חוש ההומור האכזרי של הגורל עבד קשה מאוד בשבוע שעבר, בעשרה בנובמבר. באותו יום שודר בארצות הברית הפרק האחרון של "אטלנטה" (שהגיע אלינו אתמול, שבת, ל-yes), אחרי ארבע עונות של טלוויזיה חדשנית ופורצת דרך, שנולדה מתוך סצנת ההיפ הופ המפוארת של העיר והפכה לתופעה בפני עצמה. אבל אותה סצנה, גם בקרב אלה שמתעניינים בה ואוהבים אותה, הייתה שקועה באבל מסוג אחר לגמרי, עקב הבאתו למנוחות של טייקאוף: ראפר, גיבור מקומי וחלק ממיגוס (Migos), ההרכב ששם את אטלנטה על המפה בעשור הקודם.
מי שצפה ב"אטלנטה" מבין שהחיבור בין הסדרה למיגוס היה הכול מלבד מקרי. דונלד גלובר, המוח מאחורי הסדרה בתור הכותב המרכזי שלה, אחד השחקנים הראשיים וגם במאי מעת לעת, הוא מעריץ נלהב של מיגוס. "הם הביטלס של הדור שלנו", הוא אמר בנאום התודה שלו על הזכייה בגלובוס הזהב של 2017. "אטלנטה" הייתה אז אחרי עונת הבכורה המרשימה שלה ואילו מיגוס, שהתארחו בפרק השלישי של העונה (Go For Broke) בתור כנופיית סוחרי סמים, היו על גג העולם בזכות להיטים כמו Versace ו-Bad And Boujee. הטראפ, תת-ז'אנר מהפנט של היפ הופ מונוטוני וכמעט ישנוני, הפך לטרנד הכי חם ונכון.
חמש שנים מאוחר יותר, טייקאוף נורה במה שנשמע כמו עוד סצנה קלאסית מ"אטלנטה", כלומר ספק ריאליסטית וספק סוריאליסטית: הראפר הלך עם Quavo, חבר במיגוס שהוא גם דוד שלו, לאולם באולינג ביוסטון, שם הם נקלעו לקטטה מרובת משתתפים שבמהלכה נשלף נשק. טייקאוף חטף שלושה כדורים בחזה ובראש, אבל במשטרה אמרו שהוא "ככל הנראה" לא היה המטרה. המחשבה שראפר מצליח ועשיר מוצא ככה את מותו באיזה אולם משחקים בגיל 28 בלבד היא אבסורד שמתקיים בעוצמות אדירות בארצות הברית. בעצם, היה זה מפגש נורא ומטלטל בין שתי יצירות המופת של גלובר: הסדרה "אטלנטה" והשיר This is America.
4 צפייה בגלריה
אבסורד שמתקיים בעוצמות אדירות בארצות הברית. טייקאוף
(Photo by Jordan Strauss/Invision/AP)
מהתיאור של "אטלנטה", לפני שמישהו צפה בסצנה אחת מתוכה, ספק אם היה אפשר לחזות בדיוק איך היא תיראה בפועל. הסיפור על ארן (גלובר), צעיר מוכשר ומבולבל שנזרק מפרינסטון ומנסה להתחיל מחדש באמצעות ניסיון לנהל את אל, בן דודו הראפר (בריאן טיירי הנרי) ולהתמודד עם חברו המוזר דריוס (לקית' סטנפילד), נשמע קרוב יותר לעוד סדרה על אחורי הקלעים של התעשייה מאשר לרזומה של דיוויד לינץ'. אבל ככל ש"אטלנטה" הלכה והתפתחה התברר לא רק שהיא משחקת במגרש שונה לגמרי ממה שהיה נדמה - היא בעצם הגתה משחק משל עצמה שבו יש לה את מלוא המנדט לרסק את כל מה שקדם לה על מנת לקדם סדר יום אוונגרדי באמנות, וגם ביכולת שלה לדון בסוגיות חברתיות ופוליטיות.
את מה שיצירות אחרות אומרות בהרבה מאוד מילים והרבה פחות כבוד לאינטליגנציה, "אטלנטה" המחישה באמצעות מפגני אומץ בלתי נתפסים עבור פרויקט שעולה כסף. היה בה הומור שחור ואימה, קריאת תיגר על חוקי הטבע של המדיום ויציאות שרק לאנשים ספציפיים למדי מותר לשחרר ולהישאר בחיים. ב"אטלנטה" המציאות הייתה מעבר לכל דמיון ואילו הדמיון היה האמירה הנוקבת והחזקה ביותר על המציאות.
כראוי לסדרה שהתייחסה לקונספט של עלילה כמו פלסטלינה נוזלית, "אטלנטה" לא עסקה בטוויסטים כמו שהיא התעניינה ברעיונות הקטנים והגדולים שנובעים מתוך היומיום של גיבוריה. ארן, אל, דריוס וגם ואן (זאזי ביטס), בת הזוג של ארן ואם בתו, היו כלי חסר תקדים ברמת השכלול שלו, שנועד להציף את הקיום השחור כמשהו שנמצא תמיד, בכל מקום ובכל מצב חברתי, תחת איום ממשי: בשכונה באטלנטה, במסיבה אצל מיליארדר ביזארי בלונדון, בבית של דרייק או כשהולכים להביא פסנתר מהבית של כוכב פופ אקסצנטרי. המוטיב היציב ביותר בכל ארבע העונות היה הסכנה האורבת: דרך טיפוסים בלתי צפויים, הופעות אורח של חיות טרף וחוויה טראומטית ביער. לפעמים הפסקול לבדו היה סמן של חרדה.
כיוון שלא ניתן להכיל פחד כה קבוע ללא כושר הדחקה מפותח, "אטלנטה" הקפידה לבחון את הגיבורים ואגב כך גם את הצופים, האם הם בטוחים לגמרי מה אמיתי ומה לא; האם סיטואציה שכל אדם סביר יכתיר בתור "הזויה" היא אכן פרי עבודה מאומצת של מפעל החלומות והסיוטים האנושי, או שמא זה קורה כאן ועכשיו ואנחנו פשוט לא מסוגלים להפנים את זה. לכן, אין פלא שהפרק האחרון בסדרה נקרא "הכול היה חלום". מבלי להסגיר יותר מדי, ניתן לומר שהשאלה המרכזית שם היא אם "אטלנטה" אמורה להיות אימון מרהיב בשינה או דווקא תרגיל מבריק בהתעוררות.
התשובה, מן הסתם, תנותח לעייפה עוד שנים ארוכות, אבל דבר אחד ודאי: "אטלנטה" הייתה חירות אמנותית, תעוזה פוליטית ו"וואט דה פאק" אחרי פרק מעיף מוח. את זה לא דמיינתם, וסביר להניח שגם לא תשכחו.
