אחד הממים הישראלים המפורסמים שייך לשף אייל שני מתוך אודישנים לתכנית "מאסטר שף". "תראי", הוא מסביר לאחת המתמודדות, "זה או הצלחה ענקית - או רוב הסיכויים התרסקות איומה". המחשבה הזאת חלפה בראשי רגע לפני הכניסה למופע Bolero X של הכוריאוגרף שחר בנימיני, שנערך אמש (רביעי), מול אולם מלא במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. וכל כך למה? מפני שבנימיני לקח על עצמו משימה שאפשר לקרוא לה בעדינות – שאפתנית. ערב שמורכב משלושה חלקים, כולם הם מחוות ליצירות מפורסמות, שלא לומר איקוניות, בהיסטוריה של המחול המודרני.
מצבים כאלה כאמור יש לרוב שתי אפשרויות, או שהכוריאוגרף יצליח לעשות על המקור סיבוב מעניין ומקורי, ובכך לומר משהו חדש שעדיין נותן כבוד למקור, או שהיומרנות תגבר על היצירה ותשאיר את הכוריאוגרפיה החדשה הרחק מאחור. אפשר לומר כבר בהתחלה שבנימיני שייך לקטגוריית "הצלחה ענקית". כי הערב הבאמת גדוש ושאפתני הזה הוא אירוע מחול מונומנטלי, לא פחות.
תחילתו של הערב עם היצירה April, שהיא מחווה ל"פולחן האביב". בנימיני עושה כאן מחווה כפולה - לכוריאוגרף המקורי וסלב ניז'ינסקי, שהאגדה מספרת שכשהציג לראשונה את היצירה שלו על הבמה היא התקבלה על ידי הקהל בהשלכת עגבניות. היא הייתה כל כך נועזת ושונה ממה שהיה נהוג לראות, עד שאי-אפשר היה להכיל אותה. והמחווה השנייה היא כמובן ליצירה האיקונית של פינה באוש. היא אולי גם המחווה הברורה ביותר, מפני שהרקדנים לבושים בדומה ליצירה של באוש, ועל הרצפה, כמו אצל באוש, יש מעין חול/אדמה, שהרקדנים נעים בתוכה.
בשונה מהיצירה של באוש כאן רקדו יחד גברים ונשים. הם נראו כמו חיות באיזה עולם בראשיתי, נעים באופן שאי-אפשר להבחין מה הידיים ומה הרגליים, איפה רקדן אחד מתחיל והשני נגמר. הם לבושים ביריעות בד צמודות, בצבע גוף, כך שגם המשחק בין עירום ללבוש, בין אור לחושך מתרחש כל הזמן. בכלל צריך לומר שבנימיני הוא אשף בפריימים – נדמה שכמעט כל רגע ביצירה הזאת היה ראוי לעצירה ולצילום. גם בגלל הרקדנים הנפלאים וגם בגלל העיצוב הנכון של הבמה, בדגש על התאורה המדויקת כל כך. הדבר בלט ברגע שבו התחילו הרקדנים לזחול על הבמה מתחת לבד אדום, שהיה חלק בלתי נפרד מהכוריאוגרפיה. הבד הענק היה נראה כמו נחיל של דם שזוחל בעצמו לאט, מאיים להשתלט על האדמה. וגם כאן היה משחק – בין חיים למוות, בין התחלה לסיום, בין זרימה בלתי פוסקת לבין קריש דם ענק שגם איתו הסתיימה היצירה.
היצירה השנייה הייתה הקצרה של הערב – והייתה גם היא מחווה ליצירה מוכרת אחרת – אחר הצהריים של פאון מסוף המאה ה-19. המוזיקה של דביוסי נכתבה בשראת פואמה של סטפן מלרמה, ובליבה פאון – יצור מיתולוגי של חצי אדם חצי תיש. ב-1912 יצר ניז'ינסקי יצירה נועזת לא פחות לבלט רוס, ובה שבר והרכיב מחדש את הבלט הקלאסי. העבודה של ניז'נסקי יצרה סערה לא רק בגלל שבירת המוסכמות הצורניות אלא גם בגלל סצנת הסיום שבה נראה הרקדן שמגלם את פאון מדמה יחסי מין עם צעיף גדול. אצל בנימיני ניצבת במה קטנה של דשא וקני סוף. הם מוארים באור חלש, כמו דמדומי בוקר, כשבכל פעם רקדן אחר בוקע מתוך השיחים לרגע, ונעלם לתוך החושך. במרכז העבודה דואט בין רקדן לרקדנית, שבו הם נראים לא פעם חלק מגוף אחד. הם רכובים זה על זו, נעים לאט ובאינטנסיביות לאורך במת הדשא.
על פניו זאת עבודה שלא קורה בה המון. עיקר כוחה הוא ה-setting שלה – קרי הבמה המיוחדת, הצורות שמייצרים הרקדנים עם גופם. אומנם יש בעבודה הזאת רגעים מצמיתים כמעט מרוב יופי, אבל היא לדעתי עדיין החוליה החלשה של הערב. אולי מפני שהעבודה של ניז'ינסקי הייתה כל כך פורצת דרך, נדמה שבנימיני לא הצליח לייצר פרשנות שנותנת לה או לפואמה או למוזיקה של דביוסי משמעות חדשה.
החלק האחרון של הערב, שגם נתן לכל המופע את שמו הוא Bolero X, מחווה ליצירה המפורסמת והאיקונית של הכוריאוגרף מוריס בז'אר. העבודה של בנימיני עלתה לראשונה לפני יותר משלוש שנים, והייתה הצלחה מסחררת בכל רחבי העולם. ולא קשה להבין למה – ראשית על הבמה יש 50 רקדנים, אירוע מרשים בפני עצמו. המוזיקה המוכרת של ראוול קיבלה פה פרשנות לא פחות ממבריקה של בלומנטל, ששילב בעיבוד כלים אלקטרונים, שינוי במקצבים ואפילו שילוב של ג'אז לאורכה. מצד הכוריאוגרפיה בנימיני נתן יותר חופש לרקדנים מאשר בז'אר. בהתחלה הם עמדו בחצי מעגל, כשבכל פעם נכנס רקדן אחד לסולו או זוג לדואט. המקהלה מסביב עשתה תנועות קטנות שנראו כמו אסופה של גידים, ורידים ועורקים שפועלים יחד ומזרימים דם ללב. לאחר מכן הקבוצה התחילה לנוע ביחד במעגל. המוטיב החוזר גם ביצירה הזאת ובמובנים רבים לאורך כל הערב היה הפולחן – אסופה של טקסים שבהם לא ברור לגמרי מי אל שאליו מתפללים ומי מוקרב על המזבח. וכמו בפולחן טוב, היצירה הזאת כללה לא מעט רגעים של אקסטזה. הצפייה השאירה את הקהל במתח גבוה כל כך, עד שכשהאורות כבו נשמע אנחה של התפעלות מהולה בהקלה – כמו רוצים לומר "מה היה פה עכשיו?".
השפה התנועתית של בנימיני לא הייתה בולטת מספיק כמו השפה הבימתית שלו. נדמה ששורשיה נעוצים עמוק בביוגרפיה של הכוריאוגרף שהחל את דרכו כרקדן בבת שבע. כן אפשר היה לראות את האהבה שלו לתנועה חייתית, כזאת שבה הרקדנים נדמים לחיות, חלקן חיות שלא הכרתי, ולרצון לייצר צורות חדשות, על גבול הביזאריות, עם הגוף. אולם כאמור, השילוב של המוזיקה של בלומנטל, העיצוב הבימתי, הרקדנים הבאמת נפלאים של הבית למחול ותזמורת המהפכה יצרו ערב בלתי-נשכח של מחול.
