הציירת רוני טהרלב לא יכולה לגור היכן שמתחשק לה. בכל בית שבו היא תבחר להציב את הקנבסים שלה, היא צריכה קודם כל לבדוק איך נופל האור - ורק אז לברר האם שאר הפרמטרים למגורים מתאימים.
"זה לא שאני הכי אוהבת לעבוד בבית, אלא שבעצם אני הכי אוהבת לגור בסטודיו", היא צוחקת. "ונכון שאני תמיד מתלוננת - על התנאים, על הגודל, אבל הנה הסטודיו שלי", היא מצביעה אל עבר החלל הסמוך לסלון שבו הקנבסים שלה מסודרים ופלטות של צבע מונחות ומחכות למכחולים שתטבול בהם. "וכיוון שבמקום שבו את מציירת מהתבוננות אי אפשר שהאור ישטוף את החלל, כי הוא ייפול על המודליסטים בכל פעם בצורה אחרת, אז בכל בית שאני גרה בו, האור חייב להיות צפוני", היא מסבירה.
כך היה כאשר גרה במשך 20 שנה במתת שבגליל, שם גידלה את ארבעת ילדיה, וכך כאשר עברה לגור בירושלים עם בן הזוג שלה, הפרופסור להיסטוריה דרור ורמן. וכך גם לפני כמה שנים כאשר השניים חיפשו בית ביפו - ומצאו. היא פותחת את שער הבית המסתורי בן שתי הקומות, וכבר בטיפוס בגרם המדרגות המוביל אליו מרגישים שנכנסים לעולם שנטוע בזמן אחר. ממש כמו בציורים המפעימים של בעלת הבית, שבהם דמויות עכשוויות בוקעות מתוך פריימים קאנוניים עתירי סבכת צמחייה אפלה, שאווירת סוד ויער נוטפת מהם לצד סוס אחד מיתי-צעצועי מתנדנד בשם ויקטור, שרכשה בדחף פתאומי בשוק הפשפשים של ברלין.
עכשיו ויקטור ניצב בסטודיו שלה לצד שלל קנבסים שמתפקעים מדמויות נשים - בעיקר חשופות בשר, בקשת גילאים ותנוחות. גופן הוא המסר שהן מביאות לעולם. צלוליט, ורידים בולטים וכתמי שמש; קימורים עזים, שדיים, בטן משתפלת ומנח ראש חתרני - הגוף הנשי שאותו טהרלב, 61, חוקרת כבר שנים, ניצב כמובן גם במרכז התערוכה החדשה שלה, "סינדרלות: לכל אלו שניסו את הסנדל לפני סינדרלה", שמוצגת בגלריית גורדון בתל אביב.
את היצירות שנכללות בתערוכה ציירה במהלך השנתיים האחרונות במסגרת שהות בתוכנית של המכון ללימודים מתקדמים בברלין, שבו היא גם עמיתה. וכאמור, הן לא בהכרח צעירות, הסינדרלות של טהרלב. וגם לא אחידות במאפייניהן, וכמו סופר טוב שלא מרחם על דמויותיו, כך גם טהרלב לא מטשטשת את נגיסות ונגישות שיני הזמן, את לאות הבשר הבשל ואת הרצון לברוח ממוסכמות ומטהרנות. מכחוליה הנוקבים, ועם זאת החומלים, מנכיחים סצנות של עירום יומיומי, לידה ועייפות של הגוף הנשי כמו שרק נשים מבינות, ואת הדמויות המעורטלות והחשופות תרתי-משמע היא שותלת ביערות מוכי-המסתורין והאפלה של הציור הקלאסי. ובום - עולם מתנגש בעולם, ומתוך הניצוץ מתפרצות השאלות שהאמנית מנסחת - על הקיום שלנו ועל הנשיות בתוכו, ועל פחדים שנשים סוחבות בכיסי הגוף והנפש כהרגל רב-שכבות, רב-דורות.
"הטכניקות שלי הן קלאסיות ואני משתמשת בהן כדי לשאול שאלות מתוך המבט העכשווי שלי על נשיות ועל תנועה של נשים בעולם, כשאת הנשים שאני מציירת אני מציבה בתוך סצנות קלאסיות מתולדות האמנות כמו 'הבשורה', או 'הולדת ישו', מתערבת ומכניסה לתוכן דמויות עכשוויות, לעתים אנדרוגיניות", היא מסבירה, ומפנה לסופרת הצרפתייה הפמיניסטית בנואט גרולט שכתבה: "אני כותבת על נשים שלימדו נשים אחרות ליצור את סביבתן, את מרחב החופש שלהן, מחוץ למה שגברים ייחסו לנשים במשך מאות שנים. עלינו סופסוף לרפא את היותנו אישה. לא זו שנולדה אישה, אלא זו שחונכה כאישה ביקום של גברים".
הרומן הבולט של גרולט, "ספינות הלב", הוגדר כתנ"ך של זכות האישה על גופה, ואת הזכות לתאר את הגוף מתוך הגוף תובעת לעצמה גם טהרלב: "אני מציירת נשים כמו שבנואט גרולט כותבת נשים ומתארת את העולם מזווית ראייה של אישה. כבר מתערוכת היחיד הראשונה שלי שהייתה לפני שמונה שנים במוזיאון הרצליה ושאצרה איה לוריא, עסקתי בשאלה איפה עובר הגבול בין גבר לאישה, עוד לפני שהא-בינריות הייתה שגורה. לפני שנתיים הגיעה התערוכה במוזיאון תל אביב שאצרה גלית לנדאו, והיא עסקה בחומרים ובתנוחות שמהם מורכב גוף של נשים שאנחנו נוטים לעשות להם שיוף והחלקה, אבל המבט שלי הוא מתוך ניסיון לחבב אותם", היא אומרת ומיד מדגימה, מרימה זוג רגליים גמישות עד כדי להתקנא אל מושב הכיסא ופוערת אותן.
"הרי אישה לא יכולה לשבת ככה בריאיון לעיתון, או בריאיון עבודה", היא מתריסה. "אבל גבר כן יכול, וזה מה שמעניין אותי. לראות את העולם מתוך המגבלות של גוף האישה כמו שהוא התפתח להיות. מתוך התנועות האלה שאנחנו לא עושות, מתוך החומרים של הגוף שאנחנו לא מראות כמו השומן והצלוליטיס, ולכן הבאתי את הדוגמה של הסופרת בנואט גרולט, כי היא עשתה את זה בספרות והזווית שלה הייתה חדשה ומקורית".
טאבו נוסף שמפרקת טהרלב בציוריה הוא של תנוחות הגוף בלידה, שכמעט ולא מוצגת AS IS בציורים הקלאסיים: "מיליוני ספרים נכתבו על לידות, אבל כמה ציירו לידה? עד סוף ימי הביניים יש ברומא, בדרום אמריקה ובאפריקה אמנות שמראה לידה, פסלים וציורים, אבל מסוף ימי הביניים עד אמצע המאה ה-20 זה נעלם. אז לקחתי את סיפור הולדת ישו והתחלתי לשאול שאלות: איך אין צירים, איך אין כאב? אמרתי לעצמי שאולי מריה היא קדושה ולכן לא מראים אותה יולדת? והחלטתי לתקן את הדימויים, אפילו בעדינות, כי לא יכול להיות שהאמנות לא תעסוק בלידה".
שכבה נוספת שהיא קורעת מעל הקיום הנשי הנרעד היא זו שמסוככת על הפחד הקטן, הבלתי-מורגש כמעט, שמשייט לנו בתהום הגוף - זה שאנחנו מרגישות כשאנחנו לבד במרחב ציבורי, צועדות ברחוב שקט או מהלכות בתוך יער ירוק. ולמרות שאנחנו יודעות שאנחנו שם לבדנו, קיים חשש.
"כולנו מכירות את הרגע הזה כשאת לבד ולא קורה כלום, באמת לא קורה. הכול שקט, את הולכת ביער ולא שומעת כלום בשיחים אבל מרגישה סוג של דריכות. או בלילה לבד, הרחוב ריק ואפילו מואר, אבל את דרוכה. זה כמעט ב-DNA של נשים, שאנחנו מרגישות שעיניים בלתי-נראות צופות בנו", היא אומרת.
את העיניים הללו שאלה הפעם מציור קלאסי נוסף שאיתו היא מתכתבת - "הנדנדה" מהמאה ה-18 של הצייר הצרפתי ז'אן אונורה פרגונאר. "בציור רואים דמות אישה לבושה ורוד מתנדנדת ומחייכת, ורק במבט יותר מעמיק מבחינים שבסתר, בשיחים, מישהו מציץ לה מתחת לחצאית ומישהו אחר מנדנד אותה בחושך, בלי שליטתה. ואמרתי שאני רוצה לקחת את הגינה הזו ואת הנדנדה הזו ותליתי נדנדה בסטודיו, ושמתי את כל התחושות האלה בחוויה של גוף מודרני עכשווי".
"זה שאני קמה בבוקר והולכת לסטודיו זו לא עבודה, זו פריווילגיה גדולה"
טהרלב נולדה בקיבוץ יגור, בתם של המשוררת והסופרת נורית זרחי והפזמונאי יורם טהרלב. ב-2022 זכתה בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית לשנת 2022, והיא מלמדת רישום וציור באקדמיה בצלאל בירושלים. היא הציגה את עבודתה בתערוכות רבות וציוריה נכללים באוספים פרטיים וציבוריים חשובים. עבודותיה הוצגו בגלריות ובמוזיאונים מובילים בארץ ובעולם - ממוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ומוזיאון ישראל, דרך גלריית הדיוקנאות הלאומית לונדון ואדינבורו, ועד תערוכה לציון 50 שנה לנחיתת האדם על הירח, בגראנד פאלה (Grand Palais) בפריז, שבו הוצגה עבודתה לצד עבודות של אמנים כמו מאנה, דאלי, מירו ואחרים.
את שם התערוכה הנוכחית "סינדרלות: לכל אלו שניסו את הסנדל לפני סינדרלה" בחרה כהתרסה נוכח מודל של נשיות רצויה שכולם מסתתים עבורנו, "אבל היא בעצם לא מתאימה לאף אחת חוץ מאשר לסינדרלה", היא מצהירה.
תסבירי.
"הסנדל הזה מתאים לאישה אחת שיש לה כמה תכונות: היא לבנה מאוד, היא יפה מאוד, ומשרתת ומרצה מאוד - ואף אחד מהנתונים האלה ועוד הרבה אחרים, אני למשל לא עונה עליו. ועדיין אנחנו פוגשות אותו כל הזמן ומנסות כל הזמן להתאים את עצמנו אליו, כלומר לדימוי שלא מתאים לנו".
את מתקנת את החוויה הקולקטיבית?
"אני לא רוצה להגיד את זה. כי אין מה לתקן את החוויה הקולקטיבית. מה שהיה נכון, היה נכון לזמנו ולא צריך לתקן אותו, אלא להביא את מה שנכון להיום".
וכך בציורים שלה עצמה - שנקטפו מגינת פרגונאר ונשתלו בתל אביב של 2025, שבה היא מאתרת את המודליסטיות שלה בקפה מתחת לבית בשוק הפשפשים של יפו - היא עדיין שואלת בשמנו איך זה יכול להיות שאנחנו הולכות בטבע ועדיין חוששות, איך זה יכול להיות שאנחנו עדיין מחביאות את הגוף שלנו.
"אני מביאה לתוך הציור הקלאסי גוף עכשווי של נשים ומתוך זה מתעוררות שאלות על הפחד של הגוף הנשי ועל החומרים של הגוף הנשי. לפעמים מתעוררות כמה שאלות בתוך אותו ציור, אבל הפעולה הבסיסית היא שאני לוקחת ציור גוף מאוד קלאסי ומכניסה לזה את הגוף שאני פוגשת ברחוב או בהפגנה, ומזמינה לסטודיו ומכניסה לתוך הסיטואציה המתקתקה של הרוקוקו. ומתוך כך השאלות עולות לבד והחידוש הזה קורה. אני לא צריכה לעשות הרבה יותר, רק לחבר בין הזמנים".
מה את רואה קודם, את הסיטואציה או את הציור?
"אני רואה את הסיטואציה לפני הציור ולפני שיש לי פרשנות. אני תמיד באה מהמקום של הגוף, של הדבר עצמו שאני מציירת, של ההעמדה, של הוויז'ן, וזה מעלה הרבה שאלות. תראי למשל את הציור הזה, שנקרא 'ויקטור'", היא מצביעה על ציור ובו נראית מודליסטית חשופת-חזה שוכבת וסוס הנדנדה ניצב מעליה.
איך באמת פגשת את ויקטור?
"אני מכורה לשווקי פשפשים ובברלין הגעתי מוקדם לשוק, ואני רואה את הסוס הזה ומסתכלת עליו ואומרת: 'זה הסוס שלי'. ואז אני שומעת את המחיר ומוותרת, אבל חוזרת ומתמקחת קצת וקונה. ידעתי שאני צריכה אותו לציורים כי היה בו איזון בין צעצוע לבין קריפיות, בין חד-קרן לבין סוס-עץ מצופה עור ועשוי עץ מהמאה ה-19, והוא בגודל של עז. הכלבה לא האמינה כשהכנסתי אותו הביתה. לקח לי זמן לצייר, הוא נכנס לסטודיו וחיכה, ואז התחילה לעלות הסיטואציה בראש. כי הוא חיכה שם. ואני עוד לא מבינה אותה, אני רק יודעת שוויקטור כאן ותיכף תגיע גם המודליסטית ויעלו השאלות על מיניות ועל הקשר שבין חד-קרן לבתולות בתרבות שלנו".
מאיפה הצורך להתכתב עם יצירות של אמנים אחרים?
"אמנות בנויה בנדבכים של התכתבות, חיה בתוך התולדות של עצמה. חלק מעתיקים כדי להבין. רובנס מעתיק את טיציאן, פיקאסו בכלל העתיק. המקום הזה של לשאול שאלות בתוך מדיה אמנותית הוא מאוד שגור. זה לא בשביל לתת תשובות, כי תמיד יהיו עוד שאלות שיבואו, אלא העניין הוא איך האמנות יושבת בתוך המקום הזה של מה שאנחנו מרגישים עכשיו".
מה לדעתך האתגר הגדול ביותר של ציירת אישה בישראל כיום, האם הציור נותר תחום יותר גברי?
"לא בחוויה שלי. יש אתגרים בלהיות ציירת, אבל אני לא מרגישה שמשהו עוצר אותי בגלל היותי אישה. לא הרגשתי את הדבר הזה, אני לא מוצאת שזה נכון. אני מכירה ציירות נהדרות והן מאוד מצליחות".
מתי הבנת שאת ציירת?
"אני תמיד ציירתי".
הקלישאה תגיד שזה כדי לברוח מכך שנולדת לשני הורים כותבים, מהבולטים בתרבות העברית - נורית זרחי ויורם טהרלב?
"בטח, כן", היא עונה מיד בדרכה הישירה ונטולת-השכבות. "לא עשיתי על זה אנליזה, אבל אני מניחה שיש בזה הרבה ושאני לא אצטרף למפלגת הכותבים. מצד שני, יש לאמא שלי שיר שמתאר אותי מציירת כבר כשאני בת שלוש. אני זוכרת את עצמי מילדות מציירת באובססיה שעות כל יום. בעיני ציור זו פריווילגיה גדולה וגם אחת הפעילויות הכי לא דיכאוניות שיש. בציור את מותחת בד, יש לך צבע, את מערבבת, את מסתכלת על מה שציירת ועל העולם באופן חיובי. אני נכנסת בבוקר לסטודיו ומברכת על כך שזו העבודה שלי".
"זה שאני קמה בבוקר והולכת לסטודיו זו לא עבודה, זו פריבילגיה גדולה"רתי על הר בצפון וגידלתי ארבעה ילדים והיה לי סטודיו, וגם אז כמו היום לימדתי אמנות גם במסגרות שונות וגם באופן פרטי, וגם מכרתי ציורים. אבל זה שאני קמה בבוקר והולכת קודם כל לסטודיו זו לא עבודה, זו פריבבילגיה גדולה, כי הסטודיו כאן ואני כאן".
ונעים כאן מאוד – האופניים הקשורים לשער בכניסה, הספרייה המקבלת את הבאים ליד הדלת והכונניות הגדושות בתוך הבית בספרי היסטוריה שלו וספרי אמנות שלה. ובמרחב, חפצי אמנות ופסלים ואיקונות וציורים - לא של בעלת הבית. אבל יש קיר שמחכה לציור שלה, ובכל מקום עוברת כלבת הלברדור-שוקולד הפעלתנית אנה, שלא נחה לרגע. את העלים לתה טהרלב מזמינה אותי לקטוף על הגג בצל סוכת הגפנים המשתרגת לצד מיני צמחים הודים נדירים. "כאן זו פיסת הגליל שלי בלב יפו. אחרי כל כך הרבה שנים במתת, הייתי חייבת גם פה", היא מסבירה.
לאחר שהיא מוזגת את המים לקומקום הפורצלן הפרחוני וניחוח העלים עולה מהם, היא מספרת על הזוגיות עם דרור, ואומרת שהיא אסירת-תודה על כך שהמציאות הפגישה ביניהם. "דרור הוא היסטוריון של תרבות אירופה בעת החדשה המוקדמת, שבעבר חקר טקסטים והיום עובד בעיקר על יצירות אמנות ויזואלית ודקורטיבית. הוא למשל כותב עכשיו ספר על פורצלן גלובלי. יש לנו שיח משותף שכולל הרבה מאוד הפריה הדדית. ללכת איתו למוזיאונים, לראות איתו תערוכות, לחלוק איתו את נקודת המבט שלו על החיים".
ואיך זה להיות הבת של שני ענקי תרבות?
"בבית שלנו תמיד היה דגש על רוח והשקיעו מאוד בלתת לנו ללמוד כל מה שעלה בדעתנו, גם אם זה יקר או רחוק. כל ספר, כל חומר יקר או נדיר לא היה בלתי-אפשרי, וגם אבא שלי וגם אמא שלי ליוו אותנו במסע של הילדות עם הרבה עניין וקשב. הם גם לא היו בוהמיים, אלא בעיקר אנשי רוח עם סקרנות גדולה".
