בסלון של אסתר שמיר חלונות ענק שפונים אל הים של הרצליה ואל מסילת הרכבת ונתיבי איילון, ובפינת המפגש ביניהם ניצב מגדל מים שפולש בהתרסה אל הסלון, כשומר-סף שבודק שגבירתו יושבת במקומה הקבוע על כורסת הנדנדה הלבנה. בכניסה ערמת שפופרות של צבעי שמן שאסתר סוחטת על הפלטה לפני שהיא טובלת בהם את המכחולים, וערמה של "פתקי מלחמה", ספר השירים שראה אור לפני כמה חודשים, פרי הזעם והכעס שהתפרצו ממנה מאז השבוע הראשון למלחמה, ונמכר בחנויות הספרים וגם ברשת.
"מתחילת המלחמה עוד בתקופה שכולנו היינו באלם והלם מוחלט, השירים פרצו ממני בשטף אנרגטי בלתי ניתן לעצירה, שמגיב בעוצמה וללא שיקולים של בחירת מילים אמנותית, התאמה ללחן או למה יגידו. פשוט פרסמתי בלי חשבון, כמו שזה יצא, כמו אמא שרצה להגן על הילדים שלה או נמרה על הגורים".
24 באפריל, עלה לפייסבוק:
אִמָּא שֶׁל יַעֲקֹב אָמְרָה:
"כָּל יוֹם אֶצְלֵנוּ הָיְתָה שׁוֹאָה
חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים
כְּמוֹ ב 7 בְּאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁל עַכְשָׁו
אֲבָל לֹא צִפִּינוּ לְעֶזְרָה
כִּי לֹא הָיְתָה לָנוּ מְדִינָה
וְלֹא הָיָה לָנוּ צָבָא לִסְמֹךְ עָלָיו."
הַאִם בַּמִּנְהָרוֹת
יוֹשְׁבִים אֲהוּבֵינוּ
וַעֲדַיִן מְצַפִּים לְהִנָּצֵל?
אוֹ שֶׁקִּיּוּם הַמְּדִינָה
חֲסַר מַשְׁמָעוּת
לְשׁוֹאַת אוֹקְטוֹבֶּר
בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל?
את כותבת שירי מחאה, אבל יש שאומרים שאנחנו בתקופה של נס.
היא מתבוננת בי. "תשמעי, יש ציבור שלם, משיחיסטי, דתי, חרדתי וחרדי, שחושב שהתפילות ולימוד התורה מצילים את עם ישראל, בעיקר אותם. ציבור שהתרחק מאוד מהיהדות, כי לא כתוב ביהדות שלא עובדים ולא לוחמים ולא מתפקדים, להיפך. כתוב 'ואהבת לרעך כמוך'. אבל היהדות שלהם היא לא יהדות".
נו והנה נפלת בפח של עצמך, ואת אומרת משהו שהוא בדיוק הפוך מהציווי "ואהבת לרעך כמוך".
"לאהוב את האחר זה לא אומר שאתה מאפשר לחלקים בגוף שלך לאכול אותך", היא מיד עונה, והטרמינולוגיה של מחלת הסרטן שחזרה לסיבוב נוסף וקשוח שמאתגר את גופה, דוהרת אל תוך השיחה. ולסרטן עוד נחזור. "יש שתי ידיים גם לחינוך וגם להתמודדות בחיים: לשים גבולות ולתת אהבה, ושתיהן הכרחיות - במיוחד בתקופה הזו. והאהבה הגדולה ביותר היא ללמוד לשים גבול לדברים שמאיימים על קיומך".
"יש ציבור שלם, משיחיסטי, דתי, חרדתי וחרדי, שחושב שהתפילות ולימוד התורה מצילים את עם ישראל, בעיקר אותם. אבל היהדות שלהם היא לא יהדות".
"מי שלא מתאים לו לגור בישראל ולתרום את חלקו כאזרח - שיקים מדינה במקום אחר"
שמיר, מהיוצרות העמוקות, האמיצות ופורצות הדרך במוזיקה הישראלית, היא כותבת, מלחינה וזמרת שאין שום דרך להישאר אדיש לנוכחותה. לא לשירי האהבה שלה ולא לשירי המחאה והמלחמה שפרצו ממנה עכשיו שוב, כי היא מבינה שבעת הזו אסור לנו לשתוק.
מתי בכלל שתקת?
"שבוע לפני 7 באוקטובר, במופע לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור, שרתי שני שירים שנכתבו על מלחמת יום כיפור 30 שנה אחרי. במלחמת יום כיפור היינו בכזה הלם ובתודעה שכשהתותחים יורים המוזות שותקות, שלדברים לקח זמן להיכתב. וגם אותי מלחמת יום הכיפורים שיתקה והכניסה לסוג של טראומה. הייתי בת 18, בדיוק התגייסתי ללהקת הנח"ל וכשפרצה המלחמה הצטרפו אלינו להקת כוורת, והסתובבנו בסיני במוצבים, 5-6 מוצבים ביום. ירו עלינו כל כך הרבה, הייתי משוכנעת שהמדינה לא תהיה".
במוצבים גם פגשת את אפרים שמיר, מי שהיה בעלך הראשון. אבל איך שרים ככה?
"שרים כי קודם כל את צעירה, כולנו היינו צעירים. שנית את בחברה של אנשים וזה עוזר. וגם ראינו שאנחנו עוזרים לחיילים ששרנו מולם, חיילים שמצבם הרבה יותר קשה משלך", היא אומרת ומבטה מרחיק עוד אל החלון, כשהיא משחזרת את המפגש הראשון עם המוות.
"טסנו להופיע ברפידים ואני הרגשתי לא טוב. ענת גוב, שהייתה המפקדת שלי, אמרה 'ננחת ברפידים, ניתן לך לראות רופא'. כשנחתנו פתחו את בטן המטוס והתחילו להכניס את הארונות של ההרוגים. באותו הרגע נגמר עניין הרופא".
הטראומה הזו חזרה אליה ב-7 באוקטובר, אל מול מסך הטלוויזיה והטרגדיה שנצרבה בנו מאז: "50 שנה אחרי הטראומה ההיא, משהו בתוכי אמר שהפעם אסור לחכות אלא לצעוק את הדברים, כי המטרה היא לא שירים אלא להשתמש בכל היכולות שלי בשביל להביע משהו שאנשים אחרים כרגע לא יכולים. כשב-28 באוקטובר הלכנו לישון עם הודעה של ביבי שהוא לוקח סוג של אחריות, וכבר למחרת בבוקר הוא צייץ שדבריו לא הובנו כהלכה, והתחיל למנות מי בעצם אשם - כתבתי בתגובה את אחד השירים הראשונים: 'בלילה בלילה ראש הממשלה צייץ לי 'לא בי האשם, זה הוא והוא והוא'. ונח ליבי ממכאובו ושמחתי שהתפנה לצייץ, כי בטח זה אומר שכל הילדים חזרו'".
כן, היא יודעת שהיא נוקבת ולא עוצרת באדום, וגם בסביבתה מעירים לה על כך, אבל זה ממש לא מעניין אותה. בכל יום-יומיים מאז היא מעלה עוד שיר שצורח, מבקש את החטופים שישובו הביתה, את הבנים שישובו לגבולם, אותנו שנשוב לעצמנו. "ואולי הפתק הכי חזק שלי הוא בן שתי שורות: 'איך את צורחת ככה?', והתשובה: 'איך אתה לא?'".
את מרגישה שלא כולם צורחים?
"ברור שלא. התפלגנו לגמרי. יש כאלה שלא צורחים כי אין להם יכולת אבל הם כואבים ובוכים, ויש את הפילוג מצד מי שאומרים שקרה לנו נס ותוך כדי שודדים את הקופה ולוקחים תקציבים שנועדו להגן על החיילים והמילואימניקים והחינוך. אז אנחנו מתמודדים עם שלושה ח': החטופים, החללים והחומסים. ומה שיהרוג אותנו זה הסרטן מבית", היא חוזרת לדבר דרך הפצע שלה. "לא יכולה להתקיים חברה שחלק מתוכה לא עובד ולא תורם ולא הולך למלחמה וגוזל את הקופה. איך ייתכן ששולחים שמונה חיילים והם נהרגו בתוך הפומ"ה הזאת, שלא ממוגנת, מיושנת וחדירת פצצות כי אין תקציב, ובאותו יום עוברים תקציבים של מיליונים למועצות הדת ולשימור מורשת? ולכן אני כותבת, כי זמן הדיבורים נגמר וכי צריך לעשות את הניתוח של ניתוק הגידול מהגוף ולבנות מדינה חדשה".
למה את קוראת גידול?
"לכל מי שהוא אנטי-ציוני, אנטי-ערכי. לכל מי שחושב שהרוגים וחטופים זה קורבן ראוי להמשך הקיום שלנו. לכל מי שמחזיק ביוהרה הנוראית שבשם מושג 'העם הנבחר' מכסה על המון דברים איומים שקורים פה, כמו הפקרת החטופים, הפקרת החיילים במלחמה שהיום ברור שהיא מיותרת, מלחמה שנגמרה מזמן ואפילו הרמטכ"ל צורח שצריך לסיים אותה ולהחזיר את החטופים", היא מכריזה ולוקחת נשימה. "זה כאילו מתרחש בעולם קרב של טסטוסטרונים - טראמפ, פוטין, ארדואן, ביבי, האייתולות - ששולטים בעולם ועושים לטובת עצמם ולא לטובת האזרחים".
24 במרץ, בעמוד הפייסבוק של אסתר:
אָז הִגִּיעַ צַו הַרְחָקָה
וְהָעָם כֻּלּוֹ פֻּטַּר
וְנִשְׁאֲרוּ שְׁנֵי חוֹלִים בְּהָקִיץ
עַל גַּג אַרְמוֹן הַצָּאר.
מֶלֶךְ לְלֹא מַמְלָכָה
אוֹכֵל שַׁלְמוֹנִים בַּבֹּקֶר
יוֹרְק קָטָארִים בִּשְׁנָתוֹ
זוֹרֵק שְׁקָרִים בְּיֹקֶר.
יוֹם וָלַיְלָה
מְחֻבָּק בְּמִרְשַׁעְתּוֹ
הָאֱמֶת,
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
שֶׁקָּרָה לָנוּ בִּשְׁעָתוֹ -
הִתְרַחַקְנוּ מֵהַחֲלוֹם-סִיּוּט
לְתִפְאֶרֶת
פֻּטַּרְנוּ
אָז בָּנִינוּ מְדִינָה אַחֶרֶת.
(אַסְתָּר)
על כל שיר היא חותמת כך – אסתר, כותבת על פתקים בכתב יד ומעלה לרשת, והשיתופים נעשים כבר מעצמם. התגובות שהיא מקבלת גם על הפתקים וגם על השירים שנכרכו בספר מעידות שמילותיה מוצאות מקום ומעניקות הזדהות ונחמה. כמה שירים מתוך הספר כבר זכו ללחנים ולביצועים מרגשים – "שיר לחטופים" שהיא הלחינה, ונר לתצפיתניות שארקדי דוכין שר.
את העידוד היא שואבת מהמחאות, גם היום וגם לפני כשנתיים וחצי, כאשר המונים יצאו לרחובות להפגין נגד המהפכה המשטרית: "כשאת באה למחאה ופוגשת את העם שלך, ואת האנשים שיש להם יכולת להקים את המדינה מחדש על ערכי מגילת העצמאות וערכי האנושות, זה מעודד. כי הדבר הנורא שקרה לנו זה שמרוב שהביביסטים והפשיסטים והכהניסטים והחרדים צורחים - התחלנו להאמין שאנחנו מיעוט. אבל אנחנו לא מיעוט", היא אומרת בנחישות. "אנחנו רוב העם וזה לא קשור לבעד או נגד ביבי. רוב העם רוצה לחיות חיים של עבודה, של יצירה, של תרומה, של גידול הילדים כאשר יש אופק לילדים. חיים נורמליים, לא חיים בתוך כת ולא חיים למען שליט".
ומה עם מי שלא רוצים? שרוצים להתיישב בעזה. שלומדים תורה במקום להתגייס. שמשנים בפועל את הערכים שגדלנו עליהם, מבצעים הפיכה משטרית ולא מחזירים את החטופים? הם חלק מהמקום הזה.
"אני כותבת על זה בספר, שאיבדנו את הרעות ואת 'ואהבת לרעך כמוך', את הערכים של שיוויון זכויות, חירות. אין את כל אלה כאשר יש ציבור אחד שמתנשא על ציבור אחר. מי שלא מתאים לו לגור במדינת ישראל ולתרום את חלקו כאזרח בפועל שיקים לעצמו מדינה במקום אחר".
" רוב העם רוצה לחיות חיים של עבודה, של יצירה, של תרומה, של גידול הילדים כאשר יש אופק לילדים. חיים נורמליים, לא חיים בתוך כת ולא חיים למען שליט".
את מתחפרת בעמדה שלך ומתעלמת מזה שמדינת ישראל משנה את פניה ויש מי שזה מתאים להם. שדוחפים לכך.
"מדינת ישראל שינתה כבר את פניה. וצריך שהיא תשנה אותם בחזרה. צריך להצמיח פה משהו חדש עכשיו. מזה 5-6 שנים התעורר כאן ציבור גדול שלאורך עשורים היה עסוק בעצמו ועשה לביתו ולפרנסתו ולרווחתו והשאיר את המגרש הפוליטי, המדיני והחברתי מופקר בידי אנשים שלא הייתי בוחרת אותם לוועד כיתה. ועכשיו הציבור הזה צריך לקחת אחריות ולתקן ולבנות בחזרה את מה שאפשר".
אפשר לתקן את החברה הישראלית?
"אני חושבת שצריך להתחיל מחדש, כמו ריסטארט. עופר ונטראוב, בן הזוג שלי, הוא דוקטור למחשבים, פיזיקה ובינה מלאכותית. מהיום שהכרנו, לפני 27 שנים, בכל פעם שהייתי פונה אליו כי המחשב או הטלפון נתקעו ולא עבדו, הוא היה אומר לי את משפט המפתח - 'תעשי ריסטארט'. אז גם החברה שלנו צריכה אתחול מחדש. או במקרה הכי גרוע נצטרך לפרמט מחדש".
איך מפרמטים חברה מחדש? מדובר בבני אדם, לא בלפטופ.
"גדולים ממני מתעסקים בזה. אני יכולה להגיד שכולנו חטפנו כזאת מכה לפנים, שזה עושה סדר פנימי לגבי סדרי עדיפויות. למשל, אנחנו מבינים שאין לנו קיום כחברה בלי הערבות ההדדית, ובלי היצירה והיצרנות ובלי לתמוך באזרחים. וחשוב מאוד שמי שמוביל את המחנה יהיו האנשים החכמים והראויים והמנוסים יותר".
מי את רואה היום כזה?
"קודם כל את רואה בלי סוף, פתאום פרופסורית כמו שקמה ברסלר, אנשים כמו יאיר גולן, גלעד קריב, נעמה לזימי, עמי דרור. אנשים איכותיים שפשוט משתמשים באינטליגנציה ובאומץ שלהם".
את שוב דבוקה למחנה אחד. אין אנשים שאת סומכת עליהם בצד השני?
"יש לי הרבה הערכה לבנט, אבל אני לא יכולה להתעלם מהשיפוט הגרוע שלו ברכישת אנשים למחנה שלו, ובגדול אני כן הייתי רוצה להעלות בחזרה את הנושא של שלום אזורי", עיני הדבש שלה מחייכות חיוך ממזרי.
בואי נתחיל משקט אזורי?
"יאללה", כמו ילדה בחוג ריקוד היא מיד קופצת על ההצעה. "אני אשמח מאוד אם ביבי יעשה שלום עם סוריה, או עם כל מדינה אחרת באזור, אבל אני לא יכולה לסלוח לו על המלחמה, ההפרדה, השיסוי שיצר בתוך העם. בשנת 2020, רגע לפני הקורונה, על הבמה בבלפור, שרתי את השיר 'מסך שחור', ופתאום ראיתי מולי שלט ענק שהיה כתוב עליו 'שמאלנים בוגדים'. חשבתי שאחרי שלט כזה האדמה תרעד, אבל האדמה לא רעדה ובאופן בלתי ברור נכנסה מכונת הרעל לתוך החיים שלנו וכילתה כל חלקה טובה".
את מאוד כועסת. את לא חוששת להרעיל את הגוף כשאת נאבקת בסרטן?
"המחלה שלי היא אתגר גדול שבו מצד אחד אני נלחמת, אבל מצד שני יש בתוכי שקט מאוד גדול והבנה שהחיים שלנו פה הם לרגע ולהרף עין, ושהדבר הכי חשוב זה לחיות את הרגע, לחייך לעצמנו ולאנשים סביבנו, לתמוך אחד בשני. ואני גם חושבת שהוא טוב, הכעס. שעכשיו הוא חשוב".
חשוב לך?
"לא. למדינה. אנחנו צריכים לכעוס ושהאש הכועסת תשרוף כל מה שרקוב. ואחרי זה נשתול מחדש ונבנה את הארץ באהבה ובחמלה בצדק ובשיוויון, אבל לא ברכרוכיות ולא בסיסמאות ריקות מתוכן כמו 'תחשוב טוב, יהיה טוב'", היא אומרת ומהרהרת לרגע וממשיכה: "אני כן מאמינה בהכוונה של התודעה לדברים טובים, אבל לפעמים מול גל סוער צריך להרפות ואז לשחות".
ואיך את מתמודדת עם המחלה? מה קורה עכשיו?
"זה סיבוב יותר בעייתי, כי תרופות הפלא מאחוריי, ואני מרגישה כמו על רולטה רוסית. אני לוקחת יום ביומו, מחכה לראות שהתרופה החדשה עובדת. יש יותר כאבים מפעם ואני מתמודדת איתם", היא מודה בכנות, ואי אפשר גם להתעלם מכך שמדי פעם היא משנה תנוחה וגופה זע על הכורסה הבהירה שמשקיפה אל הים, שמתחצף במחלפות הקיץ הכחולות והרגועות שלו. "אבל יש בי תחושה של שקט והשלמה, כי אני באמת מסתכלת על החיים שלי, וכמו בשיר שלי מרגישה ש'עשיתי הכי טוב שאפשר'", היא אומרת בשלווה.
"בן אדם מת בתאריך שלו - ועד אז צריך לנצל את הזמן לאהבה"
העבודה הרוחנית היא שפת האם שלה. לצד עשייתה המוזיקלית, פיתחה בסוף שנות ה-80 את "קול הרוח", דרך ותפישת עולם רוחנית שמיועדת ליצירת חיבור בין גוף, רגש, מחשבה ורוח, דרך הקול, כדי להוביל לחיבור וריפוי.
"מבחינה תודעתית אני יודעת שאנחנו חלק מאנרגיה אחת גדולה, יש יותר מאשר העולם הזה. ויש גם נחת בהרגשה הזו. כל השנים עשיתי מדיטציה ועבודה רוחנית, רציתי לפרוץ את גבולות הקיום ולהתאחד עם העולם הגדול. הדבר היחיד שמפריע לי זה שאני לא רוצה לגרום צער לאף אחד שאוהב אותי".
את מדברת על זה עם עופר והבנות שלך?
"במשך השנים אני מדברת על זה כל הזמן. אין דרמה סביבי, אני לא בתהליכי עזיבה. מה שאני מדגישה בפניהן כל הזמן זה שהכי חשוב עכשיו לחיות את הרגע, את הזמן שלנו ביחד, השמחה שלנו והאהבה שלנו, שתהיה נוכחת כל הזמן".
הבנות הן הילי, שלמדה להיות מיילדת, ואורי שלומדת טיפול, שתיהן אמהות ולאסתר ולרוני שיר, אביהן של הבנות ובן זוגה לשעבר, יש כבר שלושה נכדים.
הן באות אליך הרבה?
"אנחנו מתראים לא מעט, אבל הן עובדות ועסוקות ועכשיו המלחמות ואין אקסטרה זמן. המחלה שלי נופלת בתקופה שבה אפילו אני לא מעניינת את עצמי, כי מסביב כל כך הרבה אירועים. כל הפרופורציות השתנו אחרי 7 באוקטובר. אז אני גאה בעצמי שהגעתי לגיל 70, שאני לא מישהי בת 38 שפתאום חלתה ויש לה ילדים קטנים. יש בכך נחמה. וחוצמזה, אני עוד לא מתה", היא אומרת בטון נוזף כמעט, צוחקת ומישירה מבט אל מגדל המים, כמו לאשר איתו את הקביעה. "מאז 7 באוקטובר אנחנו מתמודדים יותר ויותר עם רוע בלתי צפוי, וגם הסרטן הוא כזה, הוא בלתי צפוי. וחס וחלילה אל תגיד שאתה הולך לנצח אותו, או שניצחת. יש משהו מאד פטאליסטי בגישה שלי אליו. אני חושבת שאני צריכה להיות שקטה ושבן אדם מת בתאריך שלו. ועד אז צריך לנצל את הזמן לאהבה, לחיוך, לנתינה ולהבנה שאנחנו לא רק הגוף הזה - שאנחנו האור שמאחורי הדברים".
מבט על קירות הבית מוכיח שאת האור הזה היא מביאה גם לציורים שהחלה לצייר לפני כשלוש שנים, באומרה שהציור פרץ ממנה באינטנסיביות והוכיח לה שהדברים המשמעותיים והטובים מגיעים מתוך עצמם.
"כי פתאום ידעתי לצייר, או הייתה לי האנרגיה המציירת, כמו שפתאום מופיעים שירים ופרצו הפתקים בספר 'פתקי מלחמה'. אני מאוד קשובה לזרימה של הדברים בחיים, וזה מעניין לראות שכאשר התחילה המלחמה והפתקים - הפסקתי לצייר. זה כאילו צד אחר של המוח מתעסק בזה".
ועכשיו חזרת.
"כי החלטתי שחלק מהריפוי שלי זה לחזור לצייר - ודווקא את הטוב. אז אני מציירת פרחים וגם כשהציור מתחיל בסערה גדולה, אני מרגיעה אותה ושמה עליה פרחים ולא מציירת כאב. את התרומה שלי לכאב ולסבל עשיתי מספיק, גם בטיפולים באנשים וגם בכתיבה ובשירים. אני רוצה להביא את היופי שמאז 7 באוקטובר פיתחתי כלפיו אנטגוניזם, לא מצאתי אותו. אבל היום אני לא מחפשת יופי, אלא מנסה לייצר יופי, כמו פלצבו".
את מדברת עם הגוף שלך? שואלת למה הוא שוב בוגד?
"כבר לא. אחרי תהליכים שעשיתי המון שנים, אני לא שואלת למה. אני יודעת למה".
רוצה לשתף?
"יש סוג של כאב ותובנות שמצד אחד אין להם תשובה, נגיד הכאב על מה שקרה ב-7 באוקטובר - חודשיים אחרי זה הופיעה גרורה. הרגשתי שאין לי יכולת להכיל את מה שאני רואה. ומצד שני, אני יכולה לראות את פריצה הדרך התודעתית שנוצרת כששמים אותך על רולטה רוסית. הערך של החיים מופיע בתמציותו וגם בסופיותו הבלתי נמנעת".
בבגדי בית אפורים, תספורת שובבה ושיער בגוון אדמוני, שמיר נדיבה בהתמסרותה, ונותנת לחיים לעבור דרכה. אין שאלה שהיא מתחמקת ממנה. אין כאב או סבל שהיא לא מסכימה לטבול בהם, כדי להסביר באומץ ובפתיחות, בעיקר לאחרים, את תמצית החיים והמוות.
"יש סוג של כאב ותובנות שמצד אחד אין להם תשובה, נגיד הכאב על מה שקרה ב-7 באוקטובר - חודשיים אחרי זה הופיעה גרורה. הרגשתי שאין לי יכולת להכיל את מה שאני רואה".
לא באמת מלמדים אותנו למות...
"קודם כל לא באמת מלמדים אותנו לחיות. הרבה פעמים שואלים לדעתי על חיים שאחרי המוות, אבל מה עם החיים שלפני המוות? רובנו נמצאים כל הזמן באוטומטיזציה שלא מאפשרת לנו להכיר את הרוח ואת החומרים היותר עדינים שמהם אנחנו עשויים. את הרשת האנרגטית שבה אנחנו קשורים האחד לשני וההבנה שאנחנו אחד".
שמיר אומרת שדווקא את זה קשה ללמד ולהעביר הלאה, שכל אחד צריך להבין בעצמו שהחיים מבקשים מאיתנו להיות ערים, וש"ער" הוא ההיפך מ"רע" ולכן העולם לא נחלק לטובים מול רעים - אלא למי שהתעוררו ולמי שעדיין לא.
שיחות עם אלוהים יש לך?
"האלוהים שלי הוא לא מחוצה לי. אנחנו כולנו בתוכו ולכן כל שיחה שלי עם עצמי היא שיחה עם אלוהים".
ואם בכל זאת נבקש ממנה מפתח רוחני, היא תגיש את ההסכמה להיות באי הידיעה: "בכל פעם שיש ידיעה, אנחנו צריכים לדעת שהיא לא האמת. זה כמו שהבודהה אמר שאם מצאת לעצמך שטיח לעמוד עליו, תמשוך אותו מתחת לרגליך. או סוקרטס שאמר - 'אני יודע שאני לא יודע', ויש כאן רבדים מעמיקים. הרי האדם הוא התגלמות קטנה וזעירה של אנושי במארג של תודעה ענקית, שחלק ממנה בכלל לא מתקיים ביקום הזה".
תסבירי.
"כבני אדם, אנחנו מייצרים לעצמנו תקוות וחזונות ורצונות, עושים ככל יכולתנו להתעלם מכך שהחיים שלנו הם סופיים ושאנחנו פסיק קטן ביקום, ובעיני כשהפסיק הזה נגמר הוא פשוט חוזר ליקום".
אז למה באנו לכאן?
"יש לזה הרבה תשובות. חלק אומרים להתפתח, לגדול, להגיע בחזרה לאלוהים. אחרי כל התהליכים שעברתי, אני אומרת שבאנו סתם".
די, נו, אחרי כל השיחה הזו ואת אומרת שבאנו סתם.
"כן. כחלק מהקיום. למה ארנבות באות? למה שפנים באים? היו אנושויות רבות שנכחדו לפני מיליון שנה, עמים שלמים שנעלמו. וגם כאן אני מסכימה לא לדעת, אבל גם מסכימה לא להיאחז בקיום הרגעי הזה ובינתיים לראות בו את כל היופי שיש".
אז את לא פוחדת למות?
"לא. כמו שאמרתי, אני פוחדת רק לצער את מי שאוהב אותי. המוטו של החיים שלי הוא 'עברתי רק כדי לראות', כמו מילות השיר שכתבתי. להתבונן בקיום הבלתי קיים, להיות נוכחת אבל לא להתערבב, כי הרי עברתי רק כדי לראות".
