כשמגיע הריאיון הקצר עם יוסי ביילין בפרק האחרון מתוך ארבעה של "פולארד", סדרת הדוקו שעלתה אתמול (ד') בכאן, מגיעה המילה שחיכיתי לה לאורך כל הצפייה. פרטאץ'. אותה עשייה רשלנית שמתגלעת דווקא במקומות בהם אדם מהשורה מצפה לשיקול דעת והקפדה על נהלים, בקרב יושבי החלונות הגבוהים שמנהלים את המדינה.
במקרה של ג'ונתן פולארד הפרטאץ' פשט בכל הצדדים המעורבים: פולארד עצמו, שהונע בעיקר מרצון בהערכה והאדרה עצמית ובמהלך הזמן הפך זחוח כל כך שהתדרדר לדרגת המרגל הרשלן ביותר בעולם; ארה"ב, שאפשרה לאדם כמו פולארד, שהיה ערימת נורות אזהרה מהלכת, גישה למידע מסווג ורגיש במסגרת מודיעין הצי האמריקני, ואחרונה חביבה היא ישראל, או יותר נכון אדם כמו רפי איתן, שהחליט לשים פס על המדיניות שקבעה שישראל לא תפעיל מרגלים בארה"ב. איתן הפעיל את פולארד וקיבל ממנו מידע שאותו כפי הנראה יכול היה לקבל גם בצינורות הרשמיים מידידתנו הגדולה, ארה"ב, רק כי רצה להוכיח שהוא היה ראוי לתפקיד ראש המוסד שנגזל ממנו. אנשים שאמנות הפרטאץ' שלהם הביאה למשבר אמון עם ארה"ב, משבר שהיווה נזק גדול יותר מכל תועלת שהייתה עשויה לצמוח מהמידע שישראל קיבלה מפולארד. אין מספיק תדהמה בעולם.
ארבעת הפרקים של "פולארד", שיצר עמרי אסנהיים וביימו גלעד טוקטלי ושני חזיזה, הם כנראה עסקת החבילה המשתלמת ביותר לכל מי שמעוניין להתמצא בפרשה. היא משלבת ריאיונות בלעדיים וראשוניים עם בכירים אמריקנים וחוקרים שהיו מעורבים בפרשה מצד ארה"ב, בונה פרופיל אישי הוגן ומרתק של פולארד ומחברת את הקווים בין האישיות הבעייתית שלו ובין הרצון העז שלו לרגל לטובת ישראל (שלא הייתה, אגב, הבחירה הראשונה שלו – הוא ניסה גם לסדר לעצמו ג'וב של סוכן כפול מול דרום אפריקה). במקביל היא חושפת את המנגנון ההזוי שהביא להפעלתו של פולארד כמרגל מכל הסיבות הלא נכונות, ועל ידי אנשים שאינם מוסמכים לכך, אנשים שגם נטשו אותו ברגע שהאמריקנים החלו לפשפש במעשיו.
אם יש חלק חלש יחסית בסדרה הוא דווקא זה שמפרט איך ארה"ב "לכדה" את פולארד (בואו, לא היה צורך ללכוד אותו, הוא הגיע לתשאול ברציפות מרצונו במשך ימים ארוכים עד שיום אחד ניסה להיכנס לשגרירות ישראל ולבקש מקלט), אבל גם הוא שופך אור על ההבדלים התרבותיים המהותיים בין האמריקנים לישראלים, ומתקדם צעד צעד לאורך התדרדרות היחסים בין שתי המדינות שהגיעה לאחר מכן.
מעל הכל מרחפת התהייה שהיוצרים מציגים כבר בדקה הראשונה של הפרק: כשפולארד הגיע לארץ ב-2020 הוא התקבל פה כגיבור. במשך שנים ממשלות ישראל ופוליטיקאים מטעם עצמם השקיעו מאמצים בניסיונות לרכך את ליבו הקשה של הממשל האמריקני ולהביא לשחרורו של פולארד. המיתוס שנבנה סביבו היה של אדם שהקריב את שנותיו הטובות ביותר למען הציונות. אסנהיים, חזיזה וטוקטלי מפרקים בזהירות את ההנחה הזאת ובוחנים אותה מכל הזוויות הרלוונטיות.
השורה התחתונה היא שפולארד לא היה גיבור כמו שהיה אדם מתוסבך, שהחיים כבן למשפחת ניצולי שואה ומטרה להצקות אנטישמיות הפכו אותו לאדם שחי בפנטזיה של עצמו, לוקח סיכונים מיותרים וששיקולי אגו הם מרכיב לא קטן במוטיבציה שלו לשחק בג'יימס בונד. הוא היה אדם עם יכולות טכניות יוצאות דופן ש"לא דיבר אמת לפעמים", כמו שאיבחן אחד החוקרים האמריקנים. לא בדיוק החומר האידיאלי למשימות ריגול מורכבות ורגישות. למרבה הצער העלבון האמריקני הוביל לכך שפולארד ישפט למאסר עולם, עונש כבד פי כמה מהנהוג לעבירות דומות בארה"ב, מה שהפך אותו לגיבור טראגי בעיני הישראלים.
מצד שני "פולארד" לא מייפה את המצב בגזרה האנושית בצד הישראלי – הלק"מ והקודקודים שמעליה, אם אלה יצחק שמיר, שמעון פרס ואהוד ברק, שידעו ולא ידעו על קיומו של פולארד – שהצליחו לעשות את כל הטעויות האפשריות בניהול של פולארד והמשיכו לטעות גם כשהיה ברור שישראל עומדת לשלם מחיר כבד מול בת בריתה החשובה. השורה התחתונה במסעות מהסוג הזה היא אף פעם לא חד משמעית, ותמיד יש בה חומר למחשבה לגבי העתיד, כמו גם לגבי העבר. הגדולה של "פולארד" היא ביכולת שלה לשלב בתבונה את כל ההיבטים של הפרשה – מדיניים, אסטרטגיים, טכניים ופסיכולוגיים – ובייצור תמונה מלאה ומורכבת של סיפור, שהחיים בישראל הפכו אותו לשחור ולבן.