לא צריך להיות נרקומן של קפאין כדי לדעת שגם אספרסו חזק במיוחד מתפוגג בסוף. במקרה של סברינה קרפנטר, אפקט ה"אספרסו" החזיק נהדר את קיץ 2024, אבל ב-2025 עמדו בפניה שתי ברירות: הראשונה היא להשתמש בהצלחה הפנומנלית כדי לקחת הפסקה שבה תגבש חומרים חזקים לא פחות, והם יבססו את המעמד שרכשה בכישרון ועבודה קשה. השנייה היא לרוץ ולהקליט אלבום שנשמע כמו ארוחת שאריות של האלבום הקודם והמוצלח, Short ‘n’ Sweet, בתקווה לנצל את השיממון של 2025 במצעדים, היכן שאנשים בשר ודם נאלצים להתחרות ב"להקה" קוריאנית שהומצאה בשביל סרט בנטפליקס.
למרבה הצער, גם אם לא למרבה ההפתעה, קרפנטר בחרה באופציה ב', המכונה גם Man’s Best Friend: אלבום שיצא לדרך עם סקנדל סביב התנוחה שבה הצטלמה עבור עטיפת האלבום (וגם הצילומים לשער ה"רולינג סטון"), וייתכן שזה גם פחות או יותר מה שייזכר ממנו, למרות הניסיון לשחזר את שיתוף הפעולה המוצלח עם מפיק-העל ג'ק אנטונוף וכותבת השירים המצוינת איימי אלן. אולי ההיעדרות של ג'וליאן בוניטה, שהפיק את שני השירים הטובים ביותר באלבום הקודם, "אספרסו" ו-Taste, קצת יותר משמעותית ממה שהיה נדמה מלכתחילה. ואולי, בהמשך לנושא שמעסיק מאוד את קרפנטר, האלבום הזה ביחס לאלבום הקודם דומה למה שהייתה "פשוט ככה" עבור "סקס והעיר": משהו שבסוף נראה שכולם מצטערים עליו.
זה לא שקרפנטר הפכה פחות כריזמטית, מעניינת וחושפנית, וגם היכולת שלה להתלבש על לחן סביר והפקה מדבקת מופיעה במלוא הדרה בשירים כמו Manchild (הסינגל המוביל והמצליח) ו-Nobody’s Son. שני השירים הללו מדגימים את הגמישות של קרפנטר, כמבצעת שמסוגלת לשנות סגנון וטון יותר מפעם אחת בתוך השיר עצמו מבלי להישמע מתאמצת או מלאכותית. אלא שהפעם, בניגוד לאלבום הקודם, לשיניים החדות שלה אין כמעט במה לנעוץ, כשרוב השירים נשמעים כמו מיחזור לא משכנע של נוסחאות שכבר הצליחו (למשל We Almost Broke Up Again Last Night שיותר ממזכיר את Please Please Please), או סתם כמו פופ AI מהסוג ששומעים כל חמש דקות בתוכניות ריאליטי שידוכים של נטפליקס.
למעשה, השידפון והחיוורון המוזיקלי של Man’s Best Friend מטיל צל כפול על העסיסיות הטקסטואליות שלו: טקסטים כל כך מחורמנים ראויים לכל הפחות לקצת סקס-אפיל מוזיקלי, ואילו היעדרו (למעט שיר כמו House Tour המייקל ג'קסוני) מעלה חשד שרמת הבוטות של המילים (איך לנסח זאת בעדינות? השיר Tears לא עוסק בדמעות שזולגות מהעיניים) כמו נועדה לחפות על כך שרמת המקוריות והגיוון של המוזיקה מזכירה דף A4. מעבר לדיון המיושן והנצחי על מיניות בפופ – סמל השחרור או פרובוקציה קפיטליסטית - שבוודאי יתפתח מאחר שיש לקרפנטר מעריצות בנות 10 והן צווחות כל מילה, לפחות בהיבט האמנותי אפשר להגיד דבר אחד: כדי להיות מדונה 2.0 מומלץ לדחוק את הגבולות גם באולפן ולא רק בכתיבה על מין אוראלי.
האלבום מסתיים בשיר Goodbye, שבו קרפנטר אוספת את רסיסי הלב השבור ואומרת לבחור להתחפף בשלל שפות. ייתכן שזאת גם העת מבחינתה לומר אדיוס ואריברדרצ'י לפורמולה שאמנם הקפיצה אותה מדרגה, אבל מה לעשות: אי אפשר להחליף אספרסו בנס קפה של חדר המורים.
