מי שהסתובב כאן במהלך שנת 1999, בטח זוכר את הימים שבהם אי-אפשר היה לשבת בבית קפה או להיכנס לחנות נעליים אופנתית מבלי לשמוע ברקע את אחד מהשירים מהאלבום Play של מובי שבדיוק יצא אז. המוזיקאי הטבעוני, הקירח והדקיק מניו יורק, שהדגים כיצד מערבבים יפה אלקטרוניקה עכשווית (במושגים של סוף המילניום הקודם, כן?) עם דגימות משירי בלוז ישנים וחורקים, הפך די מהר לפסקול אותה התקופה. ואם לא שמעתם את מובי בבית הקפה השכונתי או בחנות הטרנדית שאליה בדיוק נכנסתם, בטח קיבלתם משהו ממנו בטלוויזיה, שכן כל אחד מהקטעים שבאלבום – והיו בו לא פחות מ-18 – ליווה איזו פרסומת.
רבים מאלו שקנו בשעתו עותק של Play (אם התגוררתם אז בחיפה, יש מצב שהפעולה הכלכלית הזו התבצעה בחנות התקליטים שבה עבדתי כסטודנט), לא המשיכו ללוות את מובי גם בתחנות הבאות בקריירה שלו. גם אני לא ממש – ולו רק בגלל שמספר העותקים שמכרתי מ-Play, די המאיסו אותו בעיני. אבל גם בהיעדר התמיכה שלהם (ושלי), האיש המשיך לנפק אותם בקצב די גבוה. אבל גם במידת עניין משתנה. לא רק שלא היה קל לעקוב אחרי ההספק של מובי שלאחר הוצאת Play, לא תמיד גם היה כל כך בשביל מה.
לפני חמש שנים מובי חזר די משום מקום - עם אחד מהאלבומים היותר מרשימים בקריירה שלו - Reprise, שבו הוא הציג שילוב מעניין בין אוסף להיטים לבין פרויקט רטרוספקטיבי עם טוויסט יפה. במהלך מבריק ומרהיב (שיצא דרך חברת התקליטים דויטשה גרמופון, המתמחה בהקלטות של מוזיקה קלאסית), מובי צלל שם (בעזרת לא מעט קולגות) לכמה מהרגעים היותר גדולים שהופיעו ב-Play, לצד כאלו מוכרים פחות שהוא יצר לאורך השנים. אל דרישת השלום העדיין מאוד מומלצת ההיא של מובי, חזרתי לאחרונה בעקבות ההאזנה לאלבום החדש שלו - Future Quiet.
מובי של שלהי חורף 2026, נמצא בפאזה אחרת לגמרי מזה של אביב-קיץ 1999. וגם אתם. עכשיו, המוזיקאי שנכנס לא מזמן לעשור השביעי בחייו, נותן לפסנתר להוביל אותו ואת המאזין. על העטיפה היפה של Future Quiet, רואים את מובי יושב לצד פסנתר כנף גדול, כשברקע חלון עצום שדרכו אפשר לראות את העצים שבחוץ. גם בפנים – הכמעט שעה וחצי שמקבלים ממובי נעה בין מופע פסנתר אינטימי ומעט חולמני בסגנון ג'אז החופשי שקית' ג'ארט יצר בסבנטיז (נגיד ב-Great Absence), לבין רגעים שמשלבים קצת נגיעות אמביינט עדינות (כמו למשל בקטע היפה Mott St. 1992 או The Opposite of Fear הסוגר, הנמשך לאורך לא פחות משמונה וחצי דקות מרחפות).
אלבומים דוגמת Future Quiet מחייבים האזנה נקייה, שכן המינימליזם שהם מציעים למאזין, עלול להתפספס אם יבקשו מהם לתפקד כמוזיקת רקע במקום סואן. במקום זה, קחו אותו כבן לוויה להליכה לילית (ככל שהדבר מתאפשר לכם כרגע), או פשוט יותר - תנו לו לרוץ באוזניות בזמן שאתם שוכבים על הספה בסלון עם עיניים עצומות. למול הרעשים הבלתי פוסקים שממשיכים להקיף אותנו, השעה וחצי המרחפות האלו של מובי יכולות לעבוד ככדור הרגעה טבעי ואפקטיבי למדי. ואפילו אם תירדמו פה ושם במהלך ההאזנה לרגעים המעט יותר מדידטיביים והפסקוליים שבאלבום (ויש בו כמה כאלו, כמו למשל Estrella del Mar) – זה לא כזה נורא. אולי הודות ל- Future Quiet בנק שעות השינה המתרוקן שלכם, אפילו יתמלא קצת.
