לא מזמן שאל אותי חבר שעובד בחברת תקליטים גדולה אם אני מתכוון להכין כתבה על אלבומים עבריים חדשים לקראת ראש השנה. השאלה שלו נשאלה חצי בצחוק, וכזו גם הייתה התשובה שעניתי לו. אבל הוא, אני – וסביר להניח שגם רבים מהקוראים – עוד זוכרים ימים אחרים. ימים שבהם אלבום חדש של יוצר אהוב וחשוב היה אירוע. היום זה בקושי אירועונצ'יק.
אנשים עדיין מאזינים לאלבומים (גם כשהם עושים זאת בדרך אחרת מאשר בעבר) ומוזיקאים, מכל ז'אנר, ממשיכים להוציא כאלו. אך סדר הפעולות הכמעט רומנטי שהחל בהליכה לחנות, המשיך בקניית הדיסק (וקודם לכן הקסטה או התקליט), קילוף הניילון מהרכישה הטרייה ברגע שרגלך חצתה את סף הדלת, והסתיים בהאזנת הבכורה הביתית - כמעט נכחדו. כשכל השלבים האלו מוחלפים בלחיצה על קובץ שממתין בסבלנות באפליקציית המוזיקה המועדפת עליך, זה בוודאי יותר מהיר וזול לעומת העבר, אך הנוחות הזו מבטלת חלק גדול מהקסם שנלווה לצריכת מוזיקה בדרך הישנה.
האובדן הזה בולט במיוחד בהאזנה לאלבומים עבריים חדשים שעצם הופעתם היא בגדר אירוע, כמו למשל "סולם האהבה" של ברי סחרוף. ב-15 השנים שחלפו בין "אתה נמצא כאן" (שגם הוא יצא לכבוד חג עברי) ובין החדש, סחרוף לא השלים אלבום סולו. זה לא שהוא התבטל חלילה, אך מי שהוגדר פעם כ"נסיך הרוק הישראלי", בחר לנצל את פרק הזמן הארוך הזה לטובת שיתופי פעולה עם אהוד בנאי ודודו טסה והוצאת "ליקוטים", מעין אוסף שביקש לחבר בין קטעים לא אחידים.
ולכן היה משהו כמעט טקסי בכך שהמוזיקאי הכריז בהופעה שלו בשבוע שעבר שיש לו אלבום סולו חדש בקנה. סחרוף הוא לא עוד זמר פופ גנרי שמשחרר סינגל כל שלושה חודשים כדי להישאר על הרדאר של האלגוריתם באפליקציות המוזיקה; אלבום של אמן מהקאליבר שלו, אמור גם להזכיר כמה זמן עבר מאז הפעם הקודמת, וכמה דברים השתנו בינתיים – בו, בך ובאקלים התרבותי במדינה. אבל הפעם – ועל אף שפרק הזמן שנמתח ארוך מאוד - המרחק הזה מורגש פחות. כי "סולם האהבה" הוא אלבום שמצריך זמן. על עטיפת האלבום מונצח צילום של עידו רוזנטל ז"ל, לוחם שלדג שנפל בקרב על קיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר, המטפס במדרגות אבן אל השמיים, וכמו הצילום היפה והעצוב הזה, גם את 37 הדקות החדשות של סחרוף לא ניתן לסכם במכה אחת.
בדומה לעשרת שירי האלבום שהוקלטו במהלך שלוש השנים האחרונות, וכמה מהם נכתבו עוד קודם לכן, במהלך ההאזנה הראשונה – ובעיקר בשנייה, בשלישית וברביעית ל"סולם האהבה" – הולכת ומתבהרת ההבנה שלפנינו סיפור שיש לקרוא בו בשלבים. כפי שסחרוף שר בשיר הנושא הפותח "זה העולם שלי, כמעט חלום/ שומע את צלילי השקט מחלחלים להמולה/ מחפש ת'מדרגות אל הרקיע/ עולה ויורד, יורד ועולה בסולם האהבה". זהו בדיוק מה שהאלבום הזה מבקש לעשות: לא להמציא את סחרוף מחדש, אלא לעדכן בסבלנות תוך עליה וירידה מתונה בסולמות, את מה שכבר שנים מהווה את חתימת הסאונד הייחודית שלו.
המוזיקה של סחרוף נשענה תמיד על האיזון בין שלושה יסודות: גיטרות, אלקטרוניקה ונגיעות ערביות-מזרחיות. הראשונה אומנם נוכחת בכל אחד מהשירים כאן, אך מקומה נדחק מעט הצידה. ההפקה של בן הנדלר, שעובד עם סחרוף שנים רבות, בחרה להבליט בעיקר את שני היסודות האחרים, כמו למשל ב"על האדמה" המצוין, שמילותיו הגיעו מהעט של מיכה שטרית, עוד שותף ארוך שנים של סחרוף.
השותפים הוותיקים של סחרוף באלבום, ובהם גם דן תורן המנוח שחתום על המילים של "בפעם הראשונה", מזכירים את הדרך הארוכה שלו. אבל סחרוף הוא רק לא עוד מוזיקאי עם קריירה שנפרשת על פני חמישה עשורים - הוא אחד מאדריכלי הצליל של הרוק המקומי. מימי מינימל קומפקט האפלה שפעלה באירופה באייטיז, עבור בתקופת פורטיסחרוף של סוף אותו עשור ועד לרצף אלבומי הסולו שהוציא במהלך הניינטיז. למרות שלבמה הוא עדיין עולה עם גיטרה, סחרוף הוא אחד מאלו שידעו כיצד להכניס את הסינתיסייזר הקר אל תוך הרוק העברי שזוהה עד אליו בעיקר עם גיטרות חמות ועגולות.
צילום עצוב ויפה של עידו רוזנטל ז״ל. עטיפת האלבום "סולם האהבה". ברי סחרוף
פרק הזמן שחלף מאז אלבום הסולו הקודם של סחרוף לבין החדש שלו, מעניק ל"סולם האהבה" משקל שאלבום שיוצא כל שנתיים לא יכול לשאת. קשה לטאטא החוצה את תחושת הציפייה המצטברת, כזו שנוצרת כשאמן בוחר לשתוק – גם כשהוא עושה זאת באופן חלקי – במשך תקופה כה ארוכה. כאמור, סחרוף לא באמת הלך לשום מקום; הוא הופיע, שיתף פעולה עם אחרים, הקליט קאברים ושיחרר סינגלים. אבל אלבום סולו מלא הוא הצהרה שלמה. וכשההצהרה הזו מתעכבת, המאזין עשוי להתחיל לתהות: האם יש לאחד מהדוברים הרהוטים והחשובים כאן משהו חדש להגיד? והאם הקול הזה, שכבר אמר כה הרבה, עדיין יכול להפתיע? וגם, האם הוא בכלל צריך לעשות זאת?
התשובה ש"סולם האהבה" מבקש לתת לשאלות הללו מעט מורכבת, אך המורכבות הזו הופכת את האלבום למעניין, ובדיעבד גם לטוב, אפילו טוב מאוד. כפי שסחרוף שר ב"רוקד" העדין של נדב הולנדר ש"עקרונית אני בסדר/ עובדים עם מה שיש/ הכל כל כך בוער שהתרגלתי אל האש/ גם כשהעתיד צועד אחורה". הסאונד שהנדלר רקח באלבום לא מנסה לשחזר את הצליל המתכתי והאלקטרוני של תחילת הניינטיז, וגם לא את אותה תחושת ניכור עירוני מאותם ימים. במקומם מתקבל איזון אחר, כזה שמרשה לעצמו להכניס קצת חום וחמלה. הקצב פחות מדויק ומכני ויותר מאפשר מקום לנשימה; ויש לא מעט רגעים שבהם אפשר לשמוע כיצד הפקה שמבקשת להתעדכן מצליחה להתמזג עם אותו קול מוכר המבקש להצהיר שהוא חזר הביתה, ואתם מוזמנים להיכנס ולבקר.
הקול המוכר חזר הביתה. ברי סחרוף
(צילום: שי פרנקו)
למרות היעדרם של שירי גיטרות מובהקים וסוחפים, "סולם האהבה" אינו מתכחש לסאונד הסחרופי המוכר ומי שמחפש את אותו "הנסיך" מהניינטיז, ימצא אותו כאן. אלא שסחרוף של סתיו 2026 כבר לא מנסה להוכיח משהו. יש בגרסה הנוכחית שלו משהו משוחרר יותר, פחות להוט ליצור להיטים (למרות ש"שיר חדש" צפוי לככב בהופעות הקרובות שלו), ויותר מוכן פשוט לכתוב שירים טובים שמחייבים נשימה. כמו למשל ב"נאחז בחלום" החותם המשלב מעין צליל אזעקה מקפיא דם, קצת אחרי שסחרוף שר ש"רגע לפני עלות השחר/ יש את החושך הכי גדול".
המעמד של סחרוף ברוק הישראלי כבר אינו תלוי באלבום בודד. ובכל זאת, יש ב"סולם האהבה" תחושה של מוזיקאי שעדיין רוצה לצאת פעם נוספת עם בשורה. השאלה שנותרה פתוחה, כמו תמיד עם סחרוף, היא לא רק האם האלבום החדש שלו הוא "טוב" במובן הפשטני של המילה. השאלה היא אם "סולם האהבה" מוסיף שכבה חדשה לקאנון שהוא העמיד כאן. ו"סולם האהבה", למרות - ואולי דווקא בזכות - הקצב האיטי שבו נבנה הסיפור שהוא מבקש לספר למאזין, נשמע כמו יצירה שלמה של מוזיקאי שמבין שמספיק לו לאפשר לך לטפס על הסולם כדי שתוכל להיכנס לבית שלו ולהתחבר.
