"זגורי אימפריה"
כמה וכמה זרים נקלעו לאזור המלחמה הכאוטי המכונה גם "בית משפחת זגורי", ויצאו משם עם צלקת לכל החיים ומחשבה שאולי יש עונשים גרועים יותר ממאסר. לעזאזל, גם בתוך המשפחה יש כמה דמויות שנתקפות מדי פעם באותם הרהורים, בעיקר אחרי עוד ארוחת שישי שהפכה לאורגיה של צעקות ועלבונות.
אבל מעל הבית הזה לא מרחפת רק קללה עתיקה אלא גם שדה מגנטי של קסם, כריזמה ואהבה טוטאלית שמתפרצת מאנשים שמכורים לשתיית דמם של אחרים בקשית - ומנגד יהיו הראשונים להציע את הדם שלהם בעת צרה. הזגורים הם התגשמות כל הסיוטים והחלומות של רעיון המשפחה הגדולה, והמחשבה על חיים שבה הם לא קיימים היא כמו להגיע לשולחן השבת ולגלות שאין את המטבוחה של ויויאן. עינב שיף
"האחיות המוצלחות שלי"
כשאתם מדמיינים משפחות גרועות אתם בטח חושבים על הזנחה הורית חמורה מהסוג שתגרום לכם להרים שיחת טלפון לשירותי הרווחה מהר יותר משתפתחו בשיחה עם נציג שירות בוולט על משלוח מתעכב. אבל היופי ב"האחיות המוצלחות שלי" (שיצרו גלית חוגי ונועה ארנברג) הוא שנקודת הפתיחה של הסדרה ממוקמת בשלב שבו האחיות המדוברות בוגרות מספיק בשביל שההורים שלהן ינטשו אותן ויצאו לשיט ארוך מסביב לעולם - בלי שאף אחד יניד עפעף.
כשהמבוגרים האחראים לא נמצאים בסביבה, הקשיים של אורית, נטלי ומור (דנה סמו, נלי תגר וטס השילוני) זורחים במלוא אורם: הראשונה היא אשת חינוך שלא יודעת לתת דוגמה אישית, השנייה היא עפיפון בלי חוט ובלי מודעות עצמית והשלישית היא חיילת ממורמרת בשירות חובה עם מפקד פסיכופת. צדק למור קטן!
לצד בנות המשפחה הכושלת, בולטות כמה מהדמויות הפגומות והאדירות שהופיעו על המסך בישראל: מנהלת בית הספר (תיקי דיין), ליזו החיילת (עדי חבשוש), סר"ן רוני (גל תורן), וכמובן - מידד וכל דמות שצמחה מתנועת הנוער העובד והלומד.
כשהסדרה עלתה לראשונה לפני עשור, נהגו לתאר את "האחיות המוצלחות שלי" כתוכן נשי שמיועד לנשים, צ'יק-ליט. מזל שהיום ב-2026 כבר יש שיוויון וייצוג הולם בכל תחומי החיים, ואפשר כבר להגדיר אותה כפי שהיא: סדרת טלוויזיה קורעת, מעוררת הזדהות עד כאב שתצליח להאיר את המשפחה האומללה שלכם (כן, כן. גם את שלכם) באור חיובי. עומר טסל
"נחמה"
"נחמה" של רשף לוי נפתחת כמו פנטזיה בורגנית כמעט מושלמת - זוג הורים מאוהב, חמישה ילדים ובית צמוד קרקע בשרון - ומתפרקת מהר מאוד לאחת המשפחות היותר כאוטיות ומטלטלות שנראו כאן. מותה הפתאומי של האם (לירון וייסמן) לא רק שובר את התא המשפחתי, אלא חושף עד כמה היציבות הייתה אשליה: אב (בגילום לוי) שמחליט לרדוף אחרי חלום סטנדאפ מאוחר דווקא כשצריך להחזיק את כולם, למרות שהוא "אבא לחמישה ילדים ומפרנס יחיד", בת שמסתבכת בקשר אסור, ילד שמידרדר רגשית, ומשפחה שמאבדת שליטה בקצב מסחרר שהילד הכי יציב שלה רוצה לפרוש מבית הספר כדי להיות ירקן. גם הדמויות שאמורות לסייע - כמו הדוד התומך לכאורה, בגילום שלום מיכאלשווילי - מתגלות כחלק מהסדקים.
משפחת נחמה היא משפחה שמתקשה להחזיק את עצמה יחד, והניסיונות לתקן לא תמיד צולחים לה - אבל דווקא מתוך הכאוס הזה "נחמה" מייצרת רגעים קטנים של חסד. היא שוברת-לב, מצחיקה באמצע הבכי, וחיה בדיוק במרווח הזה שבין החלום לבין מה שנשאר ממנו במציאות. איה חיות
"שטיסל"
היופי של "שטיסל" כסדרה נובע מהפגמים העמוקים של הגיבורים והגיבורות שלה, ובראשם בני משפחת שטיסל: שולם נרקיסיסט, עקשן ושנורר, על עקיבא החולמני אי אפשר לסמוך, גיטי צריכה שבעלה יאבד את זה כדי להתעורר, הבת שלה רוחמי חושבת שהיא כוכבת בהוליווד עוד לפני ששירה האס באמת הפכה לכזאת - ומשרלטן כמו נוחעם לא קונים אפילו דג מלוח.
אבל העניין הוא שלאף אחד מהם אין כוונות רעות, רק הרגלים ישנים שמסרבים למות, מסגרת קשוחה שהיא גם היחידה שהם מכירים וניצוצות של מודעות עצמית במקומות הנכונים. לכן אפשר בקלות היה לקחת חלק בחיים שלהם ואולי אפילו לדמיין מפגש חביב בלובי של מלון על כוס סודה וחתיכת עוגה, ורק לזכור שלא מדברים על הגיוס. עינב שיף
"כן, מה?!"
בקיץ 88, כשבישראל ציינו שנה לאינתיפאדה הראשונה ובשאר העולם את תור הזהב של קומדיות המצבים המשפחתיות (דוגמת "משפחת קוסבי" ו"מי הבוס?"), הערוץ הראשון שילב בין הכול והעלה את "כן, מה?!" - סדרה שהציגה את המשפחה הישראלית האולטימטיבית, כלומר אבא איש קבע בכיר (גידי גוב) ואמא קצת אינפנטילית (אורלי זילברשץ), שלא מצליחה לייצר צאצאים זכרים אלא רק נקבות, רחמנא ליצלן.
הסיטקום המשעשע, שנועד לכל המשפחה (כי לא הייתה ברירה אחרת כשיש רק ערוץ 1), גרם לכולנו להתפקע מצחוק מול המסדרים שעשה המפקד לבנותיו, או לדאחקות על חשבון הנהגת הצבאית הקשוחה והגבוהה. אבל בסאבטקסט של כל זה השכילה היוצרת, ענת גוב ז"ל, להכניס גם ביקורת על המיליטריזם הישראלי והצצה למה שיקרה עם המפקד בעוד כ-50 שנה - כשהוא יישב על כורסת הטלוויזיה, ינפנף עם היד ויסנן "תרדו אתם למקלט, אף טיל איראני לא יכול עליי". תיגל נשיא
"השמיניה"
בין סרטי קאלט וסדרות מופת ישראליות - לא מובן מאליו שדרמת נוער מצאה את דרכה לרשימה הזו. אבל אי אפשר לדבר על משפחות מסובכות במסך הישראלי בלי להזכיר את משפחת דביר ב"השמיניה". כבר בפרק הראשון עמוס דביר (שמעון מימרן, ואז, כשהוא הופך ל"דדי", טל מוסרי) מכניס את שני ילדיו לטורבו-טיים כשהם בני עשר, מוציא אותם משם כשהם בני 15 - ונעלם, כי כמה קל לשכוח שהם ילדים. זה ממשיך בלאפשר להם להישאב לניסוי ממשלתי מפוקפק, בלאבד את הבת (הילי ילון) במדבר לחודשים ארוכים בזמן שהוא משוכנע שהיא מתה, ובלהיכנס לחובות כבדים שגורמים לבן שלו (ידידיה ויטל) ולחבריו לשדוד קזינו. זה מגיע לשיא כשבסופו של דבר הוא מוחק להם את הזיכרון - פיתרון קיצוני שמוחק גם את האחריות וגם מותיר את הצופים כועסים.
משפחת דביר היא משפחה שבה המבוגר האחראי הוא גם זה שמערער את הקרקע שוב ושוב, דמות שפועלת מתוך חזון ואמונה אבל גוררת את ילדיה למצבים בלתי-אפשריים. ובכל זאת, קשה שלא להיסחף אחרי זה כי בתוך כל הטירוף, הסודות וההחלטות הבלתי-נסלחות, "השמיניה" הצליחה לגרום לנו לחלום על חיים כמו שלהם - מלאי דרמה וסכנה. אולי בגלל זה היא כנראה סדרת הנוער הכי גדולה שנעשתה כאן, כזו שממשיכה לגדל דורות של צופים גם שני עשורים אחרי ששודרה. איה חיות
"קרובים קרובים"
על פניו עסקינן בסיטקום תמים בטלוויזיה הישראלית, אבל בואו, אין שום דבר תמים בקונסטלציה המשפחתית של ויטק 9. נתחיל מהאוריג'ן סטורי: חנה, המטריארכית, העניקה את הדירות לשני שארי הבשר האחרים שלה, תיקי ויורם. כולם יחד גרים באותו בניין, זה לא קרובים קרובים, יותר חונקים חונקים.
יורם, ההיפוכונדר, נשוי לליאורה הפסיכולוגית מטעם עצמה ולא פלא שהוא לא מצליח להתבגר כשאחותו, תיקי, גרה דלת מולו, נשואה לאנטיתזה שלו - אילן הנהנתן והציני. שני האחים במאבק נצחי על תשומת-הלב של חנה, מקור המשאבים המשפחתי שנאלצת להפוך גם למבוגר האחראי היחיד בבניין. ה"פתוח" שלה הוא ברירת המחדל, כשכל שעה ביום כולם מרגישים בנוח להיכנס אליה ולבקש משהו, ולגרום לה להצטער על הרגע שהיא לא קנתה להם דירות בטיחואנה. פלא שהיא עצרה בשלב העציצים ולא הקימה משפחה משלה? תהיו בטוחים שקוזילביץ' לא גר עם המשפחה שלו באותו הבניין. סמדר שילוני
"לשחרר את שולי"
"כל ישראל אחים", אומרים כולם, וזה נכון שבעתיים כשלא מדובר באחים. הרבה לפני ש"מהיר ועצבני" הראה גברים מלאי טסטוסטרון מביטים במבט מצועף בחבריהם למרדף ופולטים בלחש "אחחחח" (סטרייטים, סטרייטים, מבטיחים!!! יש פה דוגמניות ומכוניות וגל גדות מסביב!), בישראל צמדים ושלישיות מוזיקליות ואז קומיות יצרו משפחות אלטרנטיביות בשפע: בצל ירוק, להקת הנח"ל, הצ'יזבטרון וכמובן חבורת לול, ממש עד שלישיית "האחים שאינם אחים" המפורסמת מכולם - הגשש החיוור. מה שמוביל כמובן לגלגול העכשווי שלהם, בחיים ובקולנוע, שלישיית מה קשור.
ב"לשחרר את שולי" הם מגלמים חברים תימנים מהשכונה (אחד מהם גיס של השני, אבל זה בקושי מוזכר) שסוג של מגדלים ביחד את הבן היחיד של אביהו (ציון ברוך), הבחור המביך בחבורה שאיכשהו הוציא מעצמו את שולי (דוד שאול) - חמד של בחור שבכלל רוצה להיות שף, ואיכשהו מצליח להיחטף בכל סרט. וככה מתנהלת לה הדינמיקה המוזרה והכל כך ישראלית הזו: ארבעה גברים, אחד צעיר ושלושה מבוגרים ששומרים עליו גם כשהוא מנסה וצריך לפרוש כנפיים, כי אין כמו אבא (או שלושה). אגב, בחלק ב' נרמז בכלל שהאבא האמיתי של שולי הוא בכלל אסי ישראלוף, שבגד בחברו הטוב עם אשתו. אז גם זו דינמיקה מאוד ישראלית: דופקים אחד את שני, גורמים לדרמות, מתפצלים, בדרך גם מחרבנים בכנסייה, מתפייסים, סולחים. מה זה משנה, בסוף שולי הוא הילד של כולנו. הבנתם? בנימין טוביאס
"רמת אביב ג'"
כשאפילו שם המשפחה מסגיר את האופי שלה, לפחות אי אפשר להגיד שלא יודעים למה לצפות מארוחת ערב עם הלינוביצ'ים: נימוס מזויף, מבטים עוינים, הערות סרקסטיות, יריבויות עתיקות, סודות שאיש אינו יודע לשמור (ואף אחד גם לא באמת רוצה) ופיצוץ גלקטי של כתיבה סבונית ומשחק מוגזם.
נדמה שלא הכסף ותעשיית האופנה הפכו את מייק (שלמה סדן), עידית (גילת אנקורי), שרון (יעל בר זוהר), טלי (תמר הנגבי) והדוד הפסיכופת גיא (ברוך דרור) לאנשים בלת-נסבלים: הוא רק העשיר את האורניום לרמה הדרושה כדי להפוך את "רמת אביב ג'" להתגשמות החזון הציוני בדמות טלנובלה כחול-לבן, שתיחרט לנצח בליבם של ילדי שנות ה-90, רגע לפני שמחליפים את אליטת בגדי הים באצולת האפליקציות. לפחות שיעור חשוב שלמדנו מהם נותר על כנו בשנים שחלפו: לא מגישים סטייק פילה בלי יין בורדו. עינב שיף
"משפחה"
ולפעמים בא לנו פשוט לדפוק לכולם כדור בראש. טוב, לא באמת, אבל בפנטזיות מותר. הסרט "משפחה" של נסיכת קולנוע האינדי הישראלי רוני קידר ("ג'ו ובל") הוא מין פנטזיה אפלה כזו, היפסטרית ושערורייתית במכוון. הסרט מ-2018 לא בדיוק שבר קופות - זה בסדר, הוא ממילא נעשה בתקציב של סוסיתא - אבל דווקא מהמקום הפרינג'י והגותי הוא חושף משהו מהרצונות הכמוסים והלא-ממומשים שיש לנו מול המשפחות הבעייתיות והמנוכרות שלנו (והשובבים יוסיפו: האשכנזיות) כשהן עולות לנו על העצבים.
קידר עצמה מגלמת בו צעירה שבלילה אחד מחליטה לגמור את כל המשפחה שלה: את האב השובניסט והבוגדני (אלי דנקר), את האמא הדכאונית שלא יוצאת מהמיטה (יבגניה דודינה), את האחות האובדנית לא פחות (חן יאני) ואת האח החייל החרמן שמציץ לה במקלחת (אריה הספרי). את כולם היא מצטרפת לפורטרט אחד של גופות שאיתן היא מצטלמת, סיכום מושלם לפנטזיה הפסיכופטית שנכנסה לרגע לראש. יש גם משפחות כאלה, כדאי שיישארו במצב הזה רק בדמיון. אוהבים אתכם. בנימין טוביאס
