יצא שכמעט במקביל - הסתיימה המלחמה הארוכה ביותר שידענו, וסימנו 30 שנה לרצח הנורא ששינה את פני ההיסטוריה של כולנו. אז, התקשרו מארגני העצרת לזכרו של יצחק רבין בכיכר וביקשו שדנה אינטרנשיונל תופיע. לרגע אחד הורגשה אווירה של תקווה ושמחה. אולי, אחרי שלושה עשורים, הכיכר תחזור להתמלא בהמוני אדם, בשירים, באמנים אהובים, ובחלום על מחר חדש.
הנה, אפילו טראמפ מדבר פתאום על שלום, המלחמה הסתיימה, ואפשר אולי לשוב אל הרגע שנגדע בערב ההוא שבו רבין נרצח - ולצעוד שוב יחד בדרך התקווה.
אמרתי בהתלהבות למארגנים שאנחנו רוצים לבצע על הבמה גרסה חדשה לתפילה היהודית העתיקה, הנאמרת בפי המאמינים שלוש פעמים ביום: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ביקשנו להחזיר את הכיכר להתפלל. בקול גדול, בבקשה גדולה - שיביאו עלינו את השלום. יהודים מאמינים בכל העולם מבקשים זאת מדי יום בכוונה מלאה.
נורית הירש הלחינה את השיר לפסטיבל הזמר החסידי, והוא זכה במקום הראשון. זה לא עוד שיר שלום "של שמאלנים" וזה לא יענק'לה רוטבליט - זו תפילה. לחישה בסיום תפילת שמונה עשרה.
חשבנו שאפשר דווקא השנה להעניק לתפילה הזו הפקה שמחה. שנשיר אותה בכיכר עם אור בעיניים, שנרקוד ונאמין שעושה השלום יעשה לנו סוף סוף את השלום. שנראה לעולם שזו רוח העם היהודי באמת: לא למלחמות - לשלום. אבל האופטימיות התפוגגה כשקיבלתי את רשימת האמנים שהוזמנו לעצרת.
ב-1995, במרפסת ההיא, רבין עצמו לא ממש האמין שיגיעו הרבה אנשים. האמנים הגדולים סירבו לבוא - פחדו להזדהות עם הדרך המדינית. גדולי המוזיקה הלכו אז אחרי הרוח, אחרי הבטוח. לכן עלו לבמה דווקא דנה ברגר, דורית ראובני, ישי לוי, אביב גפן ומירי אלוני - ששרה יחד עם רבין ופרס.
חווה אלברשטיין, ריטה, ירדנה ארזי, אילנית, יפה ירקוני, שושנה דמארי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין – כולם חששו.
אבל אחרי הרצח שטלטל את המדינה - כולם אצו רצו לבמות העצרת. פתאום אריק, שלום חנוך, ריטה - כולם שם. נעמי שמר כתבה שיר חדש למיטל טרבלסי, ושלמה שר בגרון חרוך: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".
בעצרות אבל אנחנו אלופים. אמנים מתייצבים לשיר שירי עצב ודמעה. אבל עם השנים גם המסרים דהו. אפילו המשפט ההוא, "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה" - הפך למרוחק. המילה "שלום" נעלמה כמעט לגמרי, ובמקומה כולנו צמאי נקמה. מי בכלל מעז לשיר שלום.
ואז המלחמה נפסקה. הכריחו את ביבי לומר את המילה "שלום". והגיעה עצרת 30 השנה.
זה בדיוק הזמן לאחדות האמנים. ששלמה ישיר לילדי האזעקות "איפה ישנם עוד אנשים". שחנן בן ארי יביא פיוס. שעומר אדם ישיר תקווה. שריטה תרים. ששרית חדד תראה שאפשר אחרת. שאודיה תתן מילים לדור שמאמין שמישהו שם למעלה שומר עלינו. שכולנו נזכיר: לפני שניצחון במלחמה - אנחנו מתפללים לשלום.
ואז, בפוש מ-ynet, ראיתי מי יופיע השנה. 30 שנה אחרי - ושוב מירי אלוני. הפעם בכיסא, אמיצה כמו אז. ואביב גפן? הבין שהקהל של היום הוא לא "ילדי הנרות", זה לא ישרת את הקריירה - ו"הוא לא בארץ".
יהיו שם אור עמרמי ועוד אמנים יקרים. ואני מקווה שגם המוני אנשים. שיראו - כמו אז - שעוד לא אבדה תקוותנו. שאנחנו מאמינים בני מאמינים. שהשלום יבוא אם נילחם עליו באמת. נתראה בכיכר.
