העיתונאית ופעילת זכויות האדם גלוריה סטיינם, הלכה לעולמה אתמול (רביעי) בגיל 92. סטיינם נחשבה לאחד הקולות הפמיניסטיים הבולטים ביותר בארה"ב משנות ה-60 ועד לימינו, וב-2013 זכתה במדליית החירות הנשיאותית מברק אובמה על פעילותה.
"גלוריה הלכה לעולמה בשלווה, בביתה שבניו יורק, מוקפת באחדים מן הרבים שאהבו אותה", נכתב מטעם מקורביה ברשתות החברתיות. "קרוב למאה שנותיה של גלוריה עלי אדמות היו שנים של חיים מלאים, והיא המשיכה לפעול למען שוויון עד הרגע האחרון".
היא כינתה את עצמה "יזמית של שינוי חברתי", וסייעה לחולל תמורה תרבותית שנגעה כמעט בכל תחום בחיים האמריקניים - מחדר הישיבות, דרך בית המשפט.
סטיינם נולדה באוהיו ב-1934 וגדלה כנוודית בקרוואן לאב סוחר עתיקות ואם שהייתה עיתונאית מוכשרת בעברה. עד כיתה ו' כמעט לא למדה בבית ספר ולדבריה למדה לקרוא משלטי חוצות בדרכים. כשהייתה בת עשר התגרשו הוריה, ובמשך שבע שנים היא זו שטיפלה באמה שהתמוטטה נפשית והייתה מכורה לתרופות הרגעה. החוויה הזאת ליוותה אותה כל חייה וגם עיצבה את יחסה לנישואים ולאימהות.
סטיינם פיצתה על הפערים שצברה בקריאה מרובה, סיימה לימודים בהצטיינות יתרה, ברחה מאירוסין ב-1957 והפליגה להודו בעקבות מורשת גנדי. בדרך, בלונדון, גילתה שהיא בהיריון וביצעה הפלה. בהודו למדה, בין היתר, את הרעיון של מעגלי שיחה ואת יסודות הארגון השטחי - שני רעיונות מרכזיים שליוו אותה לאורך כל חייה.
גלוריה סטיינם פעילה פמיניסטית ארכיון 1981 בעצרת מול הבית הלבן
(צילום: AP)
ב-1960 היא הגיעה לניו יורק וכתבה בעיקר בנושאים שעיתונאיות הורשו לעסוק בהם באותו הזמן - אופנה ופרופילים של סלבס. הפריצה המיוחלת הגיעה ב-1963 עם כתבת תחקיר שבמהלכה נכנסה למועדון פלייבוי כשפנפנית, וחשפה את תנאי העבודה המשפילים שם. בהמשך, אותה הכתבה גם הופנתה נגדה - ורבים התייחסו למראה החיצוני שלה מאשר לתוכן החשוב.
התפנית בקריירה של סטיינהם הגיעה ב-1969, כשסיקרה מפגש של נשים בגריניץ' וילג' שסיפרו בגלוי על הפלות לא-חוקיות שעברו. סטיינם, שהחזיקה בסוד את ההפלה שלה עצמה, יצאה משם וכתבה את המסה הפמיניסטית הראשונה שלה. "זה היה הקליק הגדול. זה שינה אותי", אמרה.
ב-1971 הקימה עם קבוצת נשים את כתב העת הארצי הראשון שנוצר, נוהל והיה בבעלות נשים בלבד. הגיליון העצמאי הראשון, בינואר 1972, כלל רשימה חתומה של 53 נשים ידועות שהודו כי עברו הפלות בלתי-חוקיות, בהן בילי ג'ין קינג וג'ודי קולינס. כל 300 אלף העותקים אזלו בשמונה ימים. בשיאו, ב-1989, היו למגזין 540 אלף מנויים.
לאורך השנים הפכה סטיינם למטרה. בטי פרידן, מייסדת התנועה ומבוגרת ממנה ב-13 שנים, קינאה בהצלחתה ותקפה אותה בפומבי: "התקשורת ניסתה להפוך אותה לסלבריטאית, אבל שאיש לא יטעה לחשוב שהיא מנהיגה".
גלוריה סטיינם (שנייה מימין) בעצרת "נשים למען מקגאוורן" במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, אוקטובר 1972
(צילום: Keystone/Hulton Archive/Getty Images)
היא התנגדה למוסד הנישואים (על אף שנישאה לזמן קצר) ובחרה לא ללדת - ומעולם לא התחרטה על כך. "אף לא לרגע", אמרה בגיל 82. "לא כל מי שיש לה רחם חייבת ללדת, כמו שלא כל מי שיש לה מיתרי קול חייבת להיות זמרת אופרה".
סטיינם הייתה מהקולות הבולטים של עשור שבו הכול נראה אפשרי. בין 1963 ל-1973 הושגו בארצות הברית הזכות לשכר שווה, הזכות להשתמש באמצעי מניעה, ואיסור על אפליית נשים בחינוך - והשיא הגיע עם "רו נגד ווייד", שקבע כי הזכות להפלה נגזרת מן הזכות החוקתית לפרטיות. רבות מהנשים שהזדהו אז כפמיניסטיות עברו הפלות לא-חוקיות או הכירו מקרוב מי שעברה - בהן גם סטיינם שעברה הפלה לא-חוקית בגיל 22.
גלוריה סטיינם
(צילום: Arturo Holmes/Getty Images)
האקטיביסטית גם חיה מספיק כדי לראות את השיא הזה מתפרק, כשבית המשפט העליון ביטל את "רו נגד ווייד" ושורה של מדינות מיהרו לאסור על ההליך או להגבילו. ב-2022 אמרה: "בלי הזכות לנשים ולגברים לקבל החלטות על הגוף שלהם, אין שום דמוקרטיה".
סטיינם המשיכה לכתוב ולהרצות גם בעשור העשירי לחייה; ספרה האחרון, "חיים בלתי צפויים", אמור לראות אור בסוף החודש.
עוד נכתב במכתב הפרידה מסטיינם: "מתנתה הגדולה של גלוריה הייתה היכולת שלה להקשיב לאחרים, לגרום לאנשים להרגיש נראים ונשמעים. מילותיה, מעשיה והדוגמה האישית שנתנה העניקו לאנשים רשות להיות עצמם באמת. גלוריה חיה בנאמנות לרוחה העצמאית, תמיד מתוך סקרנות וחוש הומור גדול״.
במקום זרי פרחים ומתנות, ביקשו בני משפחתה שמי שרוצה לכבד את זכרה ידליק נר ויתרום לקרן על שמה.
