גם השנה המלחמה בעזה לא פסחה על פסטיבל הסרטים בברלין, שהמהדורה ה-76 שלו נפתחה ביום חמישי שעבר. כבר במסיבת העיתונאים שנערכה עם צוות השיפוט בתחרות הראשית, תהה עיתונאי גרמני בנוגע להיעדר סולידריות מצד הפסטיבל עם פלסטין, על אף רצח-העם, כהגדרתו, שמתבצע בעזה. המפיקה הפולניה אווה פוז'ינסקה ("אידה", "אזור העניין"), המכהנת בחבר השופטים, מיהרה להשיב: "אנחנו מנסים לגרום לצופים לחשוב, אבל אנחנו לא אחראים לגבי מה תהיה ההחלטה שלהם, אם לתמוך בישראל או בפלסטין". היא ציינה כי ישנן עוד מלחמות שבמהלכן מתבצע רצח-עם ואנחנו לא מדברים על זה. השאלה, היא סיכמה, לגמרי אינה הוגנת. נשיא חבר השופטים, הבמאי הגרמני וים ונדרס ("חיים מושלמים"), הוסיף כי כיוצרי סרטים "עלינו להישאר מחוץ לפוליטיקה. אנחנו משקל-הנגד לפוליטיקה. אנחנו צריכים לעשות עבודה של אנשים ולא של פוליטיקאים". התשובה החמקמקה הזו הספיקה בשביל הסופרת ההודית ארונדהטי רוי שאמורה הייתה להגיע להקרנה חגיגית של סרטה המשוחזר In Which Annie Gives It Those Ones משנת 1989, לבטל את בואה. "לשמוע אותם אומרים שאמנות לא צריכה להיות פוליטית זה מבהיל ממש", היא אמרה, "זו דרך להשתיק שיחה על פשע נגד האנושות אפילו בזמן שהוא מתרחש לנגד עינינו בזמן אמת - כשאמנים, סופרים ויוצרי קולנוע צריכים לעשות כל שביכולתם כדי לעצור אותו".
כאשר פרנסי הפסטיבל זיהו את הצרה שאליה נקלעו בעקבות דבריו של ונדרס, הוציאה מנהלת הפסטיבל, טרישה טאטל, הודעה רשמית. לדבריה, "אנשים קראו לחופש ביטוי בפסטיבל ברלין. חופש הביטוי אכן מתקיים בפסטיבל ברלין. אך יותר ויותר מצפים מיוצרי קולנוע להשיב על כל שאלה שמופנית אליהם. הם זוכים לביקורת אם אינם משיבים. והם זוכים לביקורת גם אם הם משיבים ואנחנו לא אוהבים את מה שהם אומרים. איננו מאמינים שיש יוצר קולנוע שמקרין בפסטיבל הזה ואדיש למה שמתרחש בעולם, שאינו מתייחס ברצינות לזכויות, לחיים ולסבל העצום של בני אדם בעזה ובגדה המערבית, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בסודאן, באיראן, באוקראינה, במיניאפוליס - ובמספר מבהיל של מקומות נוספים".
"פאק וים ונדרס". התגובה הזו שנשמעה מפיה של צופה טרחנית בתום הקרנת "קריסה" (Collapse), סרטה של הבמאית הישראלית הוותיקה ענת אבן, שהציגה במסגרת הפורום את סרטה התיעודי החדש שעוסק בטבח (סליחה, "אירוע") 7 באוקטובר ובהשמדה בעזה – מובילה אותנו להמשך הסקירה. הצופה הנ"ל, מהגרת מן הסתם, הקדימה לקריאתה את החשש שהתבטאותה עלולה להביא לגירושה מגרמניה, אבל קשה לומר שמישהו בקהל התרגש מנכונות ההקרבה העצמית של הגברת. קודם כל נרגיע את הקורא מיקי זוהר: הסרט הוא הפקה צרפתית ואף לא שקל אחד הגיע אליו מכספי הקרנות הציבוריות בישראל. אבן, שגדלה בקיבוץ ניר עוז, שבה אל הקיבוץ ימים ספורים לאחר הטבח ותיעדה את המראות באמצעות מצלמת הטלפון החכם שלה. היא משוטטת בשבילי הקיבוץ, נעצרת ליד בתיהם של אחדים מחבריה שנחטפו ונרצחו, נמנעת מלהיכנס פנימה. כך, במשך השנתיים הבאות אבן מתעדת מעברו הישראלי של הגבול את הדי ומראות ההפצצות בעזה, נדרשת לעדויותיהם של עזתים - בהם יומנו של הרופא העזתי עז-א-דין שיהאב - המדווחים על ההרס והרעב, מצטטת התכתבויות שלה עם חבר פריזאי שבצד האמפתיה כלפיה מבקר קשות את מעשי ישראל, מתעדת הפגנת מתנחלים במקום שנערכת תחת הכותרת "לכבוש, לגרש, להתיישב", וגם מלווה את ביקורו המביש של בנימין נתניהו בקיבוץ.
זהו סרט-מסה המהרהר על טיבה של נקמה ומשרטט תמונה מדאיגה של המקום הזה. "הסרט הזה התחיל ללא מילים", אמרה אבן בשיחה עם הקהל שנערכה לאחר הפרמיירה העמוסה. "לקח זמן רב להבין איך אפשר לדבר. רק כאשר התחלתי בעריכה ניסיתי למצוא את המילים לדבר באמצעותן על המצב". אבן הגיעה לניר עוז כדי לתעד את מה שלפני שנים היה הבית שלה. בהדרגה היא חשה דחף לשוב ולחזור כי מה שראתה היה בלתי-נתפס. היא גייסה חבר פריזאי, אריאל ציפל, שאותו הזמינה להשתתף ביצירה. "ענת ואני הבנו שאין לנו פרספקטיבה", הוסיף ציפל שנכח אף הוא על הבמה. "השאלה הייתה איך לעשות סרט על המלחמה כאשר אין פרספקטיבה אבל גם מבלי לדעת מה קורה בצד השני של הגדר". הסרט הוא אכן על מה שלא רואים, לפחות בישראל; על מלחמה שנשמעת מבלי שהיא נראית; על המשמעות האתית של מבט שאינו מתאפשר. מקו הגבול אבן מתעדת את המשאיות שמובילות מזון לתוך הרצועה, ומשוחחת עם חייל שפניו מוסתרות המביע את מורת רוחו לא מעצם התיעוד אלא ממראה השיירה. ובאמת, אבן הבהירה במהלך השיחה שלא עלה על דעתה להשתמש בחומרים ארכיוניים אלא רק בנקודת מבטה שנותרת מהצד הישראלי של הגבול.
אבן כבר התארחה בברלין לפני כ-25 שנה עם סרטה התיעודי "אסורות" (2001), שבוים יחד עם עדה אושפיז, והביא את סיפורן של שלוש אלמנות פלסטיניות המתגוררות-כלואות בבית אחד בחברון, על קו התפר שבין השטח הנשלט בידי ישראל וזה שבידי הרשות הפלסטינית. "כל סרטי עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני", היא אמרה, "מאז, למרבה הצער, מצבנו הולך ונהיה יותר ויותר רע. אין לי פריווילגיה לעשות סרטים אחרים". איך אפשר, אחרי כל מה שקרה וקורה, לחיות עם תקווה בישראל, נשאלה אבן. "זה לא קל, אבל אני לא חושבת לעזוב", היא ענתה. "יש לי דברים לעשות שם. ייאוש אינו תוכנית עבודה. אני חייבת לשמור על מעט תקווה". ואכן, "קריסה" הוא סרט מרגש ואמיץ משום שהוא מתמודד עם שאלת האחריות, דן בדרכו המודעת והרפלקסיבית בסבל העזתי (ולא דרך תיעוד באמצעות רשתות חברתיות), ועוסק בפשיזם ההולך ומשתלט על השיח הישראלי - משהו שבא לידי ביטוי גם באי-הנכונות להציג היום בישראל סרטים המביאים נרטיב אחר.
ואכן, "האם הסרט יוצג בישראל?" הופנתה אל אבן (בעברית) השאלה המתבקשת על ידי אחד הצופים. "כמובן", באה התשובה. "בישראל קיים פסטיבל סולידריות לזכויות אדם ואני מקווה להציג אותו שם, כמו גם בבתי קולנוע קטנים. אני בטוחה שהסינמטק בתל אביב יציג אותו גם, ללא חשש. זה תלוי מה אנשים ישמעו על הסרט מכאן (מברלין, ש"ד). אולי אפתח אותו להקרנה כמו במקרה של 'אין ארץ אחרת' (שהונגש אונליין באתר "שיחה מקומית", ש"ד). יש לנו משטרה נוראית שלוקחת אנשים לחקירה בגלל שקרים או משום שהם עומדים מול בתי שרים. אולי זו רק פרנויה שלי, אבל אני פוחדת ומקווה שדבר לא יקרה".
החרדה הזו שהביעה אבן מפני צנזורה והשתקה רלוונטית גם לכמה מהסרטים האחרים שהוצגו בפסטיבל, שהצפייה בהם הדהדה את מה שקורה בישראל בשנות ממשלת נתניהו הנוכחית. כך, הסרט הטורקי-גרמני "אותיות צהובות" (Yellow Letters), שמתחרה על דוב הזהב, מספר על שלטון שמפטר אקדמאים רק משום שהם מבקרים אותו ומוריד הצגת תיאטרון שנתפסת בעיניו כפוליטית מדי. סרטו של אילקר ג'טאק ("חדר המורים") מתרחש אמנם בטורקיה אבל כתוביות גדולות במהלכו מבהירות לנו שברלין היא אנקרה - כאילו כדי להבהיר שאת הסיפור הזה אי אפשר היה לצלם בטורקיה של היום. גיבוריו הם צמד אנשי תיאטרון, מחזאי ומרצה באוניברסיטה ואשתו השחקנית, שמוצאים עצמם ללא עבודה אחרי ערב הבכורה של הצגה חדשה שלהם שאינה מוצאת חן, בלשון המעטה, בעיני השלטונות. סרטון וידיאו שמראה כיצד המחזאי מעודד את תלמידיו לצאת לרחובות ולהפגין נגד מלחמה שאינה מוגדרת (דגל פלסטין בולט בהפגנה) - מביא לפיטוריו מהאוניברסיטה. בהיעדר יכולת לקיים את עצמם, הזוג ובתם עוברים לבית אמו של המחזאי באיסטנבול, ושם הם נתקלים בצד אחר של הרדיפה הפוליטית: שמרנות דתית ופטריארכליות.
4 צפייה בגלריה
צנזורה ופאשיזם בטורקיה? ובכן, גם אצלנו. מתוך "אותיות צהובות"
(צילום: Ella Knorz-if Productions-Alamode Film)
גם סרט הפתיחה של הפסטיבל, "אין אנשים טובים" (No Good Men) של הבמאית האפגנית שהרבאנו סאדאת - היא התארחה בעבר בפסטיבל הסרטים בערבה - מתאר חברה הקורסת אל תוך קיצוניות דתית. זהו סיפורה של אישה, צלמת החדשות היחידה בטלוויזיה האפגנית, שמוצאת עצמה במצוקה: היא כלואה בנישואיה לגבר שאינה אוהבת, ובמקביל נמשכת לכתב חדשות נשוי שעמו היא עובדת. כאשר הצבא האמריקני מתפנה מאפגניסטן ב-2021, כוחות הטאליבן הולכים ומשתלטים עליה, ומציאות חייה של הגיבורה, שאותה מגלמת סאדאת עצמה, נעשית מסוכנת יותר. סאדאת מגדירה את סרטה, שנרכש להפצה בישראל, כקומדיה רומנטית פוליטית הסונטת בפטריארכיה ובקיצוניות הדתית. חייה שלה עצמה השתנו בן לילה עם עליית הטאליבן, היא נאלצה לעזוב את קאבול בדרכים עקלקלות ובסופו של דבר הגיעה לגרמניה, שבה היא מתגוררת בשנים האחרונות (כאשר פגשתי אותה בפסטיבל הסרטים בערבה, בשנת 2019, סאדאת עדיין התגוררה בקאבול). זהו סרט מוצלח מאוד שכולל ראיונות רחוב מפתיעים עם נשים אפגניות על חג האהבה, והוא משלב את הרומנטי והפוליטי בדרך מפתיעה ואפקטיבית. בחירתה של סאדאת לגלם בעצמה את הדמות הראשית, המבוססת על דמות אמיתית שעבדה בטלוויזיה האפגנית, מדגישה את המימד האוטוביוגרפי של הסיפור.
בימים הקרובים יוצגו בפסטיבל שני סרטים ישראליים נוספים: "לאן" של עודד מכנס ו"מכתב לדוד" התיעודי של תום שובל, שהוצג לראשונה אשתקד, אבל הפעם מלווה בסוף הטוב והמיוחל: שיבתו של דוד קוניו שנחטף לעזה יחד עם כמה מבני משפחתו. זוהי כמדומה הפעם הראשונה בתולדות הפסטיבל שבה סרט שב ומוצג בו, שנה אחרי הקרנת הבכורה, בגרסה מחודשת - ונוכח העובדה שדוד קוניו צפוי להיות נוכח בהקרנה, נראה שמדובר יהיה באחד משיאיו הרגשיים של הפסטיבל.
