עשרים שנה רודפת ניקול קידמן אחרי זכויות העיבוד ל"סקרפטה", סדרת רבי המכר הפורנזית של פטרישיה קורנוול. בהתחלה קידמן יעדה את הרפתקאותיה של הפתלוגית המשפטית האפלולית לעיבוד קולנועי, בימים שזוכת האוסקר עוד לא חיפשה את עצמה בטלוויזיה וסטרימינג עוד היה חלום רחוק. אלא שכל ניסיונות העיבוד ההוליוודיים לספרים כשלו (הטענה היתה שקורנוול פסלה תסריטים במשך שנים בטענה שהם לא מספיק "מדויקים מדעית").
"סקרפטה" - טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
רק בשנים האחרונות הסתדרו הכוכבים במקום הנכון: השחקנית ג'יימי לי קרטיס הצטרפה לכח הדוחף קדימה, כמפיקה וכשחקנית, אמזון פריים חיפשה עוד מותג בטוח מסוג רב-מכר שאפשר להמיר לסדרה עם פרסטיז' וקורנוול כנראה התעייפה ושחררה את החבל. התוצאה היא "סקרפטה", בינג' בן שמונה פרקים שאמזון פריים העלתה אתמול לאוויר, לא בדיוק העיבוד שמעריצי סדרת רבי המכר של קורנוול יצאו ממנו מסופקים וכנראה גם לא הסדרה שתביא את אמזון פריים אל הפודיום.
מבחינת ניקול קידמן היא שוב בבית, וב"בית" הכוונה למשבצת הנוחה והמוכרת של אמזון פריים, סדרת מתח יוקרתית שמבוססת על רב מכר (במקרה הזה שניים), ודמות ראשית שמתכתבת באופן חשוד עם הטייפ קאסטינג הקבוע שלה מהשנים האחרונות. ממש כמו "תשעה זרים מושלמים" ו"זרות", עוד שני ספרים שעובדו לסדרות באמזון פריים עם קידמן בפרונט, גם ב"סקרפטה" היא מגישה לצופה את אותה דמות קרירה ומרוחקת, שמאפשרת לה לשמור על ארשת פנים סטואית אחת לאורך שמונה שעות (הפעם 'פנים קפואות' היה חלק מהגדרת הדמות בקומוניקט. נשבעת).
הבעיה הפעם היא שמסביב לקידמן אין מזרוני הצלה בצורת תסריט מסודר או אפילו מעניין. התסריט מעודכן לתקופתנו בצורה מאולצת, כאילו מישהו מההנהלה אמר "ואני רוצה שיהיה שם משהו עם בינה מלאכותית, תוכנית חלל והדפסת איברים, כדי שנהיה אפ טו דייט". מין שעטנז מוזר בין השיטות המסורתיות של סקרפטה להגיע אל הרוצח ובין טרלול של עולם דיגיטלי וסייבר ו-AI שנאבק עם עודף מידע.
הבחירה של המפיקים לאחד שני ספרים שונים לסדרה אחת מניעה את העלילה של "סקרפטה" בין שני צירי זמן, פיתוי שהז'אנר מתקשה יותר ויותר לעמוד בו אבל לא תמיד מוכיח את עצמו. הספר הראשון בסדרה, "פוסט מורטם" (1990), שוטח את החקירה הראשונה של ד"ר קיי כפתולוגית ראשית (בגילומה הלא רע של רוזי מקיואן, "מראה שחורה") בסוף שנות ה-90, בסביבה מקצועית מיזוגנית. היא מתחקה אחרי רוצח סדרתי של נשים הודות לתושיה שלה, ולמרות שאנשי המקצוע סביבה מנסים להפיל אותה בכל הזדמנות.
הספר ה- 25 (!) בסדרה, "נתיחה", מספק את ציר הזמן הנוכחי בו ד"ר סקרפטה חוזרת לתפקיד הישן שלה ולחקירה שהעניקה לה את ההילה המקצועית הנאצלת, כדי לחקור סיבוב נוסף של רציחות מאותו הדגם. אין עסקינן בבשורה גדולה מבחינת הז'אנר וממילא רשימת קווי העלילה האסורים לחשיפה ששלחה אמזון פריים ארוכה כל כך, שעדיף להשאיר את זה ככה. נציין רק שקידמן מוקפת בשחקנים שממוקמים ליגה או שתיים מעליה, כמו קרטיס, אריאנה דבוז (שמגלמת את לוסי, האחיינית של קיי), בובי קנוואלה כפיט מרינו, השותף הוותיק שלה בחקירה המוקדמת, שהגרסה הצעירה שלו מגולמת על ידי הבן שלו במציאות, ג'ייק קנוואלה, מיתרונות הנאפוטיזם, וסיימון בייקר, שמגלם את בנטון ווסלי, התובע הראשי ובעל יחסים קרובים עם חובבת הנתיחות.
הזמן והמשאבים העצומים שהושקעו ב"סקרפטה" עומדים כנראה ביחס הפוך להישגים שלה, והתוצאה היא סדרה חסרת נשמה שמנסה בעיקר לרקוד על יותר מידי זירות רצח בבת אחת. המעבר בין הזמנים הוא מכאני ופוגם בקצב של כל אחד מהם, הניסיון להכניס עומק באמצעות יחסים רעילים במשפחה מסתכם בעיקר בצווחות טלנובליות של הדמויות האחת על השניה, השתילה של טכנולוגיה עתידנית תפורה בגסות ובלי תחכום פנימה והכי חשוב, בניגוד למהות הבסיסית של הספרים, הרעיון של נרטיב בלשי קוהרנטי שיוביל את הצופה יחד עם הדמות הראשית לפתרון נזנח. הסוף, בהתאם, נראה כמו הצנחה ולא במקרה - הסיום עצמו נכתב תוך כדי הצילומים וצולם ממש ביום האחרון.
על הנייר "סקרפטה" הייתה אמורה להיות סדרת הדגל המנצחת של אמזון פריים, אבל בדומה לפנים של ניקול קידמן, גם היא עוקרה וסורסה כדי לקסום לכמה שיותר צופים, ולכן סופה שהיא אינה קוסמת לאיש. שמונה פרקים הם הרבה יותר מידי זמן לעלילה שהיתה יכולה להסתכם בשעתיים, שגם הן מיותרות כשאמזון בוחרת לדחוס פנימה הכל ולא השאירה מקום לאלמנט השולי והקטן הזה, תעלומת רצח טובה. העונה השנייה כבר הוזמנה מראש, אבל אם מישהו שם ניחן בתבונה של ד"ר סקרפטה, עדיף לאמזון פריים לקבוע את שעת המוות ותשגר אותה למגירה קרה בחדר המתים.
