הופעת קיץ בינלאומית. האם גם בהופעות מול עשרות אלפים, שלא חושבים על 7 באוקטובר ואולי אפילו לא יודעים מה קרה שם, יש לו הבזקים משלו: האזעקות, הבהלה, הבריחה כמה שיותר מהר מחוץ לגבולות הכאוס, ההבנה מה באמת קרה על אותו קו חוף במרחק שעתיים נסיעה.
ברונו מארס מבצע את Die With A Smile בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
כי להכיר את 7 באוקטובר ולראות את ברונו מארס לאחר מכן זאת לא רק חוויית פופ ברמה הגבוהה ביותר - אם יש באמת אנשים שנולדו לעשות משהו, הוא אחד מהם - זה גם תמיד לחשוב על המקום הרנדומלי לחלוטין שלו ביום שהיה כל כך נורא עבור מיליוני אנשים, ולכן הם לא מפסיקים לחזור אליו. ודווקא ברונו מארס, שאין בגופו אפילו עצם פוליטית אחת (אחרת מלכתחילה לא היה מגיע לישראל), ודווקא הקיטש הסוחף שהוא כה מצטיין בו, מסוגלים פתאום להציף את כל מיצי המרה השחורה של האימה וחוסר האונים. האם גם ברונו מארס תוהה לפעמים, מה היה קורה אם לא היה 7 באוקטובר?
אולי בביוגרפיה שיחליט לכתוב מתישהו יימצאו תשובות לשאלות הללו, לא באצטדיון וומבלי, שהתמלא עד אפס מקום ארבע פעמים עבור גבר בגובה מטר וגפרור אבל עם יכולות שירה, נגינה, ריקוד ותקשורת עם קהל שהפכו אותו לכוכב הזכר הכי ורסטילי בזירת מופעי הענק. בד באני אולי מספק מסיבה מרימה יותר והארי סטיילס מחלץ צרחות רמות בהרבה מהקהל, אבל מארס הוא חבילת הבידור השלמה מכולם: הוא יכול להיות ג'יימס בראון עם לב רגיש ואלטון ג'ון ליד הפסנתר; מייקל ג'קסון של ימי Off The Wall וסטינג של תקופת פוליס. כל הסגנונות במופע - Fאנק, אר אנ' בי, דיסקו, רוק, בלדות צ'יזיות - מקבלים ממנו את מלוא תשומת הלב וההשקעה, החל מהעיבודים דרך התאורה ועד הלבוש. לראות אותו על פני שעתיים זה כמו לעבור בחמישה מועדונים וברים שונים באותו ערב.
זה נכון גם לסיבוב שמקדם אלבום חלש יחסית, The Romantic, שלא מדגדג את שיאיו כאחד מאדריכלי הסאונד של המיינסטרים ב-15 השנים האחרונות. שלושה שירים מתוכו פותחים את האירוע ומדגישים נכס לא מספיק מוערך שלו - בנוסף להכול הוא גם זמר בן זונה בלייב. בלי נפילות, בלי תיקונים, בלי עזרים. כשמגיע 24k נזכרים שיש לו כל כך הרבה להיטים, שאת השיר הזה הוא יכול להשמיש בשלב מוקדם כדי להעלות הילוך. כמובן שמאוד עוזר שלצידו נמצאים "החוליגנים", להקת הליווי הכי משמעותית שנתקלתי בה בעשור האחרון לאמן סולו: חבורה יוצאת דופן של נגנים מעולים עם חוש קצב שמשלים את מארס, באפקט שמזכיר את התרומה של האי-סטריט בנד לברוס ספרינגסטין.
גם זה לא הספיק למארס, אז לטור הזה הוא צירף קלף יהלום נוצץ במיוחד: אנדרסון פאק, שותפו לפרויקט Silk Sonic, מחווה מלאת נשמה לגרוב השחור והמחרמן שהשניים גדלו עליה. פאק לא רק נותן סט תקלוט כיפי בחימום (ואחריו מופיעה ויקטוריה מונה, שגם היא סוף סוף מבשילה אחרי שנים מאחורי הקלעים), הוא גם עולה באמצע המופע לסט שלם של מיטב להיטי סילק סוניק, כמו Smoking Out The Window ו-Leave The Door Open. לא רק שאלה השירים הכי טובים ברפרטואר של מארס; הכימיה שלו עם פאק מוציאה ממנו גם רגעים של שטות והומור (למשל כשפאק מעלה לבמה אדם בתחפושת של פפה פיג, הדמות האיקונית מסדרת הילדים), שמעניקים לו גם ממד יותר אנושי.
גם זמר בן ז*** בלייב. ברונו מארס
(צילום: Kevin Winter/Getty Images for The Recording Academy)
בגדול לא היה קורה כלום, בטח לא אמנותית, אם המופע היה מסתיים כאן ועכשיו, אבל מארס זה כמו המסעדות של ראשון לציון (לפחות פעם): מנות גדולות או לא להיות. הוא מפציץ את Marry You, חותך ל-Die With A Smile ומחרוזת שירי להדליק-את-הפנס-של-הטלפון שכורכת בין השאר את Grenade ו-When I Was Your Man, ביצוע אינסטרומנטלי של Versace on The Floor ואז הקפצה לשמיים עם Locked Out of Heaven, עוד זריקת שמאלץ עם Just The Way You Are והחוצה לחפש צרות של מוצאי שבת עם Uptown Funk. חבל שאין בחוץ דוכן שמציע למעריצים את כל הכסף בחזרה אם הם לא מרוצים. מסקרן לדעת אם אפילו אדם אחד היה ניגש. וזה בדיוק כמו מה שמספרים על החוויה בפארק הירקון ב-4 באוקטובר 2023, שלושה ימים לפני שכל כך הרבה אנשים מתו בלי שום חיוך על הפנים. והנה שוב זה מתחיל.
