אותות המפגש הקשה עם הזיכרונות מהטבח בפסטיבל המוזיקה ברעים ניכרו על פני הניצולים, שהגיעו אמש (ג') למוזיאון תל אביב לצפות בסרט #נובה (#NOVA), שיצר דן פאר ל-yes עם קסטינה תקשורת, הרבה לפני שהחלה ההקרנה. למשך יותר משעה הם חזרו - כמו שקרה להם אינספור פעמים מאז - לאותו יום נורא.
הסרט, יצירה מטלטלת, מביא 212 עדויות שמשחזרות את מה שהתרחש בפסטיבל - מההכנות בערב שלפני המסיבה ועד רגעי האימה וניסיונות ההישרדות של המבלים בזמן הטבח האכזרי של מחבלי חמאס. נועם בן דוד, שאיבדה במסיבה את אהוב ליבה, דוד יאיר שלום נאמן, וטופלה בבית לוינשטיין, הגיעה למוזיאון בכיסא גלגלים. הצעירה המרשימה, שהתראיינה עד כה על הטרגדיה שחוותה לאמצעי התקשורת בארץ ובחו"ל כדי שכל העולם יידע על הטבח הנורא ועל האהבה הגדולה שאיבדה - העדיפה הפעם להחריש. והיא לא הייתה היחידה. חלק גדול מהניצולים כבר צפו בסרט, בחלקו או בשלמותו, אבל ההתכנסות הזאת הזכירה להם את ההתכנסות ההיא ליד קיבוץ רעים.
"זה יום מאוד מיוחד עבורי, עם כל התמיכה של כל מי שפה ושל כל עם ישראל", אמר אפק לבני, שניצל מהמסיבה, זמן קצר לפני ההקרנה. "חשוב לזכור שזה היה יום נוראי, אין ספק ואין ויכוח, אבל יש משהו גם ביום הזה שמעתה והלאה הוא גם מחזק את כולנו. יש פה אחדות ועוצמה שהתגלתה בעם, ושלי אישית עוד לא יצא לחוות כאזרח וכיהודי פה בעם ישראל. חשוב לי להזכיר לכולם להיות עם הראש קדימה ולצאת מחוזקים עם כל הכאב והצער, ויש הרבה. חשוב מאוד להמשיך הכי חזק שאפשר.
"הגעתי למסיבה ובאיזשהו שלב התחילו הטילים", שחזר את אירועי 7 באוקטובר. "התחלנו לברוח ונשארנו די אחרונים. בעזרת שיחת טלפון להורים, חשיבה מחוץ לקופסה ואיזו שמירה אלוהית - הצלחתי לקחת איתי עוד תשעה אנשים בשלבים שונים והגענו בסוף למקום מבטחים. אותו היום הראה לי כמה כוח יש לנו כבני אדם ברגעים הקשים האלה. זה קצת כמו הסיפורים על אמא שמרימה את האוטו עם איזה כוח אדרנלין מטורף - אז זה מה שהיה לי שם לפחות. הרגשתי שכל הכוחות שבעולם באים אליי כדי לעזור לי להציל כמה שיותר אנשים, וזאת הייתה מטרתי באותו רגע. לצערי לא הצלחנו להציל את כולם, אבל אני מרגיש מאוד שלם וחזק עם זה. באותו היום הרגשתי כמו שומר ראש של המדינה עם עוד רבים אחרים.
"אני רוצה להזכיר לכולנו שבסוף המטרה בנובה הייתה שמחה, ריקוד, צחוק, אהבה וחום ואנחנו נמשיך לעשות את זה. גם בשביל החבר'ה שעכשיו חטופים, גם בשביל החבר'ה המלאכים שלנו שהלכו, וגם בשביל החבר'ה ששרדו. אנחנו נמשיך ונהיה חזקים ונרקוד, ונצחק ונשמח בשביל כולם".
"תודה לכם קהל יקר, שעל אף שמדובר בסרט קשה לצפייה אזרתם עוז והגעתם", אמר יוצר הסרט, דן פאר, בנאומו. "בערב הזה יש משהו מיוחד, כי הגיעו לפה החברים שלי מחמ"ל הנעדרים, שבמשך ימים רבים ישבנו יחד וחיפשנו אלפי נעדרים בכל מיני אמצעים. מתנדבים שלא באמת הבינו לאיזה תופת הם נכנסים, אבל גם הבינו שאין ברירה. שצריך להתגייס ולעזור. והנה, באותו האולם ממש, יושבים זה לצד זה חלק מהשמות שחיפשנו, ששרדו את התופת. איזה מזל שאתם כאן, שניצלתם מהטבח שהיה שם. בזכותכם הסרט הזה קיים. אני יודע שחלקכם עדיין לא ראו את הסרט ועשיתם מאמץ עילאי להגיע הנה, אז תודה שבאתם למרות הקושי הגדול. ואם אתם רוצים לצאת עכשיו לפני שהסרט מתחיל, זה מובן.
"אנחנו נמצאים כבר למעלה מחודשיים בתקופה אפלה, הכי חשוכה שהיינו בה. אבל אין לי ספק שהאור בסוף ינצח ויסלק את החושך. כי אין ברירה אחרת. הלוואי והחטופים יחזרו אלינו במהרה ובשלום. אמן".
"את רוב הסרטונים שבסרט ראינו כבר במדיות", סיפר ל-ynet דימה פליימן, שנכח במסיבה. "אבל בסרט זה נערך מאוד יפה. הוא באמת מתאר באופן מדויק את המצב שהיה שם", הוא אומר ומשחזר את שהתרחש באותו היום: "ברחתי עם כולם מהמסיבה ב-6:50 כשלקחנו את האוטו לכביש 232. הייתי במכונית עם אחי וחבר שלו, ויצאנו בלי פגיעה פיזית, אבל היינו במספר היתקלויות בכמה מקומות. כל אחד שניצל זה נס, וכל אחד עבר דברים שונים וחווה אירועים מפחידים שאי-אפשר היה לצפות להם.
"אני חושב שכולם במדינה מתמודדים עם אותו דבר. כולם ראו את זה, כולם חוו את הטראומה. אנחנו היינו שם פיזית וזה כן משנה משהו, אבל אני חושב שכל המדינה מתמודדת כרגע עם מה שהיה שם. אף אחד לא ראה אף פעם זוועות כאלו - ואני מקווה שגם לא יראה. גם אני לא ראיתי הכול, ואחרי זה, כשראיתי בטלוויזיה את מה שקרה ביישובים בעוטף, נחרדתי. לצד זה, אנחנו חווינו משהו קטן. אנחנו קבוצה של 12 חבר'ה מכרמיאל שניצלו מהמסיבה וכולם מקבלים עזרה נפשית. אי-אפשר להתמודד עם זה לבד, בלי עזרה".
גאות גיל המרשימה מראשון לציון מופיעה בסרט כמה פעמים. "היינו בפסגות של אושר וטירוף וכיף, עם כל האנשים שאנחנו אוהבים סביבנו, ובין רגע היינו בגיהינום עצום", סיפרה. "ברחנו ושרדנו, אבל המון אנשים לא שרדו - ונחטפו. אנחנו יצאנו לכביש ולא יכלנו לסטות - לא ימינה ולא שמאלה. היינו עם המון המון רכבים. שמענו יריות, ואנשים צעקו לנו, 'יש מחבלים, יש מחבלים'. נטשנו את הרכבים כולם, 1,000 ומשהו אנשים, ורצנו בשטח. אחרי כמה זמן שרצנו, עלינו על רכב, אבל האנשים שרצו איתנו לא כולם חיים. רצנו בלי לעצור".
ראית את הסרט קודם?
"ראיתי את הסרט והיה לי מאוד קשה. כל כמה דקות עצרתי, נרגעתי, עישנתי סיגריה והמשכתי. את הקטעים של המחבלים העברתי, לא רציתי לראות, וזהו. לא ראיתי אותו שוב. מאז אותו יום אני מטופלת, ראיתי כמה פסיכיאטרים, מביאים לנו כדורים. אני אמורה להתחיל גם טיפול עם עובדת סוציאלית, עם פסיכולוגיות. יש לי המון חרדות, המון סיוטים, פחדים. המון אנשים נראים לי כמו מחבלים וזה מפחיד, אבל אני מנסה להתרגל למציאות החדשה, ובין כל זה אני גם מתמודדת עם שכול ואובדן של חברים שלי. אבל לאט לאט, אני מאמינה שבסוף יהיה בסדר".
כמה אנשים שהכרת נרצחו?
"איבדתי 20 אנשים שאני מכירה מרחבות הריקודים ומהחיים. זה נראה כאילו רק היינו עם האנשים האלה במסיבה, אבל לא. אלה אנשים שהופכים להיות חלק מהלב שלך ומהחיים שלך. אתה מכיר אותם ברחבה מחיוך ומריקוד, ואז הם הופכים להיות החברים הכי קרובים אליך. בין ה-20 האלה יש שישה אנשים שהם קרובים אליי, שלושה מהם ממש היו קרובים אליי. חוץ ממה שעברנו במסיבה זו התמודדות בפני עצמה, להתמודד עם שכול ואובדן. בחיים לא נתקלתי בדבר בסדר גודל כזה. אני לומדת לאט לאט להכיר את החיים החדשים שנקלעתי אליהם".
נריה גואלמן מהיישוב נריה מדבר בשטף, מתקשה לעצור בדבריו כשהוא חוזר ל-7 באוקטובר. הצורך לפרוק את הטראומה הזו בכל הזדמנות הוא עוד דרך לנסות ולהירפא ממנה. "כמה מילים לא יצליחו להעביר את החוויה הזאת בחיים", הוא אומר. "עבדתי שם כמאבטח על תקן סדרן באישור מהצבא. ב-6:00 בבוקר הייתי אמור לרדת מהמשמרת, ואז הכול התחיל - אזעקות, טילים. אני ראיתי את הפרצופים של כולם באותו ערב. ב-40 הדקות הראשונות לא הגיעו מחבלים, רק היו המון המון טילים, המון המון התפוצצויות צמודות אלינו. אני חוויתי כמה הסלמות בדרום במסגרת התפקיד שלי בצבא, אבל דבר כזה לא קרה לי בחיים.
"בבוקר, כשהכול התחיל, תפסתי את חנה, החברה שהייתה איתי, והתחלנו לרוץ לכיוון הבסיס שלי (אוגדת עזה, י"ב). לפני זה, בשעה שבין לבין, פינינו את כולם לרכבים כמה שיותר מהר. מכיוון שעבדנו באבטחה, ארגנו את נפגעי החרדה שכבר שכבו על הרצפה. כשהתחלנו לרוץ לכיוון הבסיס שלי, הגיעו גם משם מחבלים שירו בכולם.
"באיזשהו שלב מחבל רדף אחרינו על טרקטורון. הוא פשוט ירה עלינו. עברנו את הכביש, הוא לא היה יכול לראות אותנו איזה עשר שניות. הגענו לכביש 232 והתחבאנו בתוך שיח, כשהוא מאחורינו, דופק צרורות בכל השיחים להרוג אותנו, מחפש אותנו. הוא קרא גם לחברים שלו, ואמר להם: 'הם מתחבאים פה בעץ', ואני דובר ערבית, הבנתי את זה. המשפט הזה חרוט בזיכרון שלי מאז תמיד. הם פשוט עמדו מטר וחצי מאיתנו, דופקים צרורות בשיחים ולא מגיעים אלינו. ואז עבר רכב על הכביש, וכולם רצו אליו.
"בהמשך אני מזהה עוד בליינים שבורחים. אני מכניס אותם לתוך השיח, מכסה את כולנו. באיזשהו שלב פוגע RPG בשיח. השיח התחיל לעלות באש. לא יכולנו לצאת החוצה, שאפנו עשן. אחרי כמה דקות אני מזהה בשיחים ממול מישהו עם M16, בהתחלה חשבתי שזה מחבל. השתקתי את כולם, השתקתי לכולם גם את הטלפונים, ואז קלטנו שהוא ישראלי ויצאנו בעזרתו החוצה. שניים מאיתנו גם קיבלו כדורים בדרך וחבשנו אותם. הוא הרג שני מחבלים ולקחנו להם את המחסניות והתחמושת. המשכנו למקום שהיו שם 40 חבר'ה מהמסיבה, ליד טנק. ראיתי סיפורי גבורה מטורפים. חילצו פצועים תחת אש, הוציאו תחמושת מתוך טנק שעלה באש עם חיילים שרופים בפנים. לקראת הערב הגענו לתחנת הדלק, ושם בפעם הראשונה ראינו כוחות של צבא".
ולפני זה לא ראיתם צבא?
"כשרצנו לבסיס - החמ"ל שלי לא ענו לי. חמ"ל האיסוף לא היו זמינים והיינו בכוחות עצמנו. אני רק רציתי ללכת לבסיס, להתחמש, ללכת לפנות פצועים ולהרוג את המחבלים, אבל פשוט שכבתי בשיח בחוסר אונים בלי יכולת לעשות כלום. אבל בסוף ניצלנו, ואנחנו כאן ברוך השם עם הפנים קדימה. באופן אישי איבדתי קרוב ל-40 חברים, ואני כל בוקר עומד מול המראה, מחייך בכוח בשביל מי שלא יכול יותר לחייך. פעם אחת הם ניצחו אותי, המחבלים, כוחות הרשע, כשהם רדפו אחריי ורצחו שני חברים קרובים שלי - נריה אהרון נגרי ובועז יוגב, שנהרגו בבסיסים שלהם - ועכשיו כל חיוך וכל שמחה זה בשבילם. בזכות המורל והשמחה המחבלים לא ינצחו אותי פעם שנייה".
גואלמן נשאר לצפות בסרט עד סופו, כמו חלק גדול מהניצולים. אחרים יצאו במהלך הסרט, מתקשים להתמודד עם מה שראו. והיו גם מי שהעדיפו להישאר בחוץ בכל מהלך הסרט. רגע אחרי שאירוע הסתיים יצאה נועם בן דוד מהאולם, פניה שטופות מדמעות, ומיהרה להיעלם, בלי לומר מילה.
"חלק גדול מהניצולים כבר צפה קודם בסרט", אומרת גלית שרביט, מפיקת הסרט. "היו שאמרו שהם יכולים לראות אותו רק בחלקים. חלקם ראו אותו חצי-חצי בלי אוויר. היה לנו חשוב שהם ירגישו שהוא נוצר בשבילם. מבחינתי, זו הפעם הראשונה שראיתי את הניצולים פנים אל פנים. עד עכשיו רק שוחחתי איתם בטלפון. לא האמנתי שכל כך הרבה מהם יבואו לצפות בסרט. זה כמו לדבר בסרט על אונס שעברת".
"לרבים מהניצולים היה קשה לראות דווקא את הסרטונים מהמסיבה שבהם הם רוקדים ושמחים, כי הם רואים כמה כיף היה להם קודם וכמה הכל היה אופטימי", אומרת עורכת המשנה של הסרט, ניר בן ארי. "הסרט הזה הוא כמו אגרוף בבטן, חשוב שכל אחד בעולם יראה אותו".
